שלושה קודקודים היו למשא ומתן הממושך על יישום הרפורמה: שר התשתיות הלאומיות בנימין (פואד) בן-אליעזר, שר האוצר רוני בר-און ויו"ר ההסתדרות עופר עיני. מסיבת העיתונאים החפוזה והמתריסה כלפי ההסתדרות והעומד בראשה, העידה בראשונה בפומבי על כך שאפסו הסיכויים להיתכנות הסדר כלשהו בין השלושה.
בר-און הרי לא היה יוצא נגד עיני, אם היה סבור שיחתום עמו בתוך כשבועיים על הסכם היסטורי לפירוק חברת החשמל - ואולי עשה כן מפני שכבר ידע כי את הסרט הזה לא יגזור. מרגע זה, דחיית הרפורמה היתה עניין של זמן.
במשרדי הממשלה החלו להבין לפני כחודש כי הרפורמה כבר לא תבוצע השנה. איזו סיבה יש לעיני להגיע לסיכום מהיר של המשא ומתן הקשה, התובעני, ההיסטורי והרה הגורל - דווקא בעת הזו ומול ממשלה מקרטעת? מדוע כדאי לו להגיע לסיכום חפוז, באישון ליל, על פירוק מעוז העובדים הגדול והעוצמתי ביותר במשק? מדוע שיורה לאנשי מבצר מיתולוגי לפתוח שעריו ולהיכנע, רק בשל חוק חד צדדי שבו לוח זמנים שרירותי, שקבעו שרי ממשלה שבחלוף העונה הקרבה כבר לא יאיישו את כיסאם?
עיני הוא משיח לעת משברים. הוא נעתר לתחינות הצדדים כשהגיעו מים עד נפש, ואז מתפנה מסדר יומו העמוס על מנת להשיב את הסדר על כנו. הוא איש של לחיצות ידיים מתוקשרות בטקסים, כשלצדו בכירי המגזר הציבורי. הוא לא מי ש"ימכור" את חברת החשמל בעת הנוחה לשרי התשתיות והאוצר, בעבור ידיעה שתידחק לעמודים האחוריים במוספי הכלכלה. כבר באווירה הציבורית השקטה והאדישה של השבועות האחרונים היה כדי להעיד כי אין כל התפתחות דרמטית על הפרק.
"זה לא ייגמר עד שיישפך פה דם", אומרים במשק - 13 שנים לאחר החלטת הכנסת על הצורך בשינוי מבני בחברת החשמל - וספק מייחלים להפסקות החשמל היזומות, הצפויות בקיץ הבא, שייאלצו את כל המעורבים להתקדם סוף סוף לפתרון.
בינתיים יהיה זה הציבור ששוב יספוג את עלות משבר המנהיגות הכלכלית וכישלונותיה. הוא זה שיסבול ב-2009-2010 מהפסקות החשמל כתוצאה מהפיגור בפיתוח משק החשמל. אך בה בעת יידרש גם לממן את פתרונות הטלאי הנמהרים מכיסו - ולכסות על הוצאות היתר של החברה שבקריסה שיגולמו בתעריפי החשמל.
האוצר דרש לפרק את הוועד
לכל הכרזת מלחמה נדרש קזוס בלי, וגם להפסקת משא ומתן נדרשת עילה. סלע המחלוקת, בו התנגשה ספינת הנושאים ונותנים, לא היה במקרה זה המבנה העתידי של חברת החשמל, מספר מקומות העבודה המובטחים לעובדי החברה ואף לא גובה מענקי ההפרטה הנדיבים להם יזכו. סיבת הפיצוץ היתה הוויכוח על עתידו של ועד העובדים בחברת החשמל, או במלים פשוטות: דרישת האוצר לפרק את הוועד.
משרד האוצר דרש כי עובדי חברות הייצור העתידיות שיפוצלו מחברת החשמל לא ייכללו במצבת העובדים של חברת החשמל הקיימת. כלומר, לא יגוייסו דרך המנגנונים של החברה האם.
הרציונל: שבירת התיאגוד הכוחני הקיים כיום, המחייב קבלת החלטות בהסכמת העובדים (העיקרון הפריטטי), והסכמי השכר והפנסיה המפלצתיים. בעיני הוועד, לעומת זאת, היתה למהלך משמעות מעט שונה: פיצול מבנה הוועד האחיד לשם החלשתו, והעסקת עובדי החברות העתידיות כעובדי קבלן.
לאחר שהגיעו צוותי המשא ומתן להסכמות מרחיקות לכת בסוגיות הבעייתיות - כמו מספר חברות הייצור, ריווח תאריכי הפיצול ותחילת ההפרטה, ויתור המדינה על פיצול מקטע החלוקה וויתור העובדים על תחנת כוח פחמית נוספת (פרויקט E) קרסו לכאורה כל ההבנות, רק בשל שאלת הרכבו העתידי של ועד העובדים.
מבחינת הממשלה - עוצמת הוועד היא מקור חולי שימשיך לייצר גרורות הרסניות בכל גוף חדש שיוקם; והסכמי השכר וההעסקה הם נטל שלא יאפשר לחברה להרים את ראשה. עיני אפילו לא נתן לעובדים הזדמנות לפצות את פיהם, והבהיר: "על גופתי המתה". יו"ר חברת החשמל מוטי פרידמן הגיב: "העובדים לא קיבלו את הדובדבן - ולכן ויתרו גם על הקצפת".
פשרה יצירתית היא לעולם אפשרית, ואולי תימצא בעתיד. אך לאיש כבר לא נותר אמון בכדאיות המאמץ בעת הפוליטית הנוכחית. בינם לבין עצמם, בממשלה לא עסקו בימים האחרונים בשאלה איך למצוא פתרון למשבר, אלא כיצד למנוע את הצגתו ככישלון. במשרד התשתיות העדיפו לשמור את השטח שקט, ולדחות את יישום הרפורמה בשנתי ים. במשרד אוצר סירבו לסכם קדנציה בלי לסמן הישגים ראויים.
את דרך המלך מצאו בפשרה אומללה: הקמת שתי חברות "עוקפות" חברת החשמל - אך על הנייר. חברת חיצונית לניהול מערכת החשמל, בלי מתווה ברור להוצאת מנגנון ניהול המערכת מידי חברת החשמל; וחברת ייצור חשמל ממשלתית מקבילה - אך בלי הקצאה של תקני כוח אדם.
המטרה: לנופף מול העובדים בדגל מאיים, ולרמוז על היכולת להפוך אותם ללא רלוונטיים. עם זאת, בפועל, התעוררו יזמי החשמל הפרטי בבוקר שלמחרת, וגילו מולם חברת חשמל ממשלתית שנייה - לאחר שבמשך שנים הותשו ממאבק בחברה הראשונה. הרצון הדווקאי להוכיח את יישומה החלקי של הרפורמה כבר כעת - העביר את הממשלה על דעתה. במקום שוק חשמל תחרותי תוך שבירת המונופול, קיבל הציבור פוטנציאל לדואופול. בממשלה בחרו לאיים על העובדים באקדח - כשהקנה שלו מופנה דווקא לעבר היורים.
כולם הפסידו - אחד יישא בתוצאות
מי הם המפסידים מן הכישלון? כולם, ללא יוצא מן הכלל. בנימין בן אליעזר הפך באחת מגיבור על חזקים לגיבור טראגי. לאחר שספג אישית קיתונות של אש מן העובדים, ונאלץ כבר בעבר להסכים לדחייה ביישום הרפורמה. הוא הטיל את מלוא כובד משקלו על המהלך הנוכחי, בתקווה לגזור בעצמו את הסרט - אך עומד לסיים את הקדנציה מוקדם מן הצפוי, בלי רפורמה, עם שוק חשמל פרטי שלא קם, הסכם גז טבעי מקרטע ותחזיות אימים באשר למחסור הצפוי בחשמל. כמה כוונות טובות - אך ללא תוצאות, ובלי יכולת להצביע על אשמים ברורים.
מפסיד נוסף הוא רוני בר-און, שאיבד הזדמנות נוספת להטביע חותם בתקופת כהונתו ולחזק את שורות משרדו הנחלש. גם תקוותו לחפות במעט על פניית הפרסה המביכה במיסוי הקרנות - נגוזה באחת. שוב, מבלי שאפילו אילץ את עיני להזיע.
עוד מפסידים הם האוצר ורשות החברות, שייאלצו להיאבק בתחלואי המונופול למשך שנה נוספת, לחסום בגופם ניסיונות גוברים להזרמת הון, לבלוע את הרוק נוכח החוב התופח - ולחשוש מהמחיר המתייקר של הרפורמה בסבב הבא.
גם יו"ר החברה - שנקרא לתפקיד במטרה אחת - נכנס בסערה, כבש את ליבות העובדים, פייס את רשות החשמל, הביא את הצדדים לשולחן המשא מתן, גייס מנכ"ל ותיכנן לנפוש הקיץ בראש שקט, מצא עצמו לפתע נדרש להתבוסס במדמנה לעוד שנה.
אפילו הוועד - בראשות דוד (מיקו) צרפתי, שאמר "כן" היסטורי, ויתר על מורשתו הלוחמנית והבלתי מתפשרת, ספג אש מבית ואיבד מכוחו כי האמין שהפעם אין ברירה - נמנה על המפסידים. כעת יבקש צרפתי מעיני לדחות את הבחירות לוועד החדש לנובמבר, לאחר שהימר על יישום הרפורמה עד הקיץ. הוא מתקשה להתייצב מול העובדים המיואשים, אותם שיכנע בחיוניות המהלך - אך לבסוף הותיר קירחים מכאן ומכאן, עם ממשלה סבלנית פחות בסיבוב הבא.
והעובדים? לא קריאות שמחה ולא מחוות צהלה נשמעו שלשום במסדרונות החברה. חלקם הגיבו בתחושת הקלה. רובם נותרו מבוצרים בייאושם. הכל מבינים שאין מנוס משינוי. הוויכוח הוא על הדרך והיעד. מחד, הונחה לפניהם אפשרות לדרך חדשה, גם אם לא ברורה אך מרופדת היטב. מאידך, הם נתקלו בערפל סמיך ביחס לעתידם, נוכח התרחישים לפשיטת רגל של החברה במתכונתה הנוכחית.
מי שייאלץ להתמודד ראשון עם השלכות הכישלון הוא בראש ובראשונה מנכ"ל החברה, עמוס לסקר. הוא הראשון להתייצב בפני תלאות היומיום. להנחית את הסובבים אותו חזרה אל קרקע המציאות. לדאוג להחייאתה של התכנית החלופית אותה הכין מבעוד מועד - וזכתה בתוך מספר ימים להקפאה משל עצמה.
ואולם קודם לכל, יידרש ללמד שררה את הגוף הממאן להכיר בסמכותו של מנכ"ל. נוכח משא ומתן קרדינלי שנוהל עם עובדיו מעל ראשו - זה לא הולך להיות קל. לסקר לא התקבל כמו קודמיו בהפגנת כוח מצד העובדים. אך לאט לאט הוא לומד, ובדרך הקשה, מה המשמעות של תפקיד המנכ"ל בחברה. הבחישה הפוליטית, הנחתות הממשלה, השוט של רשות החשמל, הדרג הניהולי האדיש והמנופח, וכמובן שלטון הוועד.
הוא יצא בתרועה גדולה עם תכנית "מצפן" לשינוי הארגוני בחברה - אך זכה לכתף קרירה מן הוועד, שלא הסכים עד כה לדון בתוכנית ואף אסר על מנהלי החברה הבכירים לשתף עמו פעולה. בצעד חריג פנה לסקר בשבוע שעבר אל עובדיו במכתב, פרש בפניהם את מהלכיו, וקבל על התנהגות ועד העובדים, שאותו השווה לחלילן מהמלין.
"לצערי", כתב לעובדים, "על פי הנוהגים שהשתרשו בחברה, מונעת נציגות העובדים אפשרות למגע ישיר בין המנכ"ל לעובדים", והפנה את העובדים לבלוג אישי, שפתח כערוץ עוקף ועד.
יומיים לאחר מכן קרא אליו לסקר את סמנכ"ל השיווק וקשרי לקוחות בחברת החשמל, יגאל בן אריה, ושני חברי הנהלה בכירים נוספים המקורבים לוועד העובדים. הוא רשם לחובתם נזיפה חמורה על מעורבותם לכאורה בפרשיית ניוד העובדים הארעיים ממוקד 103 של החברה למשרות קבע בחברה.
למחרת, ביום חמישי האחרון, התייצב לסקר ב-7:15 במשרדיו ברחוב החשמל בתל אביב, לקראת פגישת הדירקטוריון. הוא ראה כי הדלת של חדר הדירקטוריון נחסמה בקרשים והמנעול הוחלף, יצא מהמשרדים בכעס, ועם רכבו פגע בשלט החנייה הנושא את שמו, והפילו לקרקע. ישיבת הדירקטוריון נוהלה לבסוף בהיחבא, במשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס נאמן בבית אסיה בתל אביב. איש לא היה יכול להסתיר את העלבון.
כאשר התפוגג ענן הרפורמה, והתפזרו השרים לדרכם, נתגלתה ללסקר חברת החשמל במלוא מערומיה. כבדה, מפסידה, פראית וחסרת אחריות. עמה הוא יידרש מעתה להתמודד לבדו. שלשום קרא אליו שוב את בן-אריה, והבהיר לו כי לא יאפשר לו להמשיך בתפקידו.
הרפורמה בחברת החשמל נכשלה, הצרכנים ישלמו את המחיר
אדם שוב
2.7.2008 / 7:18