בזירה עם אהוד את אהוד: האם זה באמת מעניין מי ניצח ומי הובס?

הם ישבו שניהם בצהרי יום רביעי בחדריהם בכנסת: אהוד א' ואהוד ב'. פעם חברים, היום יריבים. ביניהם הפרידו שני קירות, חדר ישיבות אחד ונהר של דם רע. בלילה הקודם הם רקמו את העסקה מצילת החיים שלהם, זו שביטלה את התמיכה של העבודה בפיזור הכנסת בתמורה לפריימריז בקדימה, ונתנה לממשלה עוד כמה חודשים. עסקה פשוטה, אלמנטרית.



"שלום של פחדנים" אמר מישהו, בפרפראזה על "שלום של אמיצים", הביטוי שהיה כל כך אהוב על יאסר ערפאת. במבט לאחור, זה התבקש. הספיק ביקור אחד של צחי הנגבי בסלון הענק (לפי השמועה) של יו"ר העבודה אהוד ברק במגדלי אקירוב בתל אביב כדי לסדר לו ולראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרוול חילוץ מהתסבוכת רוויית האגו שאיימה להוריד את שניהם למצולות.



שלשום ישבו שני האנשים הכי עסוקים במדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון, והקדישו את כל מרצם כדי לשכנע "אני ניצחתי!", "לא, אני ניצחתי!". אפשר להתבוסס עד לברכיים בניתוחים מי ניצח, מי הובס, מי יצא גבר. השאלה היא אם זה באמת מעניין מישהו, כששני נוסעים בטיטאניק מתקוטטים על שדרוג. איך אמר שר האוצר רוני בר-און? "במשבר פוליטי קיימים שני שסתומים לפתרון: כסף ואגו. אני מנעתי את השימוש בשסתום הכסף. לא היתה להם ברירה, והם נאלצו לוותר על האגו".



אם להאמין לאולמרט ולאנשיו, להסלמה גרם מאמר של יואל מרקוס שפורסם ב"הארץ" ביום שלישי שעבר, ובו הופיע ציטוט של ברק לפיו ראש הממשלה "מיזמז במשך שבועות את ההחלטה על התהדיאה (הפסקת האש עם חמאס)". אולמרט קרא ועיניו כמעט יצאו מחוריהן: הרי ברק הוא שמנע במשך שבועות דיון בקבינט על התהדיאה.



אם עד אותו יום שלישי התכוון אולמרט להבליג על תמיכת העבודה בהצבעה הטרומית על החוק לפיזור הכנסת ביום רביעי האחרון, המאמר הזה שרף לו את הפיוזים. בשבת הוא כינס במעונו הרשמי את אנשי לשכתו פלוס שני יועצים חיצוניים: אורי שני, השריד האחרון והיחיד מ"פורום החווה", וטל זילברשטיין. "אני הולך לפטר אותם אם הם יצביעו בעד החוק", הודיע אולמרט, "ככה זה לא יכול להימשך".



היועצים שלי חשבו שלא יהיו לי ביצים, אמר אולמרט שלשום לבכיר במפלגתו. בבוקר יום ראשון הוא שיגר לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל (ובהמשך לאולפני הטלוויזיה) את הגרזנאי שלו זילברשטיין, שבקול מקפיא דם, באינטונציה של גובה חובות מניו ג'רזי, איים לפטר את שרי העבודה. גם כן תרבות פוליטית: יועץ פרטי שרוב זמנו עובד בחו"ל, מפטר מפלגות, בדיוק כפי שפיטר את שרת החוץ ציפי לבני מטעמו של אולמרט, לאחר דו"ח וינוגרד הראשון. לבני רק פורחת מאז.



באותו בוקר, בישיבת הממשלה של יום ראשון, שיגר אולמרט פתקים ברוח זו לכמה משרי העבודה. הוא לא רצה לצאת באיום פומבי כדי לא להיראות כמי שמציב אולטימטום קולקטיווי לעבודה, והעדיף להשאיר בידי השרים את האופציה אם להדליף את פתקיו. למחרת, מספרים אנשי אולמרט, החל גל השליחים הבהולים, ההיסטריים, ממפלגת העבודה. הם הפצירו בו לוותר להם, לתת להם להצביע בעד בקריאה טרומית, כי אחר כך הם יקפיאו את ההליכים לקידום החוק. אולמרט לא רצה לשמוע. "אמרתי שאני מוכן לפריימריז בקדימה", אמר, "אם החוק יעבור בטרומית, אין דרך חזרה, אי אפשר יהיה לעצור את הרכבת. הכנסת תשתולל, אני אתבזה בוועדות, יהיו עתירות לבג"ץ".



יו"ר הכנסת דליה איציק הלכה לברק: "החלטת להיות ראש המטה של נתניהו?" גערה בו, "אתה לא מכיר את אולמרט? הוא כבר הכין מכתבי פיטורים". איציק מילאה תפקיד מרכזי במגעים בין אולמרט לברק.



ביום שלישי, יום לפני ההצבעה בכנסת, זימן אליו ברק למשרדו את הנגבי, ראש הוועדה המפלגתית של קדימה. ברק חיפש סולם. הנגבי חיפש את אולמרט, שהחליט להיות קשה להשגה. הוא לא חזר להנגבי אבל טילפן לברק והתייעץ אתו כיצד להגיב לירי הקסאמים שהפרו את הרגיעה. בערב הוא הואיל לחזור להנגבי שאמר לו כי הוא זומן שוב לביתו של ברק בעשר וחצי בלילה. "אז נדבר בעשר", אמר אולמרט, "מה בוער?".



אולמרט טילפן בעשר. הוא שמע מהנגבי שברק רוצה מועד רשמי לפריימריז, אפשר בספטמבר, וכי אם אולמרט יסכים להתחייב, והדבר יעוגן בהחלטות סיעה ומועצה, מפלגת העבודה תבטל את תמיכתה בפיזור הכנסת. אולמרט, שקודם לא רצה לשמוע על קביעת מועד רשמי, בטח שלא לפני חקירתו הנגדית של טלנסקי ב-17 ביולי, נאנס להסכים. אך הוא חשש שברק יעשה לו תרגיל: בעוד הוא מתחייב להוביל את מפלגתו לפריימריז, בעוד שבועיים, אולי אחרי חקירת טלנסקי, ברק ימצא עילה וייזום שוב את פיזור הכנסת. אולמרט יהיה כבול להתחייבות פומבית. "תחתים אותו", הורה אולמרט להנגבי, "תחתים אותו על התחייבות שעד לפריימריז, מפלגת העבודה לא מצביעה בעד הפיזור".



איתן כבל, מזכ"ל העבודה, חתם בשמו של ברק. הנגבי חתם בשמו של אולמרט. המשבר בוטל. "ברק", אומרים בסביבתו הקרובה של אולמרט, "ברח כמו כלב מוכה. הוא חשש שיפוטר ביום רביעי ושביום שישי השמש תזרח והוא יהיה אזרח".



מישהו שאל את אולמרט אם יחסי העבודה, והאמון, בינו לבין שר הביטחון ניתנים לשיקום. אם הם מסוגלים לעבוד יחד. אני, אמר אולמרט, לא מסתכל אחורה, רק קדימה. אני לא אתחשבן עם מי שתקע לי סכין בגב אם באותו זמן עומדת מטרה חשובה הרבה יותר שדורשת אחריות. מטרה שאם לא ננהג בה בכובד ראש, התוצאות יהיו קטלניות. אך אני לא אשכח שבזמן שישבתי עם מובארק, ועם סרקוזי, ודיברתי על הדברים הכי חשובים למדינת ישראל, כמה מיריבי רקמו מניפולציות נגדי.



החורים בהסכם הפשרה



ברק נשמע כמי שמתקשה באמת ובתמים להבין, מדוע לא מוענק לו אות יקיר איכות השלטון. כפי שהוא מנתח את המצב, המפסיד העיקרי מהסכם הפשרה הוא הליכוד, שקיווה שברק יקפוץ ראש לבריכה ריקה. ראיתם את פניהם של אנשי הליכוד? אמר ברק שלשום, נו, כבר עשינו משהו טוב.



הוא מבין שההסכם לא מושלם, שיש בו חורים, שאולמרט לא מתחייב שלא להתמודד בפריימריז ואינו מתחייב לפרוש לאחר שייבחר מנהיג חדש לקדימה. אבל, אומר ברק, אני לא אלוהים, במציאות פוליטית מורכבת משיגים את מה שאפשר. אם אולמרט לא יילך, זו תהיה בעיה של קדימה. הם ייאלצו למצוא פתרון. אני עשיתי מה שהבטחתי לעשות אחרי עדותו של טלנסקי: הכרחתי את קדימה לפעול. לא במקרה הם התחילו להתרוצץ כמה שעות לאחר שסיעת העבודה החליטה, בצהרי יום שני, להצביע בעד פיזור הכנסת. אז התחילו להגיע אלי השליחים מקדימה.



קדימה, אמר ברק למקורביו, הבינה באיחור שהיא נמצאת בצומת: או בחירות בתוך 95 ימים או בחירת מנהיג חדש מטעמה, שיוכל להקים ממשלה חלופית בכנסת ולהשאיר אותה בשלטון. לקדימה היה ברור שמה שמפריד בינה לבין האפשרות השנייה, זו התחייבות של אולמרט לפריימריז מוקדמים. הרי אין דרך ריאלית לכפות על ראש המממשלה לסיים את כהונתו. אנחנו שיחררנו את התהליך, חלצנו את הפקק. מי שמסתכל על התהליך של היום רק מזווית של מי ניצח ומי הפסיד, דומה למי שמתבונן בציור של ואן גוך דרך קשית, אומר ברק. בבוא היום אנשים יבינו מי עשה את הדבר הנכון והטוב למדינה, מי כופף את אולמרט. לא ציפי לבני עם כל הפוזה המוסרית שלה והנאומים הפילוסופיים והדיכאוניים שלה. אני, ברק, עשיתי זאת.



אפשר כמובן לתהות: האם תפקידו של ברק, כיו"ר העבודה, הוא לדאוג לקיום הליכים תקינים בקדימה? מה הוא, רשם המפלגות? ירון זליכה? דן מרגלית? ברק אמור להילחם בקדימה, להרוס אותה, לשאוב את מצביעיה. לפי מקורביו הוא רואה את הדברים אחרת: האויב העיקרי שלו אינו אולמרט, אלא יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. אם אולמרט יילך, מה טוב. אם אולמרט יתבזה בלהידבק לכיסא - זו תהיה הבעיה של קדימה. היא תינזק.



מה השיג ברק? הוא כפה על אולמרט לקבוע מועד פומבי לפריימריז. הוא בחש בגלוי בלי בושה בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, פריווילגיה שהיתה שמורה עד היום רק לאולמרט, שהפעיל בעבודה את יולי תמיר, עמיר פרץ ויורם מרציאנו כמו מריונטות. והוא רוקן את האוויר, בפעם המי יודע כמה, מהבלון של נתניהו שקיווה שברק עובד בשבילו. לא רע ליום עבודה, לא רע ל"פוליטיקאי רע" כמו ברק, אה?



נכון, מודים בסביבתו של ברק, זה נראה עקום. הרי ברק הצהיר לפני כחודש שאולמרט חייב לנתק את עצמו בהקדם מניהול המדינה. נו, עכשיו כבר ברור שאולמרט יפתח את מושב החורף של הכנסת בסוף אוקטובר; ונכון, מודים שם, ברק נראה כמי שנבהל מאיומי הפיטורים; ונכון, שהוא התחיל מהלך מוסרי וקילקל אותו כשהפך אותו לקומבינה פוליטית; ונכון ששוב הוא לא עומד בהתחייבות פומבית; ונכון, שהוא בעצם החיה את קדימה, נתן לה ארכה להתארגן לבחירת יורש, ואיפשר לה להיערך לבחירות המוניציפליות בנובמבר. נכון שככה זה נראה עכשיו.



אבל בסוף, הם אומרים, בסוף אנשים יקלטו, בסוף אנשים יבינו.



בחירתה של ציפי



מכל הסיפור הזה יצא דבר אחד: מועד לפריימריז בקדימה. לכל המאוחר עד 25 בספטמבר, ארבעה ימים לפני ראש השנה, יכול להיבחר מנהיג חדש למפלגת השלטון. זה דרמטי, לא פחות. מעולם לא נבחר מנהיג במפלגה בעוד ראשה מכהן כראש ממשלה. מה יקרה אחר כך, איש אינו יודע. בינתיים, ארבעת המתמודדים: לבני, שר התחבורה שאול מופז, שר הפנים מאיר שטרית והשר לביטחון פנים אבי דיכטר, נערכים. לבני שכרה השבוע משרד למטה מתנדבים ברחוב חשמונאים בתל אביב. מי מממן? נשאלו אנשיה. תרומות, אמרו. כמה, מי, מה? נשאלו. למה אתה לא שואל את מופז מאיפה הכסף שלו, הם התלוננו.



בלשכת רה"מ מצאו עוד סיבה לכעוס על לבני, סיבה כלל לא רעה: שרת החוץ הודיעה השבוע על מינוייה של הפרופ' למשפטים גבריאלה שלו לשגרירת ישראל באו"ם. שלו היא משפטנית חשובה, אך נעדרת כל ניסיון דיפלומטי ותקשורתי, ואין לה הבנה ב"אמריקה" ובפוליטיקה האמריקאית. המינוי נראה בעייתי במיוחד לנוכח האלטרנטיווה: אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק, מהטובים ששירתו שם, הציג את מועמדותו. יש לו כל הכישורים שחסרים לשלו, ולמעלה מכך. אבל יש גם חיסרון: הוא היה המועמד המוסכם (אירוע נדיר לכשעצמו) של אולמרט וברק, של דליה איציק ושמעון פרס.



לבני החליטה שהיא לא עובדת בשביל אף אחד. בלשכת רה"מ משוכנעים שפנקס נפסל רק בגלל תומכיו. במשרד החוץ מכחישים. על דבר אחד מסכימים בכירים רבים במערכת: ישראל הפסידה שגריר מעולה.



ציפורה, אומרים אנשי אולמרט (כך הם מכנים את לבני, וזה עוד בעדינות) עבדה שבועיים תמימים לארגן כנס פעילים בבית קדימה בתל אביב, בשבוע שעבר. הגיעו 130 איש. אנחנו הזמנו מהיום להיום (ביום שני האחרון) את הפעילים למעון ראש הממשלה. הגיעו 170 איש. מכל רחבי הארץ. המסר שלהם ברור: אם אולמרט יתמודד בפריימריז, הוא ינצח בלי בעיה. הפעילים אוהבים אותו, ויש הרי נוהג, שלא מדיחים ראש ממשלה מכהן.



שלשום במליאת הכנסת, פלט אולמרט מין אמירה, שניתן היה להבין ממנה שהוא יתמודד. אבל מוקדם לומר, מאוד מוקדם. הוא יחליט אם לרוץ רק ברגע האחרון, באמצע אוגוסט, בכפוף למצבו המשפטי. מכל מקום, אולמרט שוקל כרגע להציע שינוי בתקנון קדימה, שיקל עליו להתמודד, ולפיו מי שיגיע למקום השני יהיה ממלא מקום היו"ר. כך שאם היו"ר הנבחר, אולמרט, ייאלץ לפרוש בגלל בעיותיו, ממלא המקום ישתחל אוטומטית לתפקידו וקדימה לא תיאלץ ללכת שוב לפריימריז. אולמרט אומר לפעילים: אם יוגש נגדי כתב אישום, קדימה לא תעבור טראומה. אם התיק ייסגר, מדוע אני צריך מראש לוותר על הסיכוי להזדמנות שנייה? לתיקון?



מבחינת אולמרט, הרצון להישאר בזירה הפוליטית, ולא לזוז הצדה בספטמבר, נוגע ללב המערכה המשפטית שהוא מנהל. כל עוד הוא ראש ממשלה מכהן, מאמינים בסביבתו של רה"מ, וכל עוד הוא נשאר בתמונה, ידה של הפרקליטות לא תהיה קלה על ההדק בהכנת כתב האישום. מאידך, אם בספטמבר הוא לא מתמודד והופך לסוג של ברווז גוסס, הפרקליטות תזדרז להדק את החבל סביב צווארו.