העושר מההיי-טק לא מחלחל למטה

אני לא מומחה ברפואה. רחוק מזה - אבל לא צריך ידע רב כדי להבחין בהבדלים שבין סימפטום למחלה. חום וכאב ראש הם דברים שמציקים לחולה, אבל לכל רופא ברור שהם רק סימפטומים, ושאת המחלה עצמה צריך לאתר. הוא מקווה כמובן שמדובר בשפעת רגילה ולא חלילה במשהו גרוע בהרבה. זהו תהליך האבחון -הדיאגנוזה.



אז מהו הקשר בין הדברים הטריוויאליים שציינתי כאן לאירועים הכלכליים המתרגשים על עולמנו? ובכן, מה שברור לכל בתחום הרפואה, אינו תמיד ברור כשעוברים לשדה הכלכלה.



ארה"ב, למשל, סובלת כיום ממה שמכונה "משבר האשראי", ופרשנים ומנתחים שונים מנסים לנחש אם אנו נמצאים לקראת סופו של משבר האשראי או שמא רק בסוף פרק א'. יש הטוענים כך, ויש הטוענים כך.



הטענה שלי היא שהבעיה במשק האמריקאי אינה "משבר אשראי". משבר האשראי הוא רק הסימפטום. הוא החום שנלווה למחלה ולא הגורם לה. ולכן השאלה אם החום יירד או לא מסיטה את הדיון מהשאלה העיקרית, שהיא איך נרפאים מהמחלה, ולא איך מקילים על הכאבים שלה.



תארו לכם מצב שבו חולה שפיתח חום גבוה נטל תרופה להורדת חום. התרופה נקראת "הורדת ריבית", ויש לה תופעות לוואי קשות שדנו בהן כאן בעבר. עכשיו, כשהחום ירד במקצת, הוא מכריז בקול גדול: "החום ירד - הבראתי!"



ארה"ב עוברת כבר כמה שנים ניסוי כלכלי בקנה מידה אדיר, שלא נוסה מעולם בעבר. הניסוי אומר בערך כך: בואו ניקח מעצמה כלכלית העומדת על שתי רגליים חזקות: היא גם נהנית ממובילות טכנולוגית וגם מבסיס ייצור רחב מאוד. עכשיו בואו נראה אם היא מצליחה לעמוד רק על רגל אחת - רגל המובילות הטכנולוגית בלבד, שבה יש לה יתרון יחסי לעומת שאר העולם. את עובדי הרגל היצרנית, "המיותרת", שייפלטו מעבודתם, נעביר למגזר השירותים.



התהליך הזה נמשך שנים, תוך הסכמה רחבה מצדם של כלכלנים מובילים שחושבים שזו הדרך הנכונה. אבל מה שעובד טוב בספרי הכלכלה, לא תמיד עובד טוב במציאות.



הערך המוסף של הייצור



אם ננתח את תרומתם של המגזרים השונים, נראה שהערך המוסף של עובדים במגזר הטכנולוגיה עתיר הידע הוא גבוה, וגם שכרם גבוה בהתאם. מוצרים עתירי ידע הם גם דבר שניתן לייצא ולקבל תמורתו מוצרים אחרים. אבל מספר המשרות בתחום הטכנולוגיה העילית מוגבל. לא צריך עשרות מיליוני מהנדסים, וגם אין מאגר אוכלוסייה שיתאים לכך.



בפעילות הייצור הרגילה הערך המוסף הוא נמוך יותר מאשר בשלב הידע. לעובד שמרכיב מוצר על פס הייצור יש ערך מוסף נמוך יותר מאשר למהנדס שתיכנן אותו. אבל זה מגזר שדורש הרבה עובדים, ויכול להעסיק פלח גדול של האוכלוסייה. גם הוא בר יצוא.



אבל, על אף שהערך המוסף של העובד בייצור מוצר נמוך יותר מאשר של עובד בתכנון אותו מוצר, ולכן שכרו יהיה נמוך יותר, ובצדק, הוא עדיין גבוה הרבה יותר מאשר הערך המוסף של הקופאי ברשת הקמעונית שמעביר את המוצר בקופה הרושמת. ולכן, בהתאמה, גם שכרו של הקופאי יהיה נמוך יותר. נוסף על כך, עבודתו של הקופאי אינה ניתנת ליצוא.



בואו נתרגם את זה לדוגמאות מהחיים. וכמו כל דוגמה, מדובר רק בניסיון המחשה. , , ו הן כולן חברות טכנולוגיות מובילות, המייצרות מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה בהרבה מהממוצע. לכן הן מעסיקות עובדים בשכר גבוה באופן משמעותי מהממוצע. עד כאן הבשורות הטובות. הבעיה היא שכולן יחד מעסיקות כ-180 אלף עובדים. תרומתן לכלכלה האמריקאית גבוהה ואין על כך עוררין, אבל יש בהן מספר מוגבל של משרות, ורק מעט משפחות אמריקאיות נהנות מהן.



לעומתן, ענקיות הרכב, ו, הנמצאות כיום במצוקה לא קטנה, מעסיקות יחד יותר מחצי מיליון עובדים. שכרם של עובדים אלה עדיין משולם כסדרו, והוא גבוה ביחס לממוצע, אך הענף הזה - כמו כל יתר המגזר היצרני - מתכווץ והולך, ומספר המועסקים בו יורד בהתמדה.



עכשיו נעבור למגזר השלישי, שירותים ומסחר. במגזר זה קיימת רשת המרכולים וול מארט, שבה הערך המוסף של עובדים הוא נמוך ביותר. שכרם של עובדים אלה נמוך מהממוצע, אבל וול מארט מעסיקה יותר משני מיליון עובדים.



וזה, בקליפת אגוז, התהליך שקרה ועדיין קורה לאמריקה. מדינת הענק הזאת מאבדת בהתמדה הרבה מקומות עבודה בייצור, בעלי ערך מוסף בינוני/גבוה, ויוצרת במקביל הרבה מקומות עבודה בעלי ערך מוסף נמוך. נכון אמנם שבמקביל נוצרו גם מקומות עבודה עם ערך מוסף גבוה מאוד (בחברות הטכנולוגיה), אבל מספרם נמוך יחסית.



במדינות המתעוררות של מזרח אסיה מתרחש תהליך הפוך. במדינות אלה עובדים רבים הועסקו במשך שנים בענפים בעלי פריון נמוך וערך מוסף נמוך, כמו חקלאות לא ממוכנת. אבל בשנים האחרונות נוצרים במדינות אלה מיליוני מקומות עבודה בעלי ערך מוסף גבוה יותר - בייצור תעשייתי. לא צריך לשגות באשליות - גם במדינות המזרח מעוניינים להגדיל את המגזר בעל הערך המוסף הגבוה, ולעלות לשלב הבא בסולם הערך.



למה גדלו החובות



ב-1970 ג'נרל מוטורס היתה חברה רווחית מאוד. היא היתה אז המעסיקה הגדול ביותר בארה"ב. כיום המעסיקה הגדולה היא וול מארט. השכר הממוצע בוול מארט נמוך כיום נומינלית (!) מהשכר הממוצע שהיה קיים ב-GM לפני 38 שנה. זהו שינוי דרמטי.



ואיך כל זה קשור למשבר האשראי? הקשר הוא פשוט: הירידה המתמשכת בערך המוסף שמייצרים מיליוני עובדים ששכרם נשחק לא תורגמה לירידה המתחייבת מכך ברמת החיים ובצריכה שלהם. ההפרש בין השכר לצריכה כוסה דרך גידול בחובות שלהם. וכמו כל גידול בחוב, כשמגיע יום הפירעון ואין איך להחזיר אותו, נוצר "משבר אשראי".



אולי במקום לקרוא לכך "משבר אשראי" צריך לקרוא לזה "משבר אני חי מעבר ליכולתי".



לאן כל זה מוביל? יש שיאמרו שאת הגלגל הזה אי אפשר לסובב לאחור, וארה"ב כבר לא יכולה להחזיר את הבסיס התעשייתי שאיפיין אותה בעבר. איני משוכנע שזה המצב. במשפט "לעולם אל תאמר לעולם" טמונה גם חוכמת חיים. זה לא רק שם של סרט.



לתהליך שתואר כאן התלוותה הנחה נוספת שלפעמים קוראים לה "אפקט חלחול העושר". לפי הנחה זו, כאשר ההכנסות בקרב העשירונים העליונים גדלות והמסים עליהן יורדים, הדבר יחלחל וישפיע לטובה גם על השכבות הפחות מבוססות. כלומר, העושר שנוצר למעלה יחלחל גם למטה.



הנחה זו לא התקיימה במציאות. השכר הריאלי של מספר מצומצם של עובדים אכן עלה בחדות, אבל שכרם הריאלי של רוב העובדים נשחק. למעשה נוצר כאן פער שהסטטיסטיקה לא תמיד מיטיבה לבטא אותו - ממוצע השכר עלה (בגלל עושרם של מעטים), אבל השכר החציוני דווקא ירד.



מעקב אחרי התהליך הזה והשלכותיו הכואבות חשוב לנו כישראלים משתי סיבות. ראשית, כל בעיה כלכלית שיש לה השלכות ארוכות טווח בארה"ב תשפיע עלינו לרעה. שנית, כמו דברים אחרים שהגיעו מאמריקה, גם את הניסוי הזה אימצנו אצלנו.



איני מציע חלילה לוותר, לא בישראל ולא בארה"ב, על מגזרים בעלי ערך מוסף גבוה כתעשיות עתירות ידע. זוהי שטות. עם זאת, אסור להניח שמדינה מודרנית תוכל לקיים רמת חיים סבירה לרוב אזרחיה, לא רק לפלח מצומצם מתוכם, אם היא נוטשת מגזר גדול שמייצר ערך מוסף ברמת הביניים, כלומר המגזר היצרני בתעשייה. זו הנחה שיש עמה סיכון רב. לא בטוח שכדאי לקבל אותה כמובנת מאליה.



הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות



פריון



נתון כלכלי שמבטא את הגידול בתפוקה לשעת עבודה, ללא תוספת עובדים או שעות עבודה



שכר חציוני



רמת השכר שמחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנה ומחצית מהעובדים משתכרים פחות ממנה