האמריקאים מייצאים לעולם אינפלציה

הנה אקסיומה הידועה לכל מי שקורא את העיתונות הכלכלית בחודשים האחרונים: האינפלציה הרימה את ראשה המכוער השנה, אבל לא מדובר באינפלציה מהסוג המסוכן, אלא בסוג חדש, שונה. האשמה היא במחירי האנרגיה והמזון, שקפצו בשנה האחרונה בשיעורים שלא ידענו מעולם; האשמה היא בפריחה חסרת התקדים של הכלכלות העניות של העולם - סין, הודו ודומותיהן - שהחלו לצרוך כמויות גדלות והולכות של נפט ומזון.

מכאן והלאה מתפצל הסיפור לשני תסריטים או שני מחנות. הראשונים טוענים שמדובר בעליות מחירים חד-פעמיות: שוקי האנרגיה והמזון יתאימו את עצמם למחירים החדשים ועליות המחירים ייבלמו. ברגע שאלה ייבלמו - תתפוגג האינפלציה.

המחנה השני טוען שמחירי המזון והאנרגיה ימשיכו לעלות, אבל לקברניטי הכלכלה אין למעשה מה לעשות כדי להילחם באינפלציה שהם מייצרים - כי זאת לא אינפלציה מהסוג הישן, אלא אינפלציית ביקושים של שווקים מתעוררים.

אין ספק שהסיפור על האינפלציה של הנפט והמזון, החדשה או החד-פעמית, מושך וקליט. כל אחד יכול להתחבר אליו ולאמצו.
אבל תרשו לנו להציע סיפור אחר, פחות חדשני וסקסי, אולי קצת יותר מורכב - אבל הרבה יותר ותיק: האינפלציה של 2008 לא שונה מכל גלי האינפלציה שידענו בעבר; היא מתחילה ונגמרת בכסף זול, בכמויות גדלות והולכות של כסף שרודפות אחר המוצרים והשירותים. המנוע הגדול מאחורי האינפלציה שהתפרצה בשנה האחרונה בכל העולם הוא המדיניות המוניטרית של המעצמה הגדולה והמשפיעה בעולם: ארה"ב.

הנגיד האגדי של הבנק המרכזי האמריקאי, אלן גרינספן, התחיל את התהליך ומחליפו בן ברננקי המשיך. הם הסתייעו בנשיא ארה"ב בכמעט שמונה השנים האחרונות - ג'ורג' בוש. השלושה היו נחושים למנוע בכל דרך מארה"ב להיקלע למיתון, והם הנהיגו את מדיניות הכסף הזול והחיים הטובים: הבנק המרכזי האמריקאי (הפדרל ריזרב) שמר על ריביות נמוכות, לעתים כמעט שליליות, והממשל האמריקאי הוריד מסים ושפך תקציבים לתוך הכלכלה.
מדיניות שכזאת כמעט תמיד מייצרת אינפלציה - אך הגלובליזציה, הפריחה של היבוא הזול מסין והעלייה בפריון הקהו או דחו את ההשפעה של מדיניות הכסף הזול והחיים הטובים על המחירים.

עם כניסתו של ברננקי לתפקיד נגיד הבנק המרכזי ולקראת סיום כהונתו של בוש אפשר היה לצפות שמדיניות הכסף הקל תסתיים. אבל נראה שאף אחד לא רוצה לקחת את התפקיד של האיש הרע, שנכנס למסיבה ולוקח את קערת הפונץ' מהשולחן - גם לא נגידי בנקים, שזה אמור להיות תפקידם. כלומר, האינפלציה הגלובלית לא נולדה כתוצאה מזינוק במחירי הנפט והמזון. מחירי הסחורות פשוט היו הראשונים להגיב במהירות לכמויות הכסף האדירות שנשפכות בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים.

וכאשר הכסף זול, הציבור לא חוסך והממשל שופך כסף - התוצאה לא מאחרת לבוא: הדולר החל לקרוס במהירות בשלוש השנים האחרונות ואיבד כ-17.6% מול סל המטבעות הבינלאומי. קריסת הדולר הניעה תהליך של "יצוא" האינפלציה האמריקאית לכל העולם. נפילת הדולר מול המטבעות של רוב המדינות הכניסה את נגידי הבנקים למלכוד: העלאת הריבית המקומית תאיץ עוד יותר את התחזקות המטבעות שלהם, תפגע ביצוא של משקיהם ותאט את הכלכלות.

את התוצאה אנחנו יכולים לראות בחודשים האחרונים מסביב לגלובוס: מפלצת האינפלציה מרימה את ראשה המכוער בסין, בהודו, במקסיקו, בברזיל ואפילו באירופה - אבל נגידי הבנקים המרכזיים מגמגמים. חלקם מהססים, אחרים מעלים ריביות בקצב אטי, אבל כמעט כולם שומרים על ריביות ריאליות שליליות: בעוד שהאינפלציה העולמית נעה בחודשים האחרונים סביב רמה של 5%, הריבית של הבנקים המרכזיים היא כ-4% בלבד - כאשר הבנק העליז מכולם הוא כמובן האמריקאי, ששומר את הריבית ברמה של 2% מול אינפלציה של כ-5%.

מדיניות הכסף הקל, הגירעונות הענקיים והדולר הקורס מציבים אתגרים בפני נגידי בנקים בכל העולם: בסין זינקה האינפלציה בחודשים האחרונים במהירות - אבל הממשל הסיני לא ממהר להעלות ריבית, כי הוא ממוקד כבר זמן רב בשמירה על המטבע המקומי. הפחד מהפסקות חשמל בזמן האולימפיאדה בבייג'ין אילץ את הממשל לחתוך את הסובסידיות לחשמל ודלק - מה שרק מאיץ עוד יותר את האינפלציה, מקשה על היצרנים הסינים ויגרור העלאות מחירים ש"ייוצאו" לרחבי הגלובוס יחד עם הסחורה הסינית.

בנק ישראל מצוי במלכוד האינפלציה הגלובלי: מדד מאי עלה ב-0.7% והשלים עלייה של 5.4% ב-12 החודשים האחרונים - אבל נגיד הבנק המרכזי סטנלי פישר הסתפק השבוע בהעלאה של 25%.0 בלבד בריבית. הוא יודע מדוע: רק לפני חודשיים פתחו התעשיינים בקמפיין מאורגן נגדו, וקראו לו למהר ולהוריד את הריבית כדי להציל את המשק הישראלי מקריסת הדולר. העלאה מהירה של הריבית בעיתוי הנוכחי תסמן את פישר כמי שאחראי לנפילת הדולר מול השקל, ובהמשך כמי שאחראי לכל משבר או האטה שיגיעו בסופו של דבר למשק הישראלי לאחר שהצליח עד היום להתחמק מהזעזוע החיצוני הגלובלי.

הפריחה הכלכלית בסין ובהודו הולידה בשנתיים האחרונות את ההערכה שכלכלת ארה"ב תחדל בהדרגה לשלוט בכיוון של הכלכלה הגלובלית: הכוח עובר בהדרגה אל סין, הודו ושווקים מתעוררים אחרים. הצרות הכלכליות של ארה"ב צריכות להטריד אותנו פחות, כך הסבירו לנו. אבל התסריט הוא יותר מורכב: רוב הכסף שנצבר בכלכלות המתעוררות כתוצאה מהבום ביצוא ובמחירי הסחורות ממשיך לחזור למימון הגירעונות האמריקאיים הענקיים: המשק האמריקאי זקוק להזרקה יומית של שני מיליארד דולר כדי לממן את הפער בין היצוא ליבוא שלו - ו-40% מהדולרים האלה מגיעים מהשווקים המתעוררים, ובראשם סין, הונג קונג, ברזיל ומקסיקו.

מדוע ממשיכות כל המדינות בעולם להזרים את עודפי הכספים שלהן לכלכלה החולה של ארה"ב, גם לאחר משבר הסאבפריים, הכישלון בעיראק והמשבר בוול סטריט?

קריסטין פורבס, כלכלנית ב-MIT ומי שהיתה אחת מיועציו הכלכליים של בוש, חישבה ומצאה כי בחמש השנים האחרונות הניבו ההשקעות של זרים בארה"ב תשואה שנתית ממוצעת של 4.3% - רק שליש מהתשואה שהניבו ההשקעות של אמריקאים מחוץ לארה"ב. ההסבר של פורבס להמשך זרימת הכסף לארה"ב מגיע לא מהתשואה אלא מהסיכון: גם לאחר הסאבפריים, קריסת בר סטרנס ושוד הפנסיות הקפיטליסטי במשכורות העתק של המנכ"לים בוול סטריט - מתברר שרוב המשקיעים בעולם משוכנעים שהמשק האמריקאי ושוקי ההון האמריקאיים הם עדיין המתוחכמים, השקופים וההגונים בעולם.

נראה שיעבור עוד זמן רב עד שהכלכלה הגלובלית ושוקי ההון הבינלאומיים באמת יקטינו משמעותית את תלותם בכלכלה האמריקאית. בינתיים ניאלץ לבלוע הרבה צפרדעים ירוקות, כמו האינפלציה הגלובלית, מהאמריקאים והמדיניות הכלכלית שלהם.