בואו נפריט גם את אמא ואבא

הפרטה היא מלת קסם, או גנאי, תלוי לאיזה מחנה אתם שייכים. במחנה אחד נמצאים חסידי השוק החופשי, שמאמינים כי כוחות השוק מביאים ליעילות מירבית וגם לתועלת מירבית למירב הצדדים. על-פי גישה זאת, אם המדינה אינה מסוגלת לנהל את אחד מעסקיה כראוי היא צריכה להעביר אותו לגורם פרטי כדי שיחסוך למשלמי המסים כסף רב - וגם יעניק להם שירות טוב יותר. בצדו השני של המתרס נמצאים אלה הטוענים כי למדינה צריך להיות מנדט על השירותים החשובים ביותר, וכי גורמים פרטיים לוקים באינטרסים שעלולים להיות מנוגדים לטובת הציבור.

עם קבלת הזיכיון הראשון להפעלת בית כלא פרטי בישראל אפשר לפרק את המחנות הנצים ולקבוע עמדה חד משמעית נגד הפרטה זו, גם מתוך אמונה בשיטה הקפיטליסטית. גם מי שלא מאס עדיין בהתערבות הרבה של התאגידים בחיינו, וגם מי שלא לוקה ב"יפי נפש" ודואג לרווחתם הנפשית והפיסית של האסירים, מוטב שיהרהר בכמה רעיונות שנמצאים ביסודה של הדמוקרטיה והאמונה בחופש האדם, ועומדים בסתירה למתן רישיון עסק לסוהרים פרטיים.

כליאה אינה אמורה להיות עסק. לא לפי הערכים של הדמוקרטיה והחירות. אחד מהעקרונות החשובים של החברה שלנו אומר כי אין זה מוסרי להרוויח מפשעים. כשם שאי-אפשר לעשות ביטוח שישפה פושע אשר ייתפס, לא ראוי לאפשר לאיש עסקים פרטי לפעול בדרך שבה רווחיו נגזרים מפשעיהם של אחרים. המשוואה אולי נראית פשטנית, אך ככל שיהיו יותר פושעים שעליהם ייגזרו עונשי מאסר יהיה פוטנציאל הרווח של בתי הכלא הפרטיים גדול יותר. "חומר הגלם" של המפעלים האלה הוא פושעים מורשעים.

דאגה חמורה לא פחות שמעורר מהלך ההפרטה היא שנימוק ההתייעלות (ולא רק במקרה הזה) הוא בעצם עלה תאנה לחוסר יכולת למלא את החובה שקיבלו על עצמם מוסדות המדינה ונבחרי הציבור שלנו. כאזרחים שומרי חוק, הפרטת בתי הכלא נראית לנו רחוקה מאוד מחיינו. ואולם המשמעות שלה היא העברת השליטה - ולמעשה הבעלות - על בני אדם לגורמים פרטיים, והיא מערערת עוד יותר את אמוננו במבנה החברתי והפוליטי שנקרא מדינה. הסמכויות שנתונות בידי רשויות המדינה ניתנו להן מכוח העם ולא בצו של מכרז עסקי.

אפשר לצטט נתונים רבים אודות בתי הכלא הפרטיים והמחלוקת הרבה שנסובה סביבם. נסתפק בציון העובדה כי בארה"ב, שבה שיעור האוכלוסייה הכלואה הוא מהגבוהים בעולם, 100 אלף מתוך 1.5 מיליון אסירים הכלואים במערכת הפדרלית והמקומית נמצאים בבתי כלא פרטיים. תופעה מעניינת היא שמספרם של האסירים לא גדל כמעט בעשור הנוכחי, ואת מקומם במערכת הענישה הפרטית תופסים מהגרים בלתי חוקיים שמוחזקים שם עד שיגורשו. ומספרם של אלה בהחלט אינו מתמעט והולך.

הפרטה היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. צריך לזכור זאת כשמחליטים מה מפריטים, ולחשוב ראשית לשם מה עושים זאת. אחרת, נמשיך ונפריט גם את בתי המשפט העמוסים והמסורבלים מדי, ואולי גם את כוח המשטרה דל האמצעים. ואולי נפריט גם את בית הנבחרים המספק שערוריות תדירות לבקרים. ובעצם יש מערכת אחת, שרבים יסכימו שאינה מתנהלת ביעילות, ושביעות הרצון של האזרחים ממנה היא מאוד נמוכה, אולי אפילו נמוכה משביעות הרצון משירותי חברות הסלולר והכבלים.

למערכת הזו קוראים הורים. אנשים רבים אינם מרוצים מהדרך שבה הוריהם גידלו אותם. הם מלאים טענות כרימון על השגיאות שעשו אבא ואמא בחינוך, בענישה, בהנחלת ערכים ובקביעת גבולות ברורים. ההורים ציפו ליותר מדי, או לא התייחסו מספיק, ערערו את הביטחון העצמי, ותמיד תמיד גרמו לשריטות נפשיות עמוקות יותר או פחות. בקצרה, מוסד ההורות לא פועל ביעילות ובאפקטיוויות בעבור מקבלי השירות שלו. בואו נפריט גם אותו.