הנרי חושב בגדול. ככה הוא - קצת יהיר, שאפתן לרגעים, נוטה להסתבך. ואני סתם טיפוס נגרר. בגלל זה התחלנו בהילטון. היה כמעט צהריים של יום חמישי כשהתחלנו לפדל על האופניים לכיוון הים, צמאים לכלור וריגושים זולים. ערב לפני זה התלבטנו מה ללבוש, כשרבצנו על דק השיזוף של מכון הכושר שלנו על הגג של דיזנגוף סנטר, והחלטנו שבכניסה למלון אנחנו צריכים להיראות כמו אנשים חשובים וקצת צרפתים, ואיפשהו בין הלובי ועד הבריכה עלינו להפוך לנינוחים, לא מתאמצים, סתם יורדים מהחדר לטבילה.
מסביב לצווארו של הנרי היתה שרשרת גורמט. הוא סבר שזה מוסיף לו שיק צרפתי. אני לבשתי שמלת כותנה כחולה-לבנה מפוספסת, כפכפי אצבע, מטפחת משי ולהעמקת הטאץ' הקוסמופוליטי התחמשתי בגיליון האחרון של "וניטי פייר". כזאת אני, סמרטוט ערמומי.
אבל שום דבר בסניף המקומי של רשת מלונות היוקרה לא חייך אלינו באותו בוקר: לא בובות התצוגה של כריסטיאן דיור שהסתחררו יחד איתנו בדלתות הזכוכית המסתובבות, לא צבא הסחלבים הזקופים שהביטו בנו מחנות הפרחים סמוך לספא ולא הסלקטור שישב בכניסה לבריכה עם רשימת אורחים ולצדו מחירון. ניסינו להיכנס בנונשלנטיות אבל הסלקטור עצר אותנו וביקש שם.
"פולבר", עניתי, "ג'ף פולבר".
הוא ביקש מספר חדר, והנרי זרק 908. הסלקטור אמר לנו שפולבר לא גר שם. התוודיתי שאנחנו סתם חברים של פולבר ושקבענו איתו בבר של הבריכה, והאיש אמר לנו שאין בר בבריכה. "אולי כדאי שתתקשרי לג'ף?" הציע הנרי. שלפתי את הנייד ונסוגונו בבושה. ראינו צרפתים מסוגננים נכנסים בזה אחר זה, בדרך נובחים מספר חדר על הסלקטור, נוזפים בו על ההטרדה ונכנסים פנימה.
חשבנו לחפש עגלת שירות ולחזור לבושים בחלוקי מגבת וכפכפים, אבל החלטנו במקום למצוא אורח שיגיד לנו את שמו ומספר חדרו. נכנסנו לחפש אנשים זורמים בלובי ומצאנו אשה שנראתה זורמת אבל במהרה התבהר לנו שהיא כל כך זורמת שגם היא לא אורחת בהילטון. היא סיפרה לנו שהיא מחיפה ושגם היא מתפלחת כל הזמן לבריכה של השרתון שם. היה נחמד להתיידד באחוות גנבי מים, אבל ראינו שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. בחרנו בדרך היושר. חזרנו לסלקטור ואמרנו לו שיש לנו וידוי. הוא אמר שהוא עלה עלינו בשנייה הראשונה. ביקשנו שאולי יכניס אותנו בכל זאת. האיש לא זרם.
לפחות תן כמה טיפים לדרך, ביקשנו. איך עלית עלינו? הוא אמר שהיינו לא ברורים, לא סגורים על עצמנו, ושגם אם היינו מגיעים בחלוקים וכפכפים זה לא היה עוזר כי הוא כל הזמן נמצא בקשר טלפוני עם הקבלה. הגיע גבר שאמר שקוראים לו רוזנשטיין, חדר 1236. הוא היה ברשימה. הסלקטור ציווה על אחמד לסדר מיטות שיזוף לאורח רוזנשטיין ובינתיים רשמתי את שמו ואת מספר חדרו. מתישהו הסלקטור המורעל יסיים את המשמרת ורוזנשטיין יגמור להשתכשך, חשבנו. בינתיים המשכנו למלון הבא. נפלטנו בחזרה אל גן העצמאות, פנינו דרומה.
שרתון מוריה
מחיר כניסה: 50 שקל (חול ושבתות), דרגת קושי התפלחות: 5, תמורה: 3
הפנמנו את הלקח. לא מספיק גורמט צרפתי ומטפחת צרפתית, צריך גם גישה צרפתית אם רוצים לצלול לוואקאנס המיוחל. מיוזעים ונחושים נכנסנו ללובי של שרתון מוריה, חתכנו מיד למעליות ולחצנו על קומת הבריכה. ירדנו במדרגות ספירלה מבטון עבה כחול ומדכא וראינו אותה - קטנה, מלבנית, רדודה עד כאב.
עמד שם איש עם חולצה שעליה היה כתוב מציל אבל למעשה הוא היה גם מציל וגם סלקטור וגם אחראי על מגבות. היתה לו ערימת מגבות ורשימת אורחים. דרשנו לדעת איפה כל המים והוא אמר במבטא רוסי שהיום יש תקלה בצינור. יש כאן אורחים שרוצים לשחות, מחינו. המציל התנצל ואמר שאולי עד הערב הבריכה תתמלא. ניגשנו לצד השני של הבריכה לתפוס מיטות שיזוף, לא מעיזים לבקש מגבות.
תייר גרמני בלונדיני נכנס פנימה. המים הגיעו עד לספידו הכחול הצמוד שהצניע את איברו הצנוע. הוא הילך במים במעגלים קטנים מסודרים ולא התלונן. כמה תיירים נצלו בשמש על מיטות השיזוף הדהויות, מגודרים בין קירות בטון כמו בחדר ביטחון באוויר הפתוח, מעוטר בעציצי גרניום בשרניים. הנרי הדליק סיגריה והמציל ניגש להביא לנו מאפרה. הוא שאל אם אנחנו אורחים, אמרנו "בטח" והוא ביקש סיגריה. להגיד שנחלנו הצלחה יהיה לשון המעטה.
נכנסנו לבריכה העצובה וניסינו לשחות, אבל הברכיים פגעו בקרקעית, וגם המים היו מלוחים. המציל סיפר לנו שמדובר במי תהום משלושה מטרים מתחת לאדמה. זה לא הכמות, זה האיכות, התנחמנו, ובדיוק אז החלו מים לפרוץ מתוך החורים בבריכה. התקרבנו לזרם. קפוא בתהום. יצאנו והתנגבנו במגבת אדומה בלויה ומחשידה שהנרי, ברוב שאננותו, הביא מהבית, ואז התיישבנו על השפה, מביטים בבריכה העלובה מתמלאת טיפין טיפין. המראה רק דיכדך אותנו יותר ונהיינו רעבים. כנס של אנשים עשירים וכיבוד לא נראה באופק. אמרנו שלום למציל ונכנסנו לסאונה, ואז למלתחות הלא מזמינות. היינו מוכנים לשלם בשביל לצאת.
קראון פלאזה
מחיר כניסה: 80 שקל, דרגת קושי התפלחות: 0, תמורה: 6
אמרנו לשומר בכניסה שאנחנו הולכים לחנות המזכרות וניגשנו ישר למעליות. חלפנו על פני כנס בהתהוות שהיה בו רק תה וקפה ושעמום והלכנו לבריכה. היה שם מציל שעמד וקיפל בקפידה מגבות ולא שאל שאלות מיותרות. עוד לא אמרנו "אנשנטה" והיינו בפנים.
הבריכה היתה מקורה כדי מחציתה, עם שמשיות גולדסטאר רחבות אדומות. היה מלא יחסית, עם קהל משפחתי מאוד, וכולם דיברו עברית. הורים מרחו ילדים, ניפחו מצופים. אמא אחת ישבה ואכלה מנה חמה ובעלה האכיל את בתו שהיתה בתוך קרוקודיל גומי מנופח בתוך המים אורז עם תירס ואפונה שלקח מחדר האוכל.
איכס, הנה ילדה ערומה, העיר הנרי. למה אנחנו לא משתלבים? שאלתי. זה כמו בקיץ שעבר, הוא השיב, לא השתלבנו בטנטרה, לא בטנטורה, בשום מקום לא השתלבנו, חוץ מבדיזנגוף סנטר. החלטנו להתיידד עם זוג שישב בג'קוזי. נכנסנו לתוך הבריכה הגמדית המבעבעת. מאחורינו היו עציצים מלאכותיים עם עלים בצבע טורקיז. היה חם מדי, כלורי מדי.
אתם אורחים במלון? שאל הבחור.
אתה מהאבטחה? חקר הנרי.
האיש אמר "כן" ואז הוסיף "סתם" אז מיד סיפרנו לו שאנחנו מתפלחים. כנות היא הדרך הכי טובה להגיד את האמת. הבחורה, רואת חשבון, סיפרה שהם שם ביום פינוק מהבוקר ושהם לא ממש מתפנקים. הם נתנו לבריכה ציון 6 מכיוון שהיא לא גדולה ובגלל העיצוב - "סתם ריבוע". יצאנו מהג'קוזי. הנרי דפק מקלחת בזק בטוש מרובע ממש סמוך למציל, שהמשיך לקפל כאילו אין מחר, וברוח הנועזות התכבדנו בשתי מגבות טריות. נכנסנו לבריכה שהיתה חמימה להחשיד ומשם למיטות השיזוף וקראנו את חובות המתרחץ שהיו תלויות על הקיר, החומרים הרגילים.
במיטות השיזוף לצדנו רבץ זוג מנס ציונה, לוגמים תה קמומיל. האשה, מורה אמריקאית, סיפרה שהם שילמו 420 שקל ליום הפינוק פלוס ארוחת בוקר וסיפרנו לה שלא שילמנו אפילו פני אחד. "אנשים משלמים בשביל זה, זה עולה כסף", היא הטיפה באנגלית, "למה שחלק ישלמו ושחלק לא? יש כאן אלמנט של שקר. זה עושה את הבריכה יותר צפופה. זה לא פייר. אבל זה יותר מקובל כאן, ישראלים רואים את זה אחרת. יש כאן הרצון הזה לקבל כמה שאפשר במחיר הנמוך ביותר, אחרת אתה נחשב פראייר".
הנרי בירר מאיפה המשקאות והם אמרו שזה מהספא למטה. בעלה אמר לנו שאנחנו כמו ערבים. "בדקת איך זה עובד עם ההתפלחויות אצל הערבים?" הוא שאל. קצת גזענות על הצהריים, למה לא. "הייתם צריכים לנסוע לאילת, שם המתפלחים האמיתיים. הייתי במלון ספורט באילת והיו שם טונות של ערבים מתפלחים. זה המקצוע שלהם. הם עובדים בזה".
ירדנו לספא במרתף, שקושט בנרות ריחניים ופוטפורי ריחני, ולקחנו תה ניחוחות הגליל. כדי לא לצאת שקרנים עשינו סיבוב בחנות המזכרות, כמו שהבטחנו לשומר, ובדקנו את הסחורה הציונית: מחזיקי מפתחות של דובונים כחולים לבנים, טי-שירט של צה"ל, גמלי עץ זית ננסיים בשרשרת. בלובי היתה עמדת גלישה. הנרי ניסה לבדוק ג'ימייל והמחשב ביקש 8 דולר לשעה. הגיע זמן הרנסנס.
רנסאנס
מחיר כניסה: 60 שקל, דרגת קושי התפלחות: 0, תמורה : 0
ירדנו במעלית הרנסנס ועובד אדיב בכניסה לספא כיוון אותנו לבריכה. נכנסנו. היא היתה סגורה, מחניקה, קלאוסטרופובית והשקיפה על חוף גורדון. מעבר לזכוכית האטומה בחורים מפוסלים שיחקו כדורעף. היתה אשה אחת במים, והנרי הלך לעשות מתח ליד שעון קיר של בנק לאומי ומין פסל קיר של תמנון מאובן שנראה כאילו נעקר ממקלט של קיבוץ בזמן שיפוצים לפני מלחמה.
בעמדת המציל נראה מציל מנומנם, שישב מקופל, מעוות, כמו סטיוון הוקינג בכיסא נוח. הוא לא שאל שאלות, וגם לנו לא היה מה לומר. ניחוחות כלור תוקפניים העלו דמעות בעינינו. ידעתי שצריך להיכנס לטבילה כדי לסמן וי, אבל יש גבול. גם אם ישלמו לנו לא נשחה כאן. חבר התקשר וסיפר שיש בריכה מומלצת על גג מלון מרינה שמעל כיכר אתרים. לא היה לנו מה להפסיד.
מרינה
מחיר כניסה: 60 שקל, דרגת קושי התפלחות: 0, תמורה: 10
לא ידענו שאנחנו עומדים בכניסה לגן עדן כשהגענו למרכז המסחרי הנטוש והמדכא של כיכר אתרים. איש מכופתר עמד והשתין על הרצפה.
ירדנו במדרגות האפלוליות המצחינות. הפעם נכנסנו דרך חנות המזכרות. הנרי ביקש משהו שיעשה לו עור קטיפתי והמוכרת מרחה את כף ידו בעיסת פילינג גרגרית בניחוח וניל פטוצ'ילי. הוא אמר שיחשוב על זה. היא שאלה אם אנחנו אורחים במלון. "בטח", השבנו בביטחון. "אז מגיע לכם כזה", היא אמרה ונתנה לנו שובר מיוחד לאורחים לרכישת סבון בוץ של ים המלח תמורת 1.99 דולר.
גלשנו ללובי ומשם למעלית שהמריאה עד לקומה העליונה, הישר אל גג מרווח עם דק עץ המשקיף על הנוף המרהיב - ים, מרינה, טיילת, יפו. היו עוד שני זוגות בבריכה, ומהרמקולים בקע "Always the Sun", השיר הראשון ששמענו מתחילת היום.
נשכבנו על מיטות השיזוף. תחת כל מיטה היה מזרן ים כחול מנופח. מציל לא צעיר, שזוף וקירח ומקועקע, ניגש אלינו ונתן לכל אחד מגבת טרייה. "יו ניד אמברלה?" הוא שאל ופתח לי שמשייה. הוא היה מציל במלוא מובן המלה, מציל מכל הלב. נכנסנו לטבילה בבריכה קומפקטית בצבע טורקיז עמוק. המים היו מלוחים, חמימים, אבל לא מהפרשות ילדים. יונה שמנה נעמדה על דופן הבריכה והשפרצנו עליה בשובבות. המציל השקיף עלינו. הרגשנו בטוחים, נאהבים. יצאנו והתנגבנו, ואז המציל שוב ניגש אלינו והביא לנו עוד מגבות. מהרמקולים בקעה עתה מוסיקת שנות ה-50 רומנטית ממיסה. המציל שאל את הנרי בעברית אם המוסיקה מתאימה לנו, ואמרנו שמאוד. איזה יום מושלם.
אחר כך ביקשנו תפריט, והמציל הביא לנו. ניגש אלינו מלצר, וניסינו להזמין אבטיח ואת מגש הגבינות הישראליות המשובחות, אבל אז התברר לנו שקיבלנו את תפריט הבוקר ושאחר הצהריים הבריכה בשרית. המלצר הציע חומוס במקום. אכלנו וניסיתי לנוח, אבל הנרי היה נרגש מדי. הוא אמר שהבריכה של מלון מרינה היא לוקיישן מושלם לקו מסיבות גייז קיציות של ידידו.
השמש היתה בדרך למטה, מלטפת ועוטפת בשמיכה כתומה שקופה מסוכרת. מלמעלה ראינו את הבריכה של שרתון מוריה. היא כבר היתה מלאה וכחולה, כמו מלבן לגו כחול, כפי שהבטיח המציל הרוסי שעדיין עמד שם ונראה עכשיו בגודל של מציל צעצוע. הלכנו להתארגן במלתחות. בדרך החוצה אמרנו תודה למציל והוא שאל אם נהנינו, השבנו שמאוד, והוא שאל אם נשוב גם למחרת ואמרנו שאולי. כל הכבוד, השיב בחיוך. ביציאה מהמעלית חיכה מגש עם דייניש צימוקים, מארזים ננסיים של דבש יד מרדכי וקוביות של גבינה בולגרית עם זעתר ויוגורט פטל מסמיק. התכבדנו ויצאנו החוצה, חוצים את גן העצמאות לכיוון האופניים.
דיוויד אינטרקונטיננטל
מחיר כניסה: 190 שקל, דרגת קושי התפלחות: 9, תמורה: -
העורך הסכים שארבע מתוך חמש זה הישג נאה, אבל שעדיין לא הסתננו לבריכת יוקרה. נשלחנו לסיבוב חוזר. היה יום שבת מהביל-אפרפר לפרקים כשפידלנו, הפעם לחלקה הדרומי של רצועת החוף התל-אביבית. נכנסנו לדיוויד אינטרקונטיננטל דרך החניון, הישר לתוך הלובי המפואר. קיבלנו טיפ להתפלח דרך המסעדה בקומת הכניסה. ראינו את הבריכה המרווחת דרך הזכוכית, אבל כשניסינו לפתוח את דלתות היציאה הן היו נעולות כולן.
היו הרבה אורחים זרים בלובי, וידענו שכדאי להתיידד איתם ולברר את שמם ומספר חדרם, אבל היינו מיוזעים וצמאי כלור וחסרי סבלנות וירדנו כמו שוורים עצבניים אל הכניסה לבריכה. היו שם סלקטורים שביקשו מספר חדר, ומילמלנו איזה שם והם אמרו שאנחנו לא ברשימה, ואז אמרנו שהאמת היא שיש לנו חברים, אורחים לגיטימיים, שמחכים לנו שם לפגישה חשובה, אבל לא רק אנחנו ידענו שאין לנו אף חבר במלון, גם הם ידעו, והם אמרו שגם אם היה לנו חבר אורח בבריכה, זה עדיין עולה 190 שקל. עשינו אחורה פנה, שוטטנו במלון ומצאנו אולם כנסים נטוש ועובדת שניקתה את שאריות האירוע. התכבדנו בעוגת שמרים ועוגה בחושה עם פקאן, מיץ תפוזים ומים מינרליים.
דן פנורמה
מחיר כניסה: 65 שקל ביום חול, 90 שקל, בשבתות\חגים, דרגת קושי התפלחות: 8, תמורה: 8
הגענו למלון השכן. ידענו שאין ברירה אלא להתיידד, אבל לא יכולנו להביא את עצמנו לעשות זאת. אז הלכנו להתיידד עם עגלת מזוודות בלובי, שעליהן היה כתוב השם סוזן משהו ומספר חדרה של האורחת. רצינו לוודא שסוזן במלון, והנרי שלף את הנייד והתקשר מהלובי. ראינו את פקידת הקבלה עונה והנרי שאל אם סוזן נמצאת והפקידה בישרה לנו שהיא עשתה צ'ק אאוט.
חזרנו לרחרח בגזרת המזוודות. שרון אחת עלתה בחכתנו, ושוב התקשרנו לקבלה ונאמר לנו שאין כזאת שרון, אבל שיש אורחת אחרת בשם שרון פריימן. את מספר חדרה סירבו למסור. ניגשנו לקבלה וביקשנו להשאיר לשרון הודעה. מה למסור למיסיז פריימן? שאלה הפקידה. "תודה, וסי יו לייטר", מסרנו, אבל שוב לא גילו לנו את מספר חדרה.
השתהינו בלאונג' כמעט שעה, משקיפים על האורחים משתכשכים בבריכה. הנרי ניסה לקלוט שם ומספר חדר של צרפתים שסיימו לאכול טירמיסו וקפה, אבל הכל היה מטושטש. ניסינו לשכנע את עצמנו שמגיע לנו. מגיע לנו בגלל שאין כבר בריכות ציבוריות, וחופי המדינה מזוהמים, ושלא בריא כל האפרטהייד הזה בין תיירים ומקומיים כי זה לא ציוני וזה מטפח טינה וקנאה.
ניגשנו לכניסה לבריכה, אבל רגע לפני שנכנסנו עצרנו והיססנו ושומר קלט אותנו וידענו שזה אבוד. הנרי הציע שנלך לספא לרשום את מיסיז פריימן לעיסוי תאילנדי בארבע ידיים, ובדיוק כשנכנסנו הפקיד נעדר והיתה שם דלת ופרצנו החוצה אל רחבת הבריכה. אנחנו עשויים ללא חת.
הבריכה היתה גדולה ובעלת צורה קצת מוזרה. במיטות השיזוף מימיננו התמקמה קבוצת תיירים מניו ג'רזי. הם סיפרו שהם ביום של רילקסיישן. משמאלנו התיישבה משפחה, גם מניו ג'רזי, וכשכולם גילו שכולם מניו ג'רזי השמחה היתה גדולה. אלה מימיננו אמרו שבעיירה שלהם יש רק 30 יהודים מתוך 1,000 תלמידים בתיכון. המשפחה משמאלנו השוויצה שאצלם יש יותר יהודים, אבל מצד שני גם האסייתים מתרבים בקצב. ההרפתקה הישראלית שלהם עולה הרבה כסף, סיכמו כולם, ושיבחו את טיולי תגלית החינמיים ואת ברונפמן על כך שהוא מעודד עלייה וקשרים עם ישראלים אמיתיים.
הם דיברו על מסלולי תגלית השונים, ומישה סיפרה על מישהי שנרשמה ל"איזראל ביי בייק" אבל קיבלה "איזראל ביי פוט" אבל שבסוף היא נורא נהנתה ויצרה קשרים חמים עם הישראלים ושהם ממשיכים לשמור על קשר בפייסבוק. חשבנו שאולי אנחנו גם בסוג של מסלול תגלית מימי חינמי ללא תורם, ובדיוק אז הרב המדריך שלהם צץ, נטול כיפה, והודיע לכולם שנפגשים בלובי בשש וחצי לארוחת ערב. מתחת לבית השחי שלו היה מדריך "לונלי פלאנט", לפטופ ותנ"ך. מישהי אמרה שהיא מרגישה קצת גילטי שהיא לא עשתה סייט-סיאינג היום. חשדנו שאולי זאת שרון פריימן, ותהינו אם היא קיבלה את המסר מהקבלה, אבל המשכנו להשתזף בשתיקה.
ניגשנו למזנון. היו שם מגשי אוכל של קיבוץ במחירים מופקעים. קנינו פחית גולדסטאר תמורת 21 שקל והלכנו ל"דנילנד" - מועדון הילדים.
במים היה מגוון אורחים, צללנו למים העמוקים, ואחרינו הזדנבו שני הודים עם בגדים. הנרי קיבל את פניהם ב"נמסטה" והם סיפרו שהם עובדי היי-טק מבנגלור, מטעם ממשלת הודו. הם מתארחים במלון לרגל משימת עבודה של חודשיים, והמלון טוב אליהם.
אחריהם שחינו לכיוון שתי נשים מבוגרות ושבעות ששהו ליד המצופים שהפרידו בין העמוק לרדוד. הן היו בצד העמוק. אחת היתה אמריקאית, השנייה בריטית, והן התלוננו שבחדרי דן פנורמה יש יותר מדי מראות שמהן נשקפים יותר מדי שומנים. הן דיברו על סוגי דיאטה. שתיהן ניסו הכל. הבריטית סיכמה שזה לא משנה כלום. אם את אוהבת אוכל אז "יו'ר אין טראבל". "איי לאב פוד", הודתה האמריקאית. "איי לאב פוד", הסכימה הבריטית.
צללנו מתחת למצופים אל הצד הרדוד. היו שם חמש אחיות ג'ינג'יות סוערות מרמלה שהגיעו לסוף שבוע משפחתי במלון. הן היו מצוידות ברובי מים משוכללים עם זרם עצבני שקנו בראשון לציון, ועל הכוונת עמדו שני בחורים אמריקאים תמימים. אחת האחיות, בת 10, התיזה ללא רחמים, ואחותה הגדולה סיפרה לאמריקאי המיועד על אחת מאחיותיה שהיא הבחורה הכי שווה אין איזראל, אבל האמריקאי אמר שיש לו חברה, סמנתה. פעולת ההסחה נכשלה והבנות המשיכו להתיז ולרדוף אותם.
הבנות התלוננו שברמלה יש יותר מדי ערבים. עוד פעם זה. סיפרנו להן שבקראון פלזה מישהו אמר לנו שאנחנו כמו ערבים במלון ספורט באילת כי אנחנו מתפלחים. הקטנה כיוונה אלי את הרובה.*
680 שקל לזוג - בכסף שנחסך אפשר להזמין לילה במלון
מה יצא לנו מהמסע הרטוב הפרחחי הזה? חישוב תעריפי הכניסה בבריכות שדגמנו מראה שחסכנו כזוג, 680 שקל, ואילו הצלחנו להסתנן לשני בתי המלון הנוספים הרווח היה מזנק בעוד כ-800 שקל, אבל מי סופר מים לא גנובים.
הנרי לא הסתפק בסכום המרשים והחליט לקחת על הדרך אנליזה מידידנו הפסיכולוג, ששירטט באוזניו (ללא תשלום) פרופיל לא מחמיא של מה שעומד מאחורי בולמוס הכלור החינמי הזה. הוא הסביר שאנשים כמוני מנסים לפצות על חסך בחום אנושי, לקחת בכוח משהו שהם חושבים שמגיע להם והם לא מקבלים. מאחר שאי אפשר לקבל חום בכוח, הם לוקחים דברים אחרים, כמו שחייה וצל בבריכות של בתי מלון. תחליף זו מלת המפתח, הסביר המטפל.
אמרתי לו שאמא שלי כבר הסבירה לי את זה כמה פעמים במהלך שיחותינו הטראנס-אטלנטיות הבלתי-נגמרות, אבל היה נדמה לי שהנרי פחות מתאים לפרופיל. אז למה הוא גונב? להנרי מניעים משלו: צורך להרגיש מורווח, צורך להרגיש שהוא שווה יותר מאחרים מסביבו, להרגיש מעל החברה. אתה יותר בקטע של "החטא ועונשו", הסברתי לו.
בסוף לא נענשנו, אבל האנליזה עשתה לנו קצת רע על הנשמה אז חזרנו להתרפס בפני מאות השקלים שחסכנו וניסינו לחשוב מה אפשר לקנות בכל הכסף הזה: מניה של אפל פלוס עודף, עשרות רולים של סושי, אפילו לילה בחדר מלון בטיילת בתל אביב, כולל כניסה חינם לבריכה, כאורחים מן המניין.
מים גנובים: לאילו בריכות במלונות בתל אביב הכי משתלם להתפלח?
דאה הדר
3.7.2008 / 11:38