מועדון המיליונרים של התנועה הקיבוצית

במשך שנים רבות היה מפעל פלסן שבקיבוץ סאסא עסק מדשדש, שייצר בעיקר הפסדים שסיבכו את הקיבוץ בחובות. בארבע השנים האחרונות נהפך המפעל להצלחה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות התעשייה הקיבוצית, לאחר שזכה בחוזים במאות מיליוני דולרים למיגון כלי הרכב של צבא ארה"ב באפגניסטאן ובעיראק.

הבעלות המלאה של הקיבוץ על המפעל ושגשוגו בשנים האחרונות הביאו את סאסא לראש רשימת הקיבוצים המצליחים בישראל. מחזור המכירות של המפעל, העוסק בייצור חומרים מרוכבים (חומרים על בסיס פלדה ומתכות מיוחדות) המשמשים למיגון כלי רכב, הסתכם ב-2007 ב-1.24 מיליארד שקל. בתנועה הקיבוצית מעריכים את הרווח הנקי שגזר ביותר מ-80 מיליון שקל. המפעל גם הציג קצב צמיחה מדהים, שהגיע בשנה שעברה ל-70%. פלסן הוא אחד היצואנים הגדולים ביותר מבין מפעלי התנועה הקיבוצית - מקורם של 98% מהמחזור שלו הוא ביצוא.

במשך עשרות שנים התרחקו הקיבוצים ככל יכולתם מהגדרות כלכליות. קיבוץ טוב היה קיבוץ שהקים קהילה שוויונית ושיתופית, שהתפרנסה מעבודה עצמית וחבריה התנדבו למשימות לאומיות. הקיבוצים קלטו חברים חדשים והעניקו להם ולילדיהם דיור, חינוך ושירותים בחינם בלא שתבעו מהם להשקיע ולו אגורה אחת. עם הזמן שלחו הקיבוצים את צעיריהם להקים קיבוצים חדשים, וויתרו בכך על כוח העבודה החיוני ביותר - דור ההמשך. הדוגמא הבולטת ביותר להתנהלות האנטי כלכלית הזו היה נושא התעסוקה: עשרות בשנים לא ניתן היה להרחיב את מפעלי התעשייה הקיבוצית, כי אסור היה להעסיק עבודה שכירה.

גם הציבור והשלטון לא תפשו את הקיבוץ כעסק כלכלי, ומעולם לא תבעו ממנו להיות "מאוזן" ו"רווחי". מכיוון שהקיבוצים נתפשו כמכשיר ליישום המטרות הלאומיות עם ישראל - היה זה מובן שיש לסייע להם בעת הצורך. גם הבנקים לא היססו לתת יד, בדרך שחייבה אותם לחשיפה בלתי מבוקרת למגזר ברמת סיכון גבוהה. הבנקים ראו בקיבוצים את הבן היקר של השלטון, והעריכו כי הוא יפרע את החשבון.

ההתייחסות לקיבוץ כאל תאגיד כלכלי התעוררה בשני העשורים האחרונים. הכלכלן פרופ' יורם קרול מקיבוץ שפיים אומר כי כדי שקיבוץ יצליח עליו לגלות אוצר. אין מדובר בזהב וביהלומים, אלא במשהו שקשה להגדירו במדויק אך הוא עשוי להיות מפעל תעשייה מצליח, מיקום גיאוגרפי מרכזי, שינוי אקלימי, נדל"ן מבוקש, מנהיגות כלכלית ואפילו מלחמה ושלום. החקלאות לא נכללת ברשימת האוצרות של פרופ' קרול, שמוסיף כי טוב שיהיו בסביבה גם גורמים מסייעים כמו אוצר מדינת ישראל, רנטות ושילומים מגרמניה והנהגה כלכלית אחראית.

פרופ' קרול בדק ומצא שמרבית הקיבוצים המצליחים הם "השיתופיים" ולא "המתחדשים" (המופרטים), והסיבה ברורה: קיבוץ עשיר מוכן לשלם בדרך כלל את המחיר הכלכלי הכרוך בהמשך השותפות והשוויון בין חבריו, ומבקש לחסוך מעצמו את המחיר החברתי והסוציאלי הכבד שמשלמים הקיבוצים המופרטים. בעבור קיבוץ שיתופי בינוני בגודלו, בן כ-300 חברים, עלות השיתופיות נאמדת ב-2-3 מיליון שקל בשנה.

ה"אוצר" המוביל ברשימה של פרופ' קרול הוא בעלות או שליטה במפעל תעשייתי שמחזור המכירות שלו הוא 500 מיליון שקל בשנה ויותר. המחזור צריך להיות כה גדול מפני שמרבית מפעלי הקיבוצים הם לואו-טק ומידל-טק - בניגוד להיי-טק. הם עוסקים בגומי, פלסטיק, מתכת ומזון - ענפים המייצרים תשואה של 4%-5% על ההון - ולכן זקוקים למחזור גדול כדי להרוויח 25-35 מיליון שקל בשנה. קיבוצים שמפעליהם מציגים רווח בהיקף שכזה במשך זמן מועמדים להיכנס למועדון ה"מצליחים או ה"עשירים".

במועדון ה"עשירים" נמצאים קיבוצים שחבריהם נהנים מרמת חיים דומה לזו של משפחה עירונית מהמעמד הבינוני, בעשירונים הרביעי והחמישי, שהכנסתה היא 25-30 אלף שקל בחודש. קריטריון נוסף הוא הצבירה הפנסיונית. קיבוץ שהשלים צבירה של 3,000-3,500 שקל בחודש לחבר יכול להגיש את מועמדותו.

קשה לקבוע מי מוביל את טבלת העושר מפני שהקיבוצים יודעים להסוות היטב את נתוניהם הכספיים. ואולם בעזרת שקלול של נתוני חברת דן אנד ברדסטריט, איגוד התעשייה הקיבוצית וגופים כלכליים שונים אפשר לזהות את עשרת המובילים בטבלה אף שייתכן גם דירוג שונה.

בדומה לרוב מפעלי התעשייה הקיבוצית, מרבית הרווח של מפעל פלסן מוקדשת להמשך הפיתוח והצמיחה של המפעל, ורק חלק קטן מועבר לקיבוץ. עם זאת, די בחלק הזה כדי להפוך את הקיבוץ הקטן סאסא, בן 204 חברים, מעני לעשיר.

סאסא, השוכן בלב הגליל העליון, הוא אחד היישובים היפים בישראל. אלא שהנוף לא סייע לכיס של החברים שבמשך שנים חיו ברמת חיים נמוכה. חברה בהנהגה הכלכלית של הקיבוץ מספרת: "היו לנו לול ורפת ומטע, ובעמק החולה היה מדגה. אבל אלה ענפים שאינם יכולים להרים קיבוץ. לא היה לנו נדל"ן או פארק מים, כמו בקיבוצים במרכז, ומעט התיירות והארחה שיש לנו לא הספיקו.

"את פלסן הקמנו בעיתוי הכי גרוע, בתקופת האינפלציה המטורפת של שנות ה-80, והוצאות המימון מחקו לנו את כל הרווחים. המפעל דישדש ודישדש עד שגילו אותנו האמריקאים, שהיו צריכים ספק למיגון לכלי הרכב הצבאיים שלהם.

"התרומה של המפעל לרווחת הקיבוץ והחברים מתבטאת בתנופת השקעות שדחינו הרבה שנים. ראשית, אנחנו בונים שכונה חדשה ומשפרים את רמת הדיור לכל החברים, במטרה להגדיל את הדירות ל-125 מ"ר. כיום יש כאן מצוקת דיור גדולה, וקודם לכן לא היתה לנו יכולת לבנות. אנחנו גם מתקשים לקלוט בנים ממשיכים כי אין לנו דיור בעבורם, ולכן את השדרוג הזה נעשה מהר ככל האפשר".

סאסא הוא אחד הקיבוצים המובילים בהפקדות לפנסיה, לאחר שהשלים צבירה לפנסיה של 5,000 שקל בחודש לכל חבר. כמו קיבוצים אחרים שיש להם מקורות להפקדה, הקים הקיבוץ קרנות המכונות "קרנות מילואים" לעזרה הדדית, לסיוע לבני קיבוץ שעזבו ולשימושים נוספים.

סאסא הוא קיבוץ שיתופי אדוק ואחד הבודדים בתנועה הקיבוצית שלא הפריט את שירותי המזון והאנרגיה. חדר האוכל ממשיך לשרת את החברים ללא תשלום וללא רישום, כפי שהיה מאז הקמת הקיבוץ ב-1949. יש גם מכבסה ומחסן בגדים כמו פעם. עם זאת, החברים נוסעים מדי שנה בנסיעות מאורגנות על חשבון הקיבוץ לחו"ל, והתקציב האישי שלהם הוכפל. בנוסף, מחולקים בונוסים מרווחי המפעל, והשנה יחולקו 20 אלף שקל לכל חבר.

במקום השני במועדון ניצב הקיבוץ השיתופי מעגן מיכאל, מהגדולים בתנועה הקיבוצית. מעגן מיכאל הוא בעל השליטה בחברה הציבורית פלסאון המייצרת מוצרים סניטרים לבנייה ומוצרים לתעשייה ולחקלאות. המפעל, המהווה מקור ההכנסה עיקרי ל-700 חברי הקיבוץ, רשם ב-2007 מחזור מכירות של 841 מיליון שקל ורווח נקי של 77 מיליון שקל, ושיעור הייצוא שלו הגיע ל-89.8% מהמחזור.

הקיבוץ כבר הבטיח לחבריו פנסיה של 4,000 שקל בחודש - כמעט כפול מפנסיית היעד בתנועה הקיבוצית - ולדברי מרכז המשק ויו"ר פלסאון אייל אלקלעי, בכוונתו להגיע בתוך שבע שנים לצבירה של 6,000 שקל "והלאה" בחודש.

הקיבוץ, שנזהר מלהסתבך בהשקעות הרפתקניות, צבר נכסים פיננסיים שאיפשרו לו להשקיע בשנים האחרונות סכומי עתק בהרחבת הדיור. חלק ניכר מחברי הקיבוץ עדיין מתגוררים בדירות של 70-80 מ"ר, ועיקר המאמץ מתמקד בהרחבתן ל-120 מ"ר. התור להרחבה נקבע לפי כמה קריטריונים, כמו הוותק, הגיל וגודל המשפחה. מעגן מיכאל גם מפקיד סכומים גדולים במכשירי חיסכון שונים בעבור החברים.

יכולתו הכלכלית של הקיבוץ מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר הוא מממן לבני הקיבוץ, גם כאלה שעזבו אותו, לימודי תואר ראשון בכל תחום שיבחרו. "אף שעזבו את הקיבוץ, עומדת להם 'זכות הורים' לקבל מהקיבוץ השכלה גבוהה", אומרת מזכירת הקיבוץ, נעמי ארם. הבנים, מצדם, מחויבים לתרום 90 ימי עבודה בשנה כדי לסייע במימון לימודיהם.

נושא הרכב הוא אחד הרגישים בקיבוץ השיתופי. בניגוד לקיבוץ המופרט, שבו החברים האמידים יותר יכולים לקנות לעצמם מכונית, הרי שרוב הקיבוצים השיתופיים לא מתירים החזקת כלי רכב פרטי והקיבוץ מספק את השירות. במעגן מיכאל גיבשו פתרון לבעיה, המבטא את המחיר שהקיבוץ מוכן לשלם על עקרונותיו: הקיבוץ רכש 100 כלי רכב העומדים לרשות החברים. החבר מזמין את הרכב מראש, וזה יעמוד לרשותו בתמורה לתשלום סמלי, לרוב בדיוק בזמן שביקש לקבלו.

מעגן מיכאל גם מצא דרך לקדם את שדרוג הדיור. הוא מתיר לחבריו לשדרג את דירותיהם מכספם - במגבלות התכנון ועד לגודל של 120 מ"ר - אך השדרוג הזה לא מקנה לחבר זכויות קניין בדירה, והיא ממשיכה להיות בבעלות מלאה של הקיבוץ.

את המקום השלישי חולקים הקיבוצים חצרים ומגל, המחזיקים יחד עם קיבוץ יפתח וקרנות ההשקעה מרקסטון וטנא בנטפים - היצרנית הגדולה בעולם של תשומות השקיה, וחברת התעשייה הקיבוצית הגדולה ביותר ב-15 השנה האחרונות. נטפים אינה מפרסמת דו"חות, אך לפי דן אנד ברדסטריט, ב-2007 הסתכמו מכירותיה ב-2.02 מיליארד שקל. בענף ההשקיה מעריכים את הרווח של החברה באותה שנה ביותר מ-150 מיליון שקל. נטפים כבר הודיעה בעבר על כוונתה לבצע הנפקה לציבור בוול סטריט אם כי המצב בשווקים מעכב בינתיים את התוכניות.

עד כה נמנעה נטפים מלחלק דיווידנדים והשקיעה את כל הרווחים בפיתוח, צמיחה וחדירה לשווקים חדשים. הקיבוצים השותפים קיבלו כסף בעבור שכר עבודה, דמי ניהול, השכרת מבנים וקרקע, גביית ארנונה ושירותים שונים שהם מספקים למפעל.

ייתכן מאוד שהמתכונת הזאת תשתנה בקרוב, בשל כוונת המפעל להתחיל לחלק דיווידנדים לבעלי המניות. ההערכות הן שחברים ותיקים במגל, המחזיק 26.8% מנטפים, יקבלו סכום משמעותי על בסיס רווחי 2007. חברי קיבוץ יפתח, שאחזקותיו בחברה הן 9.6%, יקבלו פחות מכך, בעוד שחברי חצרים, המחזיק 43.6% בחברה אך הוא קיבוץ שיתופי, לא יקבלו לכיסם אגורה אחת - מפני שהדיווידנד יועבר לקופה המשותפת והחברים ייהנו ממנו בעקיפין, או אם הקיבוץ יחליט לחלק בונוס.

ואולם גם ללא חלוקת דיווידנד מצבם של השותפים בנטפים לא רע, ובתנועה הקיבוצית מעריכים שרמת החיים בקיבוץ חצרים נגזרת מהוצאה של 15 אלף שקל לחודש לחבר. בשנים האחרונות רשם המפעל צמיחה של 15% בשנה, והקצב צפוי להתגבר בשנים הקרובות, בשל המחסור הגובר בעולם במים להשקיה. מחסור זה מחייב את החקלאות העולמית לעבור לשיטות השקיה חסכוניות, המבוססות על טכנולוגיות שמשווק המפעל.

בכבישים הפנימיים של מגל דוהרים הלוך ושוב נערות ונערים צעירים במכונות הנושאות את הלוגו של נטפים. לא, המפעל עדיין לא מצמיד מכוניות לנערות בנות 18. אלה הם כלי רכב צמודים של עובדי החברה, שבתמורה להשתתפות עצמית לא גדולה זוכים בשימוש חופשי ברכב. גם בני משפחותיהם מורשים להשתמש במכונית - כך שאם בא לילדים לקפוץ בשישי-שבת לאילת אין בעיה.

כ-100 מהחברים במגל מועסקים בשלוחת נטפים הממוקמת בסמוך לשער הכניסה לקיבוץ, ורבים מהם מחזיקים במכונית צמודה. אבל בקיבוץ מגל לא צריך לעבוד במפעל כדי להחזיק כלי רכב, שכן כמעט לכל משפחה בקיבוץ יש מכונית פרטית.

מרבית חברי מגל מתגוררים בדירות צמודות קרקע על שטח בנוי של 120-140 מ"ר. המימון לבנייה מגיע משני מקורות: הכנסות אישיות - שכר עבודה, עסקים פרטיים וכו' - והעברות של המפעל לקיבוץ. שכר העבודה של חברי הקיבוץ המועסקים במפעל גבוה מהמקובל במפעלים דומים במשק. ככה זה כשאתה גם בעל המניות במפעל וגם מועסק בו.

מאז שהופרט הקיבוץ בראשית העשור הוא הפסיק לשפץ ולהרחיב את הדירות. חברים שמרחיבים או משפצים כיום את הדירות עושים זאת על חשבונם. זאת גם הסיבה לכך שפה ושם ניתן לראות במגל בתים צנועים יותר. על אף מיקומו הגיאוגרפי הבעייתי של מגל - ממש על קו התפר - רבים מבקשים להצטרף אליו, אך הוא מקבל כעת רק בני קיבוץ. ייתכן מאוד שבעתיד, לאחר שייבנו דירות נוספות, המצב ישתנה.

במגל יש חדר אוכל גדול ויפה, שנותר מהימים שבהם הקיבוץ היה שיתופי. כיום מפעיל אותו קבלן פרטי, והוא למעשה מסעדה בתשלום. עם זאת, עדיין נותרו במגל כמה מוסדות משותפים, כמו בריכת השחייה שהחברים ואורחיהם רוחצים בה ללא תשלום.

בקרוב עומד מגל לזכות בהכנסה של מיליוני שקלים נוספים, לאחר שנטפים תשכור מהקיבוץ קרקע שעליה תקים את מטה החברה ומשרדיה. מדובר בפרויקט ענק של בינוי-פינוי, שההכנסות ממנו עשויות להגיע בסופו של דבר גם לחברים.

הבא ברשימה הוא הקיבוץ השיתופי גן שמואל, בעל האחזקות הגדול בקבוצת גן שמואל מזון, חברה ציבורית המייצרת מיצים, תרכיזים וטבק. לפי דן אנד ברדסטריט, סיים המפעל את 2007 בהכנסות של 1.074 מיליארד שקל ורווח נקי של 58 מיליון שקל. גן שמואל זכתה ב-2007 בתואר יצואן מצטיין בקטגוריית מוצרי צריכה, לאחר שייצאה 90.8% מהמחזור שלה.

רמת החיים שמבטיח גן שמואל לחבריו דומה לזו של סאסא, חצרים ומעגן מיכאל, עם תקציב חודשי של 25-30 אלף שקל למשפחה וצבירה לפנסיה של כ-3,500 שקל בחודש, שממשיכה לעלות.

בשיחה עם חברים בקיבוץ הם מדגישים את ההוצאה הציבורית דווקא כמרכיב חשוב ברמת החיים שלהם: "אני אישית סבור כי גודל הדירה - 90 או 100 מ"ר - זה לא הדבר הכי חשוב בעולם", אומר חבר קיבוץ. "מה שחשוב לי זה אם דואגים לנושאים ציבוריים, ואצלנו דואגים. יש אולם אוכל יפה ומסודר, יש אולם מופעים, אולם כדורסל, מגרש טניס, בית אבות, בריכת שחייה מחוממת - כל הנושאים האלה בגן שמואל מסודרים, פועלים לטובת רווחת הציבור. אמנם המזון מופרט אבל כולם באים לאכול, כי זה לא רק אוכל אלא מקום מפגש לחברים". גם בגן שמואל לא מתירים החזקת מכונית פרטית, אבל לדברי החברים יש לקיבוץ מאגר של 60-70 מכוניות שעומד לשירותם בכל עת.

לגן שמואל יש "אוצר" נוסף - נדל"ן, והרבה ממנו. בבעלות הקיבוץ מאות דונמים של קרקעות פרטיות, שעל חלקן הוקם פארק מסחרי בכניסה לקיבוץ, וחלקן מיועדות לבנייה.

החמישי ברשימה הוא קיבוץ שמיר, שבבעלותו שני מפעלי תעשייה מצליחים: שמיר אופטיקה, חברה בורסאית, ושלא"ג - תעשיות בד לא ארוג. שמיר מחזיק גם במכוורת רווחית. שמיר אופטיקה רשמה ב-2007 מכירות של 495 מיליון שקל, רווח נקי של 35 מיליון שקל וצמיחה של 23.8%. שלא"ג היא חברה פרטית קטנה משמיר אופטיקה, אבל רווחית מאוד.

עם שני עסקים מצליחים כאלה אפשר ללכת לבנק ולהפקיד סכום נאה לפנסיה, ועוזי צור, מראשי ההנהגה הכלכלית בקיבוץ, מגלה שלחברי שמיר כבר הובטחה פנסיה של 5,000 שקל בחודש, והכוונה היא ללכת הלאה לכיוון 7,000 שקל - ככל שיתאפשר. צור מדגיש שעל אף ששמיר הוא קיבוץ מופרט, הוא מייעד חלק משמעותי מאוד מהרווחים כדי להבטיח רשתות ביטחון לחברים ומפקיד כסף בקרנות לעזרה הדדית וסיוע, המאפשרות לכל חבר תחושת ביטחון כלכלית וחיים בכבוד.

הסכום המנוכה מההכנסות ברוטו של החבר לטובת הפקדה ברשתות ביטחון ובקרנות לסיוע הדדי מגיע ל-50% ואף יותר. זהו, ככל הידוע, שיעור הניכוי הגבוה ביותר בקיבוצים המופרטים. לדברי צור, "מדובר באינטרס משותף, הן של החברים שצריכים את הסיוע הזה והן של החברים שנותנים אותו. זאת מפני שכאשר אתה חי בקיבוץ, במיוחד בקיבוץ לא גדול כמו שמיר, שיש בו 300 חברים, השאלה האם לשכן שלך טוב או לא טוב היא גם בעיה שלך. בשמיר הבינו את זה, והדבר מוכיח את עצמו ורוב החברים מרוצים".

בניגוד להרבה קיבוצים, שמיר לא ביצע את ההפרטה עד הסוף. לא הופרטו ההוצאות לתרבות ולספרייה, והכניסה לבריכת השחייה נותרה חופשית וללא תשלום לחברים, לתושבים ולאורחיהם. ההפרטה בקיבוץ יוצרת זיקה הדוקה בין החבר לבין פרנסתו ומפסיקה את הבזבוז של משאבי הכלל, אך גם מכירה בכך שיש שירותים שחובת הכלל לספק. "זה עשה את הקיבוץ שלנו למקום שלא רק טוב לחיות בו במובן הכלכלי, אלא גם כיף לחיות בו", אומרת אחת החברות.

חברים נוספים במועדון הם:

6. קיבוץ משמר העמק, בעל השליטה בחברת ת.מ.ה לייצור רשתות וחבלי קשירה מפלסטיק. החברה רשמה ב-2007 מחזור מכירות של 837 מיליון שקל וצמיחה של 15%.

7. קיבוץ רמת יוחנן, בעל השליטה בחברת פלרם לייצור לוחות פלסטיק לבנייה. החברה דיווחה על מחזור מכירות של 1.036 מיליארד שקל ורווח נקי של 55 מיליון שקל ב-2007.

8. קיבוץ מעברות, בעל השליטה בחברת מוצרי מעברות (מעבדות מטרנה) שרשמה הכנסות של 476 מיליון שקל ורווח של 34.2 מיליון שקל ב-2007. לפני כמה חודשים מכר הקיבוץ את השליטה במעבדות מטרנה לנסטלה-אסם בתמורה ל-249 מיליון שקל. חלק מהתמורה ישמש את הקיבוץ להשיג יעד פנסיה של 4,000 שקל בחודש וחלק מהכספים ישמש את מוצרי מעברות להמשך פיתוח וצמיחה. כמה חברים בקיבוץ, בעיקר צעירים ובני גיל הביניים, דורשים מההנהגה הכלכלית להעביר בונוס כספי של עשרות אלפי שקלים לכיסי החברים עצמם.

9. קיבוץ יזרעאל, בעל השליטה בחברה הציבורית מטרוניקס, יצרנית רובוטים לניקוי בריכות. מאז שהונפקה ב-2005 גדל שווי השוק של החברה ביותר מפי חמישה, ואת 2007 היא סיימה עם מחזור של 227 מיליון שקל ורווח נקי של 60 מיליון שקל, המבטא תשואה של 27% על המחזור. ההצלחה התבטאה באורחות החיים של הקיבוץ והרווחה ניכרת בכל, בעיקר ברמת הדיור.

10. קיבוץ ברעם, הבעלים של המפעל הוותיק והמצליח אלכם למוצרים רפואיים לשימוש חד פעמי המיועדים ליצוא. לברעם גם חקלאות מצליחה, בעיקר תפוחים ואגסים. על אף שהכנסות הקיבוץ לא מגיעות ל-500 מיליון שקל בשנה, ברעם הוא אחד המצליחים בתנועה הקיבוצית ובשנים האחרונות בנה לחבריו שיכונים מרווחים.

ובמקרה שיתפנה מקום בעשירייה הפותחת, על הספסל מחוץ למגרש ממתין קיבוץ בארי שבנגב המערבי, שבבעלותו דפוס בארי, שהוקם ב-1950 ומעסיק 170 חברי קיבוץ. דפוס בארי הוא אחד המשוכללים בישראל, ומקור הרווח העיקרי של הקיבוץ.

יש קיבוצים מצליחים שעלו על "אוצר", אך לא ברור אם ניתן לשבץ אותם במועדון. הראשון הוא קיבוץ רמת רחל בדרום ירושלים, מהקיבוצים הראשונים בישראל, שהוקם ב-1926. השני הוא קיבוץ יבנה.

קיבוץ רמת רחל מוכר לציבור בעיקר בזכות תשלובת התיירות שלו הכוללת מלון, מרכז קונגרסים, מרכז ספורט וספא. פחות ידועה היא העובדה שעסקת נדל"ן שעשה ב-1996 הפכה את הקיבוץ, שמרבית חבריו התגוררו עד אז בדירות של 70 מ"ר, לעשיר.

במשך השנים שחלפו מאז שהוקם סגרה ירושלים על הקיבוץ ועל קרקעותיו החקלאיות, ויזמי נדל"ן החלו ללטוש עיניים לאדמות שנהפכו למובלעת בלב השטח העירוני. החלטות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל שהתקבלו בראשית שנות ה-90 איפשרו לקיבוצים ולמושבים לבצע עסקות נדל"ן על קרקע המינהל, ולא הותירו את קיבוץ רמת רחל אדיש. ביחד עם יזם הנדל"ן שרגא בירן, ביצע רמת רחל עסקת נדל"ן ענקית להקמת 2,000 יחידות דיור בארבעה מתחמי קרקע, שהיו בחכירת הקיבוץ, סמוך לטיילת שרובר. ההכנסות (נטו) שקיבל הקיבוץ מהעסקה נאמדות בעשרות מיליוני דולרים.

הקיבוץ מכר חלק מזכויותיו במתחם והשאיר בבעלותו 245 דירות להשכרה. באחרונה מכר חלק מהן, וכיום הוא משכיר באמצעות משרד תיווך שהקים כ-200 דירות. השינוי הבולט ביותר שהתרחש בקיבוץ מאז שנחתמה העסקה הוא שדרוג יחידות הדיור של החברים ל-126 מ"ר. 60% מהחברים כבר שודרגו, והפרויקט כולו יושלם בשנים הקרובות. ברמת רחל מתבדחים על כך שבגלל הפרויקט הזה הוקמה הקשת המזרחית, שעתירתה לבג"ץ הקפיאה את כל יזמויות הנדל"ן על קרקעות המושבים והקיבוצים.

ברמת רחל גם דואגים לפנסיה, והקיבוץ כבר סגר צבירה של 3,200 שקל בחודש לחבר ובכוונתו להתקדם לכיוון ה-5,000 שקל. "האוצר" של רמת רחל הוא הנדל"ן.

לא כל קיבוץ חייב להחזיק במפעל גדול כדי להיחשב למצליח. הקיבוץ הדתי יבנה מסתדר מצוין גם בלי תעשייה גדולה, ומחזיק במפעל שימורי יבנה, שמטפטף רווחים מזה עשרות שנים ובשנים האחרונות רשם, לפי מקורות בתעשייה הקיבוצית, רווח של 15 מיליון שקל בשנה בממוצע.

בצירוף רווחים מהמדגרה בקיבוץ, מהמפעל לייצור שעונים ומהחקלאות שבתחומו, מגיע קיבוץ יבנה לרווח של כ-25-20 מיליון שקל בשנה. רוב הרווח הזה נצבר בחיסכון שמושקע בחוכמה, ובמשך עשרות שנים צבר הקיבוץ, לפי הערכות, יותר ממיליארד שקל בחיסכון נזיל.

הסיפור המופלא של יבנה מתחיל ונגמר במנהיג הכלכלי של הקיבוץ, הכלכלן יעקב גדיש ז"ל, שהיה המוח והרוח שמאחורי ההתנהלות הנבונה והאחראית של היישוב. גדיש יצר לקיבוץ שלו מודל של צריכה צנועה, השקעות אחראיות וצבירה אדירה של נכסים פיננסיים. גם השילומים האישיים מגרמניה בהיקף של מיליוני דולרים, שחברי יבנה מסרו עד האחרון שבהם לקופה המשותפת, תרמו לחיסכון שנצבר בקופות גמל ובקרנות, שבהן אחת שכונתה "קדחת" - קרן דת, חברה ותרבות.

גדיש קרא למדיניות החיסכון הזאת "גלגל הספייר (הצמיג הרזרווי) שלי", מפני שהוא תמיד חשש מפני מפולת. לגדיש עצמו היתה תרומה אישית גבוהה לצבירה הזאת. מדי שנה הוא הכניס לקופה המשותפת 3-4 מיליוני שקלים, שכר הייעוץ שגבה מלקוחותיו - גופים ממשלתיים, ארגונים ציבוריים ופרטיים גדולים. הצניעות שלו היתה כה קיצונית, עד שבקושי הסכים להעסיק מזכירה. גאוותו היתה בכך שהוא מרוויח הרבה כסף ומוסר את כולו לקופה המשותפת. אין ספק כי גדיש, שמת לפני כמה שנים, היה "האוצר" שבזכותו יבנה בהחלט זכאי לתואר קיבוץ עשיר, אף שגדיש בוודאי היה מסתייג מהתואר הזה מסיבות אידיאולוגיות.

קיבוץ יבנה הוא חריג גם בנושא הפנסיה. למעשה, פנסיה היא קרן אישית של החבר, ומשמעות הצבירה לפנסיה היא שיוך נכסים לחבר. חברי יבנה, בהשראת גדיש, מתנגדים לשיוך נכסים מכל סוג שהוא. יש קופות גמל שהבעלות עליהן היא של הקיבוץ, לא של החברים, שאמנם אין להם פנסיה, אך הדבר לא מעיד רעות על מצבם הכלכלי.

ההיסטוריה הכלכלית של הקיבוצים רצופה הסדרי חובות. כמעט בכל עשור מאז הקמת המדינה הקיבוצים נזקקו לסיוע. המשבר הראשון שפרץ בשנות ה-50 היה משבר של נזילות. בתקופה זאת מרבית השקעות הקיבוצים היו בחקלאות, שמטבען הן השקעות ארוכות טווח, בעוד שהמימון שעמד לרשות הקיבוצים היה קצר טווח. גזברי הקיבוצים התמודדו עם הבעיה בדרך יצירתית, שכונתה "גלגול צ'קים": מפקידים צ'ק שנועד לפירעון בסניף מסוים של בנק לפירעון בסניף אחר של הבנק. בטכניקה זו הצליחו הגזברים "לנייד" את החוב בין הסניפים השונים זמן רב. אלא שהשיטה קרסה, ולקיבוצים לא נותרה ברירה אלא לפנות לממשלה.

הסיוע ניתן באמצעים שונים, כגון החלפת מימון לזמן קצר במימון לזמן ארוך (קונברסיה); פריסת חובות (קונסודילציה); והצמדת קיבוץ לבנק ספציפי (אשראי מרוכז). כל האמצעים האלה טמנו בחובם סבסוד ממשלתי לא קטן של החובות, בדרך כלל באמצעות הריבית.

אחת הדמויות הדומיננטיות בתנועה הקיבוצית באותה תקופה היתה אברהם ברום משפיים, שכיהן אז כמנכ"ל משרד החקלאות. בקיבוצים זוכרים את התבטאותו הבלתי נשכחת: "חברים, נתנו לכם משק, נתנו לכם תשתיות, מערכות אספקה, אשראי מסובסד - ועכשיו לכו לעבוד!"

שנות ה-70 היו העשור היחיד שבו הקיבוצים לא נזקקו לסיוע. בזכות האינפלציה שהחלה לדהור בעשור זה קיבלו הקיבוצים - שצברו חובות חדשים וכבדים - את המחיקות האפקטיוויות ביותר בתולדותיהם. מאחר שההלוואות שקיבלו מהמדינה בשנות ה-50 וה-60 וההלוואות שמשכו מהשוק החצי אפור לא היו צמודות, הן נשחקו עד דק בידי האינפלציה. לראשונה בתולדותיהם, רשמו הקיבוצים במאזניהם עודף נכסים פיננסיים על התחייבויות. הכלכלן גדי רוזנטל, ששימש אז יועץ כלכלי לתנועות הקיבוציות, מצא כינוי קולע לרווחים האלה - "שבח אינפלציה".

החגיגה הזאת לא נמשכה זמן רב. כשהבסיס הכלכלי רעוע וכשההוצאות עולות על ההכנסות, רווחי מימון יכולים לסייע לזמן קצר בלבד. חגיגת "שבח אינפלציה" הסתיימה במהרה והקיבוצים חזרו לייצר חובות, הפעם צמודים, בהיקפים שתפחו והלכו. אחת הסיבות לגידול בחוב היתה המעבר ללינה המשפחתית, שחייב את הקיבוצים להשקיע מיליארדי שקלים בהוספת אלפי חדרי ילדים לדירות החברים, בלא מקורות מתאימים לכך.

אלא שלא זו הסיבה העיקרית להסתבכות הכלכלית שהגיעה לשיאה בסוף שנות ה-80. ראש המטה להסדר חובות הקיבוצים לשעבר, הכלכלן ד"ר אריאל הלפרין, מספר כי משהחלו עובדי המטה לעבור על החומר שהגיע מהקיבוצים הם נדהמו לגלות תופעה מעניינת, שסתרה את אחד מכללי היסוד של המבוא לכלכלה - הקובע שיש קשר חיובי בין הכנסה להוצאה, וכי כאשר אנשים מרוויחים יותר, גם הצריכה שלהם גדלה. "מצאנו שבקיבוצים רבים המתאם הזה בין הכנסה להוצאה הוא אפס, וכך גם בין החברים עצמם", אומר הלפרין.

ד"ר הלפרין סבור כי אחת הסיבות לחוסר המתאם היתה המעורבות של מרכזי התנועות הקיבוציות בקביעת סדרי החיים, העבודה והצריכה בקיבוצים. היתה זו התערבות ארגונית, שבדיעבד היתה לא רלוונטית למצבם הכלכלי. מאידך, ההתערבות ייצרה מנגנון תמיכה בקיבוצים חלשים, אבל בלי לחייב אותם בשינויים מבניים, בשינויים בתרבות העבודה והצריכה, במאמץ יתר ובהתנהלות עסקית רציונלית.

כלכלן חבר קיבוץ, שהיה מעורב בדיונים שקדמו להסדר חובות הקיבוצים, מספר שפקידי האוצר שברו את הראש בשאלה איך ייתכן שחברי קיבוצים, שרמת השכלתם מעל הממוצע, שקיבלו במשך שנים סיוע מהמדינה, נכשלים פעם אחר פעם בעסקים. לדבריו, ניתוח מבנה התעסוקה בקיבוצים סיפק את התשובה. הניתוח מצא שמאז היווסדם, אחוז המפרנסים בקיבוצים נמוך משמעותית בהשוואה למגזרים אחרים, וכי בקיבוצים קיימות המון משרות "שעובדים בהן אבל לא מתפרנסים מהן", כהגדרת הכלכלן.

לדבריו, סיבה מסייעת למשבר היתה "האטיות שבה פעלו מערכות המידע ועיבוד הנתונים בקיבוצים. הקיבוצים ותאגידיהם הכלכליים לא ידעו איזו פעילות מרוויחה ואיזו מפסידה. את הגירעונות שתפחו והלכו הם מימנו בהלוואות בנקאיות בריבית אפקטיווית של 30% - שצמחה בתנאי האינפלציה ל-100%, וכן בכספים שגייסו בחו"ל באמצעות חברות קש, בריביות מטורפות.

"מאידך, גבירי הקיבוצים והתנועות השקיעו במניות הבנקאיות, בקרנות הנאמנות של ריגר פישמן (רונית) ובפיקדונות אצל ברוקר בשם חגי בליך - השקעות שהתבררו כמוטעות וגררו הפסדים כבדים", מספר הכלכלן. "זאת, בעוד שתאגידי הקיבוצים החליטו שהם קונגלומרטים עסקיים, אף שלמנהליהם לא היה שמץ של מושג על מצבם בשל האיחורים בדיווח. קרן התק"ם השקיעה בחברת וידאו, בחברת ספנות, בכל מיני דברים שאין להם קשר לליבת העסקים של הקיבוצים וללא כל התייחסות לרמות הסיכון הכרוכות בהשקעות כאלה".

פרופ' קרול הגדיר את המשבר הכלכלי הזה, שגלי ההדף שלו ניפצו גם את המסד האידיאולוגי שעליו קמה התנועה הקיבוצית, במלים: "מבורוכוב לבור-חוב". דב בר בורוכוב, מראשי הציונות הסוציאליסטית, קרא ליהודים לחזור לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה.

ההסתבכות הגדולה מכולן, בשנות ה-80 וראשית שנות ה-90, ייצרה ל-213 קיבוצים חוב עתק של 27 מיליארד שקל, "חוב בלון" בקוד הקיבוצי, שלא היו יכולים להחזיר. הממשלה, שהבינה כי מגזר שלם עומד להתמוטט ולמוטט אתו גם את הבנקים, בנתה בשיתוף עם הבנקים והתנועות הקיבוציות את הסדר חובות הקיבוצים, השונה מההסדרים הקודמים לא רק בהיקפו, אלא גם באופיו.

בחלקו הפיננסי נמחקו לקיבוצים כ-20 מיליארד שקל ונפרסו כ-7 מיליארד, והקיבוצים נאלצו לוותר על עשרות אלפי דונם של קרקע נדל"נית ועל רבע מאחזקותיהם בתנובה. בשונה מההסדרים הקודמים, ההסדר הזה ייצר מנוף לשינויים ארגוניים מהותיים בהתנהלותם הכלכלית של הקיבוצים: העסקים הופרדו מהקהילה, הוקמו מועצות מנהלים והניהול השוטף נמסר לידי מנהלים מקצועיים שהובאו למפעלים גם מחוץ לקיבוץ על בסיס כישורים. ההפרדה איפשרה למפעלים לחדול מלהיות הפרה החולבת של הקהילה, שמשכה מהם כספים ללא חשבון.

בניגוד להסדרי החובות הקודמים, שהיו הסדרים פיננסיים גרידא, אשר לא הביאו לשינוי מהותי בהתנהלות הכלכלית של הקיבוצים כי לא נתמכו בשינויים מבניים וארגוניים משמעותיים - הסדר חובות הקיבוצים שנחתם ב-1999 היה הצלחה. לאחר שהציגה הון עצמי שלילי של עשרות מיליארדי שקלים בסוף שנות ה-80 רשמה התנועה הקיבוצית ב-2007 הון עצמי חיובי בהיקף 6 מיליארד שקל.

בסופו של חשבון, גם המדינה לא יצאה נפסדת. הסדרי החובות איפשרו לממשלה להפריט את הבנקים, הפרטה שהחזירה למדינה כפל כפליים מהשקעתה בהסדר. ההסדר גם ביטל את "ערבות הסדין", שלפיה כולם ערבים לכולם, ונוצר מצב חדש שבו על כל קיבוץ לעמוד מול מקורותיו ולקשור לראשונה בינם לבין רמת הצריכה. ניתוק הסדין ייצר את התשתית לתופעת הקיבוצים "העשירים", כשהפער המהותי ביותר הוא ברמת הדיור. כל קיבוץ לעצמו מול מקורותיו ומול חובותיו, והכלכלה הקיבוצית החלה להיות "נורמלית". בקיבוצים "עשירים" מרבית החברים מתגוררים בדירות של 120 מ"ר בעוד שבקיבוצים "עניים" גודל הדירה נותר 60-80 מ"ר. מדובר כמובן בקיבוצים השיתופיים, מפני שבמתחדשים כל חבר בונה לפי יכולתו.

דוגמה למציאות החדשה שנוצרה היא שני הקיבוצים הסמוכים עמיר ושמיר. בראשית שנות ה-90 רמת החיים בשניהם היתה דומה, אלא שלעמיר לא היה כיסוי כלכלי לרמת החיים הזאת, וכשעמד לבדו מול מקורותיו הבועה התפוצצה. שמיר, מנגד, גייס את מקורותיו הכלכליים, השיג תוצאות מדהימות בתעשיות שהקים והיה ל"עשיר", אף שלעמיר נמחקו חובות בהיקף עצום. מחיקת חובות בלבד לא עזרה לקיבוצים שלא ייצרו בסיס כלכלי איתן ושינוי מבני.

מאז שמפעל פלסן החל להזרים מיליוני שקלים לקופת קיבוץ סאסא חשים רבים מהחברים שלצד תחושת הרווחה חזרה אליהם תחושת הביטחון. "כשבאתי הנה חשבתי שקיבוץ הוא חברת ביטוח לכל החיים", אומרת נורית וייס, מורה בעברה שעובדת כיום בכלבו. "כשנקלענו למשברים קשים בשנות ה-80 וצברנו חובות כבדים ההרגשה הזאת התערערה. היה גל של עזיבות, אנשים הרגישו שהעתיד שלהם לא בטוח, שהקיבוץ הפסיק להיות מקום בטוח. לא היתה לך פנסיה ולא ידעת מה יהיה אתך.

"תחושת הביטחון חזרה. יש לנו את 'פלסן', שגדל משנה לשנה, ואנחנו צוברים פנסיה ומחזירים חובות. בעבר נסענו לחו"ל פעם בעשר שנים, ועכשיו אנחנו נוסעים מדי שנה. התקציב האישי גדול יותר, ומחלקים בונוסים. לפני שנה קיבל כל חבר 10,000 שקל והשנה נקבל 20 אלף שקל.

וייס מעידה שאת הרווחה הכלכלית הזאת מרגישים בכלבו: "חברים שקודם התלבטו אם לקנות או לא בגלל 5 שקלים כבר לא מתלבטים. רוצים משהו? קונים. להרבה אנשים היה מינוס בחשבון הבנק והם יצאו ממנו. התחילו עכשיו לבנות שכונה חדשה, שתפתור את הבעיה של המשפחות הצעירות עם ילדים קטנים שמחכות לדיור יותר מתאים.

"הנוף כאן נפלא, אבל עם נוף אי-אפשר ללכת למכולת. כעת יש גם נוף וגם מכולת. הצעירים התחילו לחזור הנה בזכות תחושת הרווחה - ואם יש צעירים גם צעירים אחרים נשארים כי יש להם חברה".

אורי לב, מורה להיסטוריה ואזרחות בבית הספר המקומי, אומר כי ברמת הפרט והמשפחה לא חל שינוי מפליג. "אולי יש יותר רזרבות כספיות, הפנסיה סודרה ויש יותר כסף לכל מיני שירותים, אבל אי-אפשר להגיד שבסאסא יש חגיגה של רמת חיים. אולי הרווחה עוד תגיע, אבל כיום זה עדיין רק בשוליים. בשורה התחתונה לא חסר לי כלום. אני לא חושב שהפרטה תעשה לנו טוב ואני רוצה שהקיבוץ ימשיך להיות שיתופי".

הנדל"ן "הענק" של הקיבוצים התקיים לרוב בכותרות העיתונים בלבד. במקרים אחרים הוא לא מומש מסיבות תכנוניות ומחלוקות עם הרשויות, ואת כל השאר הקפיא בג"ץ הקשת המזרחית. אך גם השטח המעט שמומש לא יכול להתחרות בתעשייה שרושמת מחזור של 500 מיליון שקל בשנה.

הדוגמה הבולטת לנדל"ן שלא היה היא פרויקט גליל ים. הקיבוץ חכר מהמינהל שטח בן 990 דונם של קרקעות חקלאיות בדרום מערב הרצליה, ויזם עם איש העסקים שרגא בירן הקמת 3,000 יחידות דיור, כשחלקו של הקיבוץ מההכנסות (על פי כותרות העיתונים) היה עשוי להגיע ל-100 מיליון דולר. התוכנית נתקלה באינסוף התנגדויות תכנוניות וגם עיריית הרצליה בראשות יעל גרמן הניחה מכשולים רבים בפני אישורה. ההתדיינות בין היזמים לבין המינהל, העירייה וועדות התכנון התארכה עוד ועוד, עד שבג"ץ הקשת המזרחית ("הצדק החלוקתי") תקע ב-2003 את המסמר האחרון ביכולתו של גליל ים לגזור קופון משמעותי.

במאי 2008 אישרה ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה את תוכנית המתאר לפרויקט, אך הקיבוץ עשוי לזכות בפירורים בלבד - פיצויים בגין שוויה החקלאי של הקרקע הנאמד ב-5 מיליון דולר.

יזם המקורב לנושא טוען כי "פרויקט רמת רחל היה חריג, מפני שהיזמים הצליחו לסגור אותו לפני החלטת בג"צ הקשת המזרחית. על הנדל"ן של גליל ים יש סיפורים כבר 15 שנה ובפועל אין כלום. בתכל'ס, מצבו של גליל ים מאוד רע. הוא תקוע עם החוב שלו, שתופח והולך, כי בגלל פוטנציאל הנדל"ן הוא לא קיבל מחיקות בהסדר חובות הקיבוצים. אז גם אם בסוף יהיה שם משהו, הרבה מזה לא יישאר לקיבוץ בגלל החוב.

"גם הסיפור על קיבוץ שפיים הוא ממש לא סיפור. יש להם שם איזה מרכז, קניון קטן, שהוא לא סיפור מול התעשיות המצליחות של הקיבוצים. יש להם גם חוב גדול בגין בניית הקניון הזה ומצבם בהחלט לא מרשים. השכנים שלהם, קיבוץ געש, נמצאים בדרך לשיפור אבל לא בגלל הנדל"ן, שזה די שולי שם, אלא מפני שיש להם תעשייה קטנה שהיא בהחלט טובה. געש רחוקים מאוד מלהיות עשירים.

"הנדל"ן בקיבוצים היה סיפור שעשה כותרות, אבל היתה שם הגזמה פראית, גם בנתונים וגם ביכולת להביא לידי מימוש. כל מיני אינטרסנטים שהיה להם אינטרס לנפח את הסיפור בחשו בקלחת. בעקרון אף מימוש, גם כשהיו כאלה, לא הצליח לעשות לקיבוצים את מה שעשתה להם התעשייה. קיבוץ גן שמואל הקים קניון לא רע, עין המפרץ עשה קניון, אבל זה בקושי כסף קטן על יד מפעלי התעשייה שלהם - מזון גן שמואל וי.מ.א".

סאסא

הקמה: 1949

המייסדים: חברי גרעין עלייה ה' של השומר הצעיר

תושבים: 350

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: מפעל פלסן למיגון כלי רכב

מגל

הקמה: 1953

המייסדים: גדוד צופים וגרעיני נח"ל

תושבים: כ-520 (נכון לסוף 2006)

שיתופי או מופרט: מופרט כמעט לחלוטין

מקור הכנסה עיקרי: חברת נטפים לטכנולוגיית השקיה בטפטוף

מעגן מיכאל

הקמה: 1949

המייסדים: גרעין של הצופים ואנשי עליית הנוער

תושבים: כ-1,500

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: חברת פלסאון המייצרות מוצרים סניטריים לבנייה ומוצרי תעשייה וחקלאות

חצרים

הקמה: 1946

המייסדים: אנשי פלמ"ח, בוגרי הצופים וקבוצה של ילדי טהרן

תושבים: 440

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: חברת נטפים לטכנולוגיית השקיה בטפטוף

גן שמואל

הקמה: 1921

המייסדים: יוצאי רוסיה, פולין ואוסטריה

תושבים: כ-850 (נכון ל-2003)

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: קבוצת גן שמואל מזון, המייצרת מיצים, תרכיזים וטבק

שמיר

הקמה: 1944

המייסדים: חברי השומר הצעיר

תושבים: כ-600

שיתופי או מופרט: מופרט

מקור הכנסה עיקרי: שמיר אופטיקה ושלא"ג - תעשיות בד לא ארוג משמר העמק

רמת רחל

שנת הקמה: 1926

המייסדים: עולים מליטא ורוסיה, חברי גדוד העבודה

תושבים: 400

שיתופי או מופרט: מופרט

מקור הכנסה עיקרי: מכירת קרקעות להקמת 2,000 יחידות דיור, מלון ומרכז כנסים

משמר העמק

שנת הקמה: 1922 (עלייה לקרקע - 1926)

המייסדים: עולים מפולין ומגליציה

תושבים: 1,200

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: חברת

"ת.מ.ה" לייצור רשתות וחבלי קשירה מפלסטיק

מעברות

שנת הקמה: 1932

המייסדים: חלוצי השומר הצעיר מרומניה

תושבים: 800

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: חברת מוצרי מעברות (מעבדות מטרנה). השנה נמכרה השליטה במעבדות מטרנה לנסטלה-אסם

רמת יוחנן

שנת הקמה: 1931

המייסדים: בני מושבות ועולים חדשים

תושבים: 750 (נכון לסוף 2006)

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: חברת פלרם לייצור לוחות פלסטיק לבנייה

יבנה

שנת הקמה: 1941

המייסדים: ברית חלוצים דתיים

תושבים: 1,100

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: מפעל שימורי יבנה, מדגרה, מפעל שעונים וחקלאות

יזרעאל

שנת הקמה: 1948

המייסדים: יוצאי הפלמ"ח

תושבים: 510

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: החברה הציבורית מטרוניקס, יצרנית רובוטים לניקוי בריכות

ברעם

שנת הקמה: 1949

המייסדים: יוצאי השומר הצעיר והפלמ"ח

תושבים: כ-450

שיתופי או מופרט: שיתופי

מקור הכנסה עיקרי: מפעל "אלכם" למוצרים רפואיים