"הרגשתי שהתקשורת מתייגת את שדרות ומלהקת את תושביה בקביעות לתפקיד של הימני, המזרחי, העילג, הצווחן, זה שקורא לממשלה למחוק את בית חאנון ורץ בהיסטריה לאוטובוס של גאידמק", אומרת סרגוסטי. "הרגשתי שהתקשורת העצימה את הסטריאוטיפ הזה. פגשתי תושבים מדהימים, אבל לא הכל הגיע למסך, כמו ראיון עם ד"ר אהרל'ה כהן - היסטוריון יליד מרוקו, המתגורר מגיל 5 בשדרות. זה תיסכל אותי, והבנתי שכאשר תושבי שדרות לא תואמים את הייצוג הסטריאוטיפי של עורכים שגרים בתל אביב, אז זה נראה לעורכים לא מייצג, ונשאר על רצפת חדר העריכה".
בתום החודש הניסיוני הזה, ביקשה סרגוסטי להעתיק את מגוריה לשדרות ולדווח משם לפחות כשנה. מערכת חדשות ערוץ 2 נעתרה בהתלהבות - סרגוסטי כבר איתרה בית בשדרות - אבל בסוף הוחלט לבטל את המעבר.
תחילתה וסופה של השליחות העיתונאית הראו לה את הדרך החוצה מחברת החדשות. "הגעתי להכרה שהתקשורת אחרת היום", היא אומרת. "הרגשתי שאני נדחקת לפינה, שאני לא מצליחה להתחבר לנושאים של הלייף סטייל שנמצאים בחזית המהדורה, ושמקיפים אותי המון צעירים שיש להם פרספקטיווה מאוד מצומצמת. תיעדתי את מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, והייתי באינתיפאדה הראשונה והשנייה. יש חשיבות לפרספקטיווה הזאת כי היא נותנת עומק בסיקור, וכתב צעיר - ככל שיהיה מוכשר, שנון, אינטליגנטי ומתוחכם - לא יכול להביא את העומק הזה מקריאה בוויקפידיה. בגלל גילם הצעיר, רבים מהכתבים נעדרים תפיסת עולם מגובשת, וזה כנראה מה שעורכים מחפשים עכשיו - עיתונות שלא תכעיס את הצופים והקוראים כי הם תלויים בהם כלכלית. עיתונות שתתחרה ברייטינג של 'כוכב נולד'. הייתי מציעה רשימת נושאים ועורך היה פוסל ואומר 'ערבים זה לא מעניין', 'פלסטינים זה לא מעניין'".
את מרגישה שהאג'נדה שלך היתה בעוכרייך?
"ממש לא, אפילו להפך. אני אדם מאוד חדור אג'נדה, שהיא תפיסת עולם מגובשת, ולמרות שיש כאלה שתמיד אומרים 'עוד פעם את עם האתיופים שלך', 'עוד פעם את עם הערבים שלך', אני גאה בזה. אני לא מתביישת שיש לי אג'נדה, אני חושבת שמי שאין לו אג'נדה צריך להתבייש".
הבאתי רשימה
ביתה בתל אביב מרוהט בפשטות ומכיל ספרייה עשירה שבין מדפיה מסתתר פסל של לנין. "הלכה האידיאולוגיה", היא אומרת. "זה רק קישוט ומזכרת מהימים שסיקרתי את התפרקות ברית המועצות". ובכל זאת, השקפת עולם חברתית סדורה תמיד היתה ברקע הדברים, בעיתונות הכתובה וב-15 שנותיה בחדשות ערוץ 2.
בכתבותיה ביקשה סרגוסטי להציג תמונה מורכבת, מעוררת סימני שאלה, ומגובה ברגישות הומניטרית. בימי מלחמת לבנון השנייה, כשערוצי הטלוויזיה נמנעו מלהזמין ערבים לאולפן, שילבה בדיווחיה בלוג של אשה לבנונית, המתארת את שגרת החיים בצל הקרבות מעבר לגבול. בעקבות כתבתה על התנכלויות בחברון לתושבי העיר הערבים פונו המתנחלים מאזור השוק הסיטונאי; היא ליוותה את איש העסקים זוכה פרס ישראל, דב לאוטמן, בעת שקיבל את פרס ישראל, ואת הוריה של הילדה בת ה-10 עביר עראמין, בתו של פעיל שלום פלסטיני, שנהרגה מירי חיילי מג"ב, בעקבות ההחלטה לסגור את תיק החקירה. "כשרציתי להמשיך לעקוב אחר המקרה ולהראות שהוקם גן ילדים לזכרה נאמר לי ש'זה לא מעניין'".
סרגוסטי מבקשת להדגיש שהיא לא מביטה אחורה בזעם, היא מעריכה ומוקירה את עמיתיה בחברת החדשות. בימים אלה היא מסיימת את הכנת סרטה התיעודי הראשון, המשרטט את דיוקנה של שולמית אלוני, ומתחילת יולי היא תהיה למנכ"לית עמותת אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית, הפועל לשינוי אופי הסיקור של נושאים חברתיים בתקשורת. "קשה לי להיפרד מהזהות העיתונאית שלי", היא מודה. אני עדיין מאוהבת ביישות הזאת שנקראת עיתונאי, כי אני חושבת שזה נורא חשוב, מלא משמעות ומלא כוח - במובן הטוב של המלה".
היא מצטרפת לאנשי תקשורת בעלי אג'נדה חברתית שהחליטו לנסות לשנות מהצד המעשי של החיים; שלי יחימוביץ', עיתונאית חדשות ערוץ 2, עברה לפוליטיקה והצטרפה למפלגת העבודה, וכמוה כתב "הארץ" דניאל בן סימון, שהצטרף באחרונה גם הוא לאותה מפלגה. "אין סיכוי שאני אלך לפוליטיקה", היא צוחקת למשמע הרעיון. "אני מטבעי אנטי-ממסדית ויש לי אופי של פעילה. המנוע שלי הוא להיות באופוזיציה".
יתכן שהזיהוי הברור של עיתונאים כמוך עם דעות מסוימות יוצר אצל הצופה תחושת קיבעון של "אני יודע מה אני הולך לשמוע". אולי זה מרחיק צופים?
"אני מנסה לא ליפול למלכודת הזאת. טווח הנושאים שסיקרתי היה מאוד רחב - לא רק פלסטינים, לא רק נשים. אני בעד לדבר עם כולם ולא עם קבוצה קטנה שמורכבת מחברים שלי שחושבים כמוני. כשעשיתי כתבה על הירוקים - התחלתי אותה מכיוון אחד והגעתי לכיוון הפוך, הפחות אופנתי. עיתונאי צריך לדעת לשנות גישה אם העובדות מובילות אותו לכיוון הפוך".
עיתונות האג'נדה החברתית הולכת ונכחדת?
"זו אג'נדה מסוימת שמתה - האג'נדה החברתית, כי האג'נדה הביטחוניסטית בועטת וחיה ומתחזקת, כמו גם האג'נדה של פולחן הכסף. מתי לאחרונה ראית כתבת רווחה בפאנל של אולפן שישי? האם זה מחובר לנושאים הכלכליים? לא. זה עדיין בגטו רווחה. יש כלכלי, ויש רווחה. למה? זה הרי אותו דבר. אם תשאלי, יגידו לך 'בוודאי שאנחנו מסקרים נושאי רווחה. הנה רק אתמול היתה כתבה על משפחה ענייה, מסכנה'. אבל מה עם לעשות את זה בצורה עמוקה? אפשר אותו נושא להציג בדקה וחצי שנבלעות במהדורה או לתת לו כותרת במהדורה, לאפשר לכתב להציג את הכתבה באולפן וללוות בפרשנות. למה לא להתייחס לזה כמו בהתמודדות עם אירוע ביטחוני? שם את מביאה גם את הכתב לענייני ביטחון, גם את האלוף והגנרל, משדרת את הכתבה ונותנת לכל זה יותר נפח".
היום יותר מתמיד קשה להתבגר על המסך?
"יש תסמונת שמקורה בגל"צניקיות. בשנים האחרונות בית הספר היחיד לעיתונות פרקטית הוא גלי צה"ל. אנשים מאוד צעירים נבחרים ומקבלים המון כוח ביד בגיל צעיר. יוצאי גל"צ הם היחידים שהם בעלי ניסיון בעצם, אז כל גופי התקשורת רוצים לחטוף אותם. יש לזה כמה היבטים: בגיל צעיר תפיסת העולם היא לא מגובשת, וזה לעולם מדיר ערבים, שאינם יכולים להתגייס כמובן לגלי צה"ל, ובגלל שמבחני הקבלה תלויי תרבות, זה מדיר גם רוסים, חרדים, אתיופים ותושבי פריפריה. בנוסף, בגלל שהאכסניה היא גל"צ, תפיסת העולם לא יכולה להיות מאוד חתרנית.
"אני למדתי בבית הספר של 'העולם הזה', שהיה בית ספר מאוד נחשב וטובי העיתונאים, כמו ישראל סגל ז"ל, דן מרגלית ורינו צרור כתבו שם. למדנו להסתכל על הצד הלא מואר ולא לחקות את כולם כמו עדר. בראיון הקבלה חיפשו אצל המועמדים את התכונה שאי אפשר בלעדיה בעיתונות - סקרנות. כי אם אין שאלת המשך, הראיון מת".
איך נוהגת זירת החדשות היום בנשים?
"יש תחושה שלגברים מותר להזדקן ולהשמין על המסך בעוד שנשים סובלות מאייג'יזם חריף. אין כמעט נשים בנות 50 במהדורה, והצעירות מאובזרות בשיער חלק ובלונדיני. ב'אולפן שישי' את תראי את רינה מצליח ומבזקנית צעירה ומסביבן יאיר לפיד, אהוד יערי, אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, אודי סגל ומשה נוסבאום. במלחמה האחרונה זה בלט. ערוצי הטלוויזיה שידרו 350 שעות חי, שזה המון. בימים הראשונים של המלחמה נכנסו ויצאו מכל האולפנים גנרלים בדימוס, פרשנים וכתבים - כולם גברים, שהסבירו לנו את המציאות. יונית לוי ומיקי חיימוביץ' שידרו, אז היה נדמה לכולם שזה מספיק. זה קומם אותי, התקשרתי לעורכים שלי ואמרתי 'תכניסו נשים, זה לא יכול להיות שיש רק גברים'. אמרו לי 'תביאי רשימה'. הבאתי רשימה ואפילו ביטחוניסטית, שום דבר לא עזר. חוץ ממירי רגב, כמובן, הנשים שהגיעו לשידור בתחילת המלחמה - גם ברדיו וגם בערוצי הטלוויזיה - היו אמהות של חיילים ונשים של חיילים".
מהדורות החדשות שינו את פניהן לרעה?
"מהדורת החדשות נעשתה יותר בידורית, יותר קלילה. ריבוי הערוצים וכלי התקשורת הוא בעוכרינו כי אין לנו זמן לעבוד על סיפור ולבדוק אותו לעומק, אז זה הופך את הכל לשטחי. העיתונות הכתובה עוד יותר בצרות, וזה מפחיד - גם הם רוצים לתת כותרת קצרה ומוותרים על מאמר עומק כדי שהקורא לא יברח לאינטרנט. מי שבעצם קובע לנו את סדר היום הם בעלי ההון - ערוץ 2, ערוץ 10 ולא התקשורת.
"כולם ביכו את לכתו של אדם ברוך, שהוא אישיות רנסנסית במלוא מובן המלה והדגישו ובצדק שאין כבר עיתונאים עם ידע כזה עשיר. אבל האמת היא שהמערכות גם לא מחפשות אנשים כאלה והן גם לא מגדלות אנשים כאלה. ונניח שיש כאלה, מהר מאוד הם ייפלטו החוצה כי בין לעשות כתבת לייף סטייל לכתבת פרומו ל'כוכב נולד', לבין סיקור תופעה מגניבה וטרנדית לא יכולים לצמוח עיתונאים ועורכים בעלי משקל ואני לא חושבת שבעלי ההון מחפשים אותם. כולם - טלוויזיה ועיתונות כתובה - מחפשים עורכים שיעשו משהו מגניב, צעיר ושמח. רואים את זה כיום בבתי ספר לתקשורת - 80 אחוז מהסטודנטים בוחרים במסלול יחסי ציבור, כי הם רוצים לעשות כסף. 20 האחוז שבוחרים בעיתונות רוצים קודם כל להיות מפורסמים והם רוצים להשתלב בתחום מהר ולעשות כסף.
"התחושה של רבים היא שאין לאן ללכת. תמיד יכול לבוא מישהו יותר זול, יותר זריז ויותר צעיר. יש כוח למעט מאוד אנשים שנהפכו לכוכבים - וכל השאר על חוזה אישי, עם זכויות סוציאליות שחוקות ושכר מאוד נמוך, ומבקשים מהם להתרוצץ וכמעט לשלם למערכת כדי שיהיו תחקירנים או כתבים. אין גוף שיגן על העיתונאים. אגודת העיתונאים היא גוף חסר קול בלי משמעות וכוח".
לנסות להשפיע
סרגוסטי, בת 55, נולדה בירושלים. הוריה נולדו בישראל, אביה, חיים, נולד למשפחה ספרדית ותיקה. אמה, רחל, למשפחה שעלתה ממרוקו בתחילת המאה שעברה. "אבי היה בפלמ"ח ואמי היתה בתנועת נוער של מפ"ם ודיברה עברית משובחת, אבל כשהחלה העלייה ממרוקו בשנות ה-50, החברה הישראלית לא רצתה לראות מורכבות או מגוון של זהויות. היו אז המון סטיגמות על העולים - נחשלות, פרימיטיוויות, מרוקו סכין, המעברות, וכשראיתי כילדה את ההתייחסות הזאת רציתי להיבדל מהדימוי הזה, היה לי קשה לתייג את עצמי ולהסביר שאני ילידת הארץ, אבל החברה זיהתה ולא רצתה לראות דקויות".
בגיל 17 גילתה את תנועת הפנתרים השחורים, וגם את זהותה המזרחית. "הפנתרים נתנו כוח וגאווה ותחושה שאת לא לבד, שיש עוד אנשים כמוך. אז התחילו גם ניצני השיח המזרחי-שמאלני-סוציאליסטי וירושלים תססה מפעילות מחתרתית. בקפה טעמון הסתובבה הברנז'ה - אמנים ופוליטיקאים - ואני זכיתי לחוות את הסצנה הזאת שעיצבה את תפיסת העולם שלי".
ב-28 באוגוסט 71' כבר צעדה סרגוסטי בהפגנת הפנתרים השחורים בכיכר ציון בירושלים שהתפתחה להפגנה אלימה וסוערת שבמהלכה נופצו חלונות ראווה ורבים נעצרו. בגיל 21 הכירה את אבי ברדוגו, אז סטודנט למשפטים ולימים עורך-דין מוכר, פעיל חברתי ומי שהעניק לתנועת הפנתרים את שמם. "הוא היה גדול ממני בעשור והוא עיצב אותי", היא אומרת. סרגוסטי וברדוגו הורים לילד משותף ומעולם לא נישאו. בן זוגה בשנים האחרונות הוא אבי סופר, המטפל במכורים לסמים במרכז גמילה ביפו.
את דרכה בעיתונות החלה כצלמת ב"העולם הזה" אצל אורי אבנרי. "מהרגע הראשון בלטה אצלה מודעות חברתית מאוד חזקה, מסירות טוטלית לתיעוד ואומץ לב בלתי רגיל", אומר אבנרי, "הזדמן לי לראות אותה לא פעם בלבנון כשחיילים של צבא דרום לבנון איימו עליה ברובים והיא לא נסוגה". במלחמת לבנון הראשונה היה זה אבנרי שזיהה שלסרגוסטי יש גם יכולת כתיבה. "תמיד שאפתי שצלמים יהיו גם כתבים, וכתבים יהיו גם צלמים", הוא אומר. "היא היתה רפורטרית ממדרגה ראשונה, והצילום והכתוב התמזגו לגמרי". על בחירתה לעזוב את חברת החדשות אומר אבנרי: "זו עדות רעה מאוד לערוץ 2 אם עיתונאית כמוה לא מוצאת שהיא מועילה ושיש לה מקום שם. זה אומר שהבינוניות הולכת ומנצחת ושלאנשים מיוחדים אין מקום כיום בתקשורת הישראלית".
במלחמת לבנון הראשונה סרגוסטי ואבנרי חלקו את אחד ההישגים המדוברים ביותר של העיתונות הישראלית - ראיון ראשון עם יאסר ערפאת. "הייתי נרגשת ולא יכולתי להפסיק לצלם. תיעדתי כל תנועה. היינו שטופים אז בישראל באמירות שהוא רוצח ילדים, עוכר ישראל ופתאום את רואה בן אדם מול העיניים. הוא היה נמוך וגוץ, היה לו קסקט צבאי והילדות שבבית התרפקו עליו כמו על סבא טוב. אני מאוד גאה בצילומים, אבל אני יודעת שזה תייג אותי. מה שאני לא אעשה, אני מזוהה קודם כל עם הסיפור הזה. כעסו עלי שצילמתי אותו עם ילדה קטנה והראיתי צדדים אנושיים שלו. הציבור הישראלי לא היה מסוגל לראות אותו כבן אדם. חבל לי, כי היתה בזה אמירה עיתונאית מאתגרת, שגירתה את גבולות העיתונות וחופש הביטוי".
האם הראיון עם ערפאת יכול להתקיים היום בתקשורת הישראלית, בנסיבות דומות? ראיון עם חסאן נסארללה, נניח?
"המטרה היתה לנסות להשפיע. אני חושבת שהסיכוי שזה יקרה היום הוא יותר קטן, הסיכוי שאנשים יהיו מוכנים ללכת באופן עצמאי נגד הזרם. אם כולם עכשיו מתלהמים נגד אולמרט, אז העיתונאים יתלהמו עליו עוד יותר. אין עיתונאי שלא הוציא סכין ותקע בו פומבית בלי להבין מה קרה שם. אולי לא היה שם משהו יוצא דופן, יכול להיות שיתגלה שמדובר בנורמה שלכל פוליטיקאי יש טלנסקי משלו. למה את זה לא עוצרים ובודקים?"
סרגוסטי היתה בשטח גם בפרשת קו 300, ותיעדה את הובלת המחבל החוטף בידי אנשי השב"כ בצילום שפורסם על שער "העולם הזה". עם הקמת חברת החדשות של ערוץ 2 הצטרפה לצוות המייסדים. אז עדיין נחשבה המהדורה לאלטרנטיווה לערוץ 1 והוכתרה כניסיונית ורעננה. "הוצע לי להיות כתבת בעזה ומילאתי את התפקיד בהתלהבות במשך שנתיים. זה היה אחרי הסכמי אוסלו והמעבר לטלוויזיה נראה לי כדבר הבא", היא נזכרת. "הייתי נוסעת כל היום למחנות פליטים ובבית סוללה של מטפלות שמרו על הילד הקטן שלי. זה קרע אותי. זו לא ממש סביבת עבודה שתומכת בנשים".
כשמהדורת החדשות התרחבה והפכה למוצר ערוץ 2 מובהק, עדיין הרגשת שזה המקום הטבעי בשבילך?
"לפעמים זה היה לי משונה שהכתבות שלי קורות או שיש להן מקום, אבל זה מאוד תלוי בעורך. הדבר המפחיד הוא שהפכנו את הרייטינג מכלי עבודה למשהו שמשתלט עלינו. אפשר לזהות את הכתבה שבה אנשים הפסיקו לצפות, ולהגיד 'אני לא רוצה את הנושא הזה כי הצופים בורחים ממני', אבל כאן זה מסוכן, כי אם אתה מתנהל רק לפי זה, אתה מאבד את העצמאות, הקשר עם המציאות והאחריות. רוב החברים שלי הפסיקו לראות חדשות בטלוויזיה והרבה התנתקו מהלוויין. זו שכבה של אנשים משכילים, מעמד בינוני-גבוה, שמחליטים לא להיות מחוברים לזה, ובעיני זה מדאיג".
בגלל המבטא
ב-2005 יזמה סרגוסטי קורס תקשורת וטלוויזיה ליוצאי אתיופיה, במטרה להביא לשילובם בכלי תקשורת מובילים. כך ביקשה להנציח את זכרה של הפעילה הפמיניסטית ויקי שירן, חברת נפש שלה. חדשות ערוץ 2 פרשו את חסותם על הקורס ומתכוונים בעתיד להתאימו לאוכלוסיות נוספות, כמו ערבים ותושבי פריפריה. שניים מבוגרי הקורס - ברהנו טגניה ותמר דסטה - הצליחו להשתלב בהצלחה בחדשות ערוץ 2. "כשראיתי את טגניה משדר מארמון האליזה בפאריס בעת ביקורו של פרס, הרגשתי גאווה. יש לזה משמעות עצומה בעיני שהוא לא מתויג לכסות רק את הקהילה האתיופית, שהמערכת מאפשרת לו לכסות כל תחום כמו כל כתב אחר".
בחדשות ערוץ 10 התבקשה באחרונה הכתבת האתיופית רוני מלקאי לעבור לכסות את ענייני העדה האתיופית. היא סירבה ונאלצה להתפטר. איך את מתייחסת לזה?
"היא היתה בוגרת מצוינת של הקורס ואני מקווה שהיא תמצא את דרכה בתקשורת. אני מקווה שבחדשות ערוץ 10 יאתרו כתב אתיופי אחר ולא יגידו 'טוב, היה לנו אתיופי אחד, זה מספיק'. בחדשות ערוץ 2 אין לנו כתב לענייני אתיופים, ואני חושבת שזו הדרך הנכונה. בעיני לתת לכתב ערבי לסקר רק נושאים ערבים, זה לקבע אותו. למה שכתב ערבי לא יסקר תחום בריאות? או תחום תרבות?"
בן לעדה האתיופית, ערבי או תושב פריפריה לא יכול להגיע היום לעמדת השפעה בתקשורת כמו כל מועמד אחר? למה צריך להקים למענו סדנאות מיוחדות?
"אם תשאלי, כולם יגידו לך שאין בעיה ושאם אדם מוכשר, הם לא מסתכלים על הצבע, המגדר או העדה, אבל אם לא תהיה מודעות ואחריות של התקשורת, זה לא יקרה מעצמו. לא משנה אם נקרא לזה אפליה מתקנת או העדפה מתקנת, חייבים לעשות את זה באופן יזום. תראי את סיון רהב-מאיר, היא עיתונאית מצוינת וכשהיא מגישה מהדורה, יש לזה כוח יותר מאלף הרצאות וסדנאות ומאמרים. תראי כמה שנים חלפו עד שאיפשרו לטטיאנה הופמן לקבל דקות שידור. תראי איך השפילו את נטשה מוזגוביה, שהיא עיתונאית מבריקה, יפהפייה, צעירה ואפילו בלונדינית כמו שרוצים בטלוויזיה, ולמה? בגלל מבטא. בישראל חיים כיום מיליון עולים מחבר המדינות, ואנחנו חברת מהגרים. לא ברור לי איך השתלט כאן רק המבטא האשכנזי, החילוני, הגברי, הלבן".
"30 שנה אנחנו בארץ ורק באמצעות הקורס שיזמה ענת סרגוסטי נהיו כתבים בחדשות", אומר ברהנו טגניה. "אני לא מתייחס לחדשות ערוץ 10 כי היתה תחושה שהם שילבו רק בשביל ליצור גימיק. עצוב לי שענת עוזבת, אבל אני יודע שהיא תשפיע גם בתפקיד החדש שלה".
בספטמבר האחרון, בתיווכה של סרגוסטי, צורף לחדשות ערוץ 2 כתב ערבי, פוראת נסאר, תושב נצרת עילית. את שכרו בשלושת חודשי העסקתו הראשונים, לתקופת הניסיון, שילמה עמותת הפורום להסכמה אזרחית, צעד שגרר ביקורת ציבורית על החברה. כיום מועסק נסאר כאחד הכתבים ושכרו משולם על ידי חברת החדשות.
"אני שמח על המהלך", אומר נסאר, "וחבל שלא עשו את זה קודם. חבל שלא הכרתי את סרגוסטי מזמן. מאז הצטרפות סלימן א-שאפעי לא התקבל בערוץ 2 כתב ערבי. בערוץ 10 שילבו את לוסי אהריש, שבינתיים התפטרה, אבל יש לה מבטא ישראלי ומראה ישראלי מובהק. לטעמי, היא לא ייצגה את האוכלוסיה הערבית בישראל".
"ניסיתי כל חיי להשפיע מבפנים ועכשיו אני אנסה להשפיע מבחוץ", מסכמת סרגוסטי. "אני חושבת שהצלחתי להשפיע מבפנים. קורס ההכשרה לכתבים אתיופים הוא פרויקט שחברת החדשות חיבקה וזו דוגמה להצלחה. אני מאמינה שיש לי מה לתרום לארגונים החברתיים ושאני מכירה את השפה שעשויה לתת להם כלים להצליח להגיע ללב התקשורת".
חברת החדשות: הטענות מוזרות
מחברת החדשות של ערוץ 2 נמסר בתגובה: "מעברה של סרגוסטי לשדרות אכן נשקל על ידי החברה, אך נדחה משיקולים מקצועיים".
"הרוב המכריע של כתבי חברת החדשות כמו של כלל עובדי חברת החדשות אינו יוצא גל"צ. חברת החדשות מעסיקה עובדים בכל הגילאים, מבוגרים וצעירים ממקומות שונים".
בחברת החדשות דוחים את הטענה שלפיה יש רתיעה מסיקור נושאים פלסטיניים. "זו טענה מוזרה. מדי יום סלימאן א-שאפעי, יורם בינור אהוד יערי עושים כתבות בענייני ערבים ופלסטינים. בחודשים האחרונים אף צורף כתב שיעסוק בין השאר בערביי ישראל". בחברה גם דוחים את הטענה שלפיה יש נטייה להעדיף גברים בתפקידי פרשנות ולדחוק נשים מהשידור בעת מלחמה, ומתגאים בשורה ארוכה של מגישות ועיתונאית בכירות, כמו יונית לוי, קרן מרציאנו, דנה ויס, סיון רהב-מאיר, רינה מצליח, טאטיאנה הופמן, סמדר פלד, דנה סומברג ורותי שילוני. "נשים תופסות תפקידים בכירים גם מאחורי הקלעים בהפקה ובעריכה של התוכניות המובילות".
מחדשות 10 נמסר: "אנו מכבדים את כתבי חדשות ערוץ 2 הנוכחים והעוזבים ומציעים להם להתמקד במתרחש אצלם בבית".
ענת סרגוסטי פורשת מחדשות ערוץ 2: "אני לא מתביישת שיש לי אג'נדה, מי שאין לו אג'נדה צריך להתבייש"
ורד לי
27.6.2008 / 10:29