הצלחת המיזם הראשון הובילה למיזם הבא, ג'יזס טרייל: שביל הליכה גלילי בעקבותיו של ישו שעושה שימוש בדרכים ותיקות. המסלול כבר מפורסם ב"לונלי פלאנט" ומתחיל למשוך קהל מרחבי העולם. שני המיזמים הוכיחו את מה שינון מאמין בו: אפשר להרוויח יפה דרך שימוש מושכל בתשתית קיימת שהוזנחה.
"במדינה קטנה כמו שלנו, בעלת מרכזים עירוניים מסורתיים וטבע נפלא, אין כל סיבה להרחיב את שלמת הבטון והמלט", הוא אומר. "למה להקים קומפלקס תיירותי בלב תמנע או להרחיב את רצועת המלונות החדשים באילת כשיש לנו מאות מבנים יפים, אקזוטיים ועמוסי מסורת, שיכולים להוות אבן שואבת לתיירים מכל העולם? למה לפרוץ שבילים חדשים כאשר ניתן למתג מחדש שביל קיים ולהביא אליו מאות אלפי תיירים?" שואל ינון. "שימוש בתשתיות קיימות יאפשר ליזמים להרוויח את לחמם בהענקת חוויה ייחודית ישראלית, תוך שמירה על ראייה סביבתית נכונה".
ינון לא המציא את האג'נדה הזו. בעולם כבר הבינו כי בניינים היסטוריים הם נכס תיירותי וכי השמשתם תשלשל לכיסי היזמים ממון רב. בין מרכזי הקניות החדשים והנוצצים באירופה, ניתן למצוא תחנות רכבת שנהפכו לאבן שואבת לצרכנים. גם נמלי ערים מרכזיות שהיו מוזנחים ועלובים, כמו ברצלונה ואמסטרדם, נהפכו לאתרי עלייה לרגל. לישראל הגיע הרעיון באיחור, אבל באחרונה מצטרפים יותר ויותר יזמים תיירותיים למגמה שקובעת כי חדש הוא פאסה, ועתיק הוא הדבר הנכון.
אנחנו לא לאס וגאס
מתי ורותי ברודו, בעלי המסעדות בראסרי וקופי בר בתל אביב, חגגו בשבוע שעבר את פתיחת מלון הבוטיק החדש שלהם - מונטיפיורי. המלון הוקם בבניין תל אביבי משנות ה-30 במתחם העיר הלבנה.
בניגוד למעוז ינון, שבהשקעה קטנה הקים לתחייה מקום רדום, בני הזוג ברודו עברו תהליך הפוך - וגילו ששימוש חוזר הוא לא בהכרח חסכוני. "היה זול יותר לבנות בניין חדש", אומר ברודו, "אבל לא היינו עושים זאת. תפישת העולם שלי ברורה: כאשר מישהו רוצה להרוס לי את הנוף אני כועס. מגה-קומפלקס בטבריה הוא דבר מחריד בעיני במדינה כל כך קטנה".
לדברי ברודו, "אף תייר לא צריך לבוא עד אלינו כדי לראות את לאס וגאס, אף אחד לא מחפש אצלנו את הוולגריזציה שיש בדובאי. אנחנו יכולים להתייחד בתיירות אחרת, שתשחזר את הפוטנציאל הרומנטי וההיסטורי שיש במבנים שלה. מדובר בתופעה בינלאומית שמוכיחה שהתחדשות של מרכזי ערים ושחזור מבנים לא רק מסייעת למתיחת הפנים של העיר אלא גם מהווה עוגן כלכלי ליזמים: רומנטיקה וייחוד שווים כסף".
הטענה של ברודו נתמכת על ידי מחקר שערך ד"ר נעם שובל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. שובל הראה כי בעולם מוכנים תיירים לשלם תוספת של 50% ויותר עבור לילה בחדר עם אופי. "מלונות חמישה כוכבים כפי שאנו מכירים אותם הם פאסה", מחזק ינון. "יותר ויותר אנשים מוותרים על המסדרונות הארוכים והחדרים שנראים אותו הדבר. יזם תיירותי חכם יידע לנצל את הביקוש הזה ולהרוויח ממנו, תוך שמירה קפדנית על הטבע והסביבה".
שני גלגלים וזהו
התפישה היזמית שתומכת בשימוש בתשתיות קיימות, פיתוח תיירותי של מרכזי ערים ונגיעה מינימלית בטבע מנחה גם את היזמים דרור והדס נבו, שהקימו ב-2006 את הו-הא - מלון המיועד לרוכבי אופניים. לדברי היזמים, איש היי-טק לשעבר ווטרינרית, חזונם הצליח הרבה מעבר למצופה. ביולי ואוגוסט נמצא המקום בתפוסה מלאה, ולדבריהם, "הכי כיף זה הלקוחות החוזרים במהלך השנה".
80% מבין האורחים הם ישראלים חובבי אופניים, אך מספר התיירים שמגיעים כדי לטייל בשבילי ישראל על שני גלגלים הולך וגדל. "חשבנו לקנות שטח ולבנות עליו מלון קטן", אומר נבו, "והבנו שיהיה טיפשי להקים משהו חדש, כשיש המון מבנים לא מאוכלסים שיכולים לשמש אותנו".
הפתרון היה וילה גדולה בכפר תבור, שנשכרה לטווח ארוך והותאמה לצרכים. "בהתחלה", מודה נבו, "הורמו גבות ואנשים גילו חשדנות. לנו היה ברור שהשימוש במבנה קיים מחייב אותנו למחיר של שמירה על איכות חיי השכנים שלנו, אבל אנחנו משלמים אותו באהבה, וזה מה שנעשה גם כשנפתח את המלון הנוסף שאנחנו מתכננים".
התפישה התיירותית של הו-הא ברורה: לאפשר לאנשים ליהנות מטבע שקט ונקי. "אנחנו לא בקתת בוץ, ונותנים שירותים ברמה גבוהה ללקוחות שלנו", אומר נבו, "אבל שומרים על העקרונות: שימוש במבנה קיים ושמירה על הטבע. אנחנו לא משכירים ג'יפים או רכבי שטח אלא רק אופניים".
באחרונה הם עסוקים, יחד עם הקק"ל וחברת גלגלית המקומית, בשיקום יער בית קשת שנשרף במלחמת לבנון השנייה והפיכתו לפארק אופניים. הפרויקט כולל סימון שבילים קיימים והכשרה של שבילי רכיבה חדשים, כאשר העבודות מתבצעות ידנית. "מדובר במינימום פגיעה ביער", מסכם נבו.
העסק משתלם?
נבו: "אנחנו קמים כבר שנתיים וחצי עם חיוך, ומתחילים לקצור את הפירות כלכלית. לא נתעשר מהמיזם, אבל אני מאמין שנוכל לחיות ממנו בכבוד".
שלא כמו היזמים החדשים, דוביק רוקנשטיין מאירוח רוקנשטיין בצפת הוא דור רביעי למארחים. המקום קיים כבר 70 שנה, ולפי רוקנשטיין, "אצלנו לא הורסים ובונים מחדש אלא רק מתאימים ומשפצים.
"תפישת התיירות הישראלית שגויה", אומר רוקנשטיין. "אנחנו פונים לתיירות הדתית, שמחפשת בתי מלון קטנים, טיולים ברגל או באופניים והנאה ממזג האוויר הישראלי. מדובר בתיירות אחרת שלא רוצה להשקיע את מיטב כספה במלונות נוצצים, ויש לאפשר לה למצוא את מבוקשה בכל מקום בישראל. תיירות חכמה היא תיירות ששומרת על הקיים ומשווקת אותו בכל עונות השנה. מה שקטן, היסטורי, משתמש בקיים ומאפשר לאנשים לצאת לטבע יכול להביא לכאן מיליוני תיירים, והרשויות צריכות להירתם".
yazam@themarker.com
למה הרשויות לא מעודדות?
>> ד"ר נעם שובל, מרצה במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, מתמחה בתיירות עירונית. לדבריו, "תמיד עשו תיירות במקומות עתיקים, ועכשיו זה קיים גם בישראל. התופעה הזו מבורכת כי מקומות רבים בישראל צריכים לקבל החייאה, אלא שבעוד בחו"ל מדובר בתוכנית אסטרטגית ובעידוד אינטנסיווי של יזמים פרטיים על ידי הרשויות - כאן משרד התיירות לא ערוך לפתח יזמויות מהסוג הזה. הרשות המרכזית שלנו בכלל לא רואה את היזמים הקטנים, ומי שאמור לראות ולעזור - הרשויות המקומיות - הן גופים חלשים מאוד".
שובל מספר כי "התיירות מתייחדת מענפים כלכליים אחרים בכך שהיא מתרכזת בערים עתיקות. כשמגיעים לרומא, למשל, לא מעניין לראות את הפרברים החדשים, אלא את המרכז הוותיק". עם זאת, לדבריו, השימוש במבנים קיימים אינו עניין פשוט. "ניסיון להשמיש בניינים בירושלים העלה בעיות ביורוקרטיות סבוכות, כמו גם התנגדויות של שכנים. לעתים לא די בכוונות טובות ובהון. אני מניח שגל היזמים, והמודעות הגוברת לנושא, ישנו את המצב".
היזם מתי ברודו: "מלון חמישה כוכבים זה פאסה"
טלי חרותי-סובר
29.6.2008 / 9:28