כלכלת ארה"ב, מסע לעתיד

במשך השנים האחרונות, הבעתי בטור הזה דעות שמהן עלתה ביקורת על תהליכים ואירועים כלכליים שקרו בארה"ב. יותר מפעם אחת נמתחה כאן ביקורת במגוון רחב של תחומים הקשורים לכלכלה, לחברה ולשוק ההון האמריקאי. את העובדות אכן אין להכחיש. בין אם דובר בסוגיות חשבונאיות כמו תמחור אופציות ובין אם במדיניות אנרגיה כמו זו שנוגעת לייצור אתנול - הנימה ברוב המקרים היתה ביקורתית.

זה נבע משני גורמים. הראשון הוא שאכן לא מעט מההתרחשויות ראויות היו לביקורת, שכן רבות מהבעיות שאנו רואים עתה נזרעו בעבר. הגורם השני הוא אופיו הבעייתי במקצת של כותב הטור, שבכל מקום שבו הוא רואה רק שירי הלל והערצה עיוורת, הוא מיד חייב לקלקל את השמחה במידה גדושה של סקפטיות.

בשבוע שעבר, למשל, כתבתי כאן על העשור הגרוע שעבר על כלכלת ארה"ב, ותיארתי את האופן שבו היא ניצבת כיום בפני בעיות ומשברים שלפני עשר שנים היו מנת חלקן של מדינות אחרות בעולם. הפעם אחרוג ממנהגי לבקר את מה שמתרחש כיום או את שאירע בעבר, ואנסה לחזות, או ליתר דיוק לנחש, מה צופנות עשר השנים הבאות לכלכלה הגדולה בעולם. האם כשנביט אחורה ב-2018 נוכל להגיד - כמו שאומרים כיום בנוגע למדינות המתפתחות - שהשנים האלה היו טובות למרות המשברים בדרך, או שמא צפוי לנו עוד עשור מאכזב וקשה? ראשית אקדים ואומר שלפי מיטב הכושר הנבואי שלי, מצבה של כלכלת ארה"ב בעוד עשור יהיה טוב משמעותית מזה שבו היא נמצאת כיום. זה לא אומר כמובן כלום על המצב בעוד שנה או שנתיים. בטווח הקצר נראה שדווקא יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב - אבל מדובר בשלב הכרחי בדרך להבראתה של כלכלת ארה"ב.

התחזית הזו גם לא אומרת הרבה על התנהגות שוקי ההון בשנה או בשנתיים הקרובות. אלה יכולים להתנהג באופן שונה לחלוטין ממה שקורה בכלכלה, על סמך ציפיות קדימה ובהתאם לפסיכולוגיית ההמונים. לכן, לא הייתי ממהר להקיש מתחזית כזו, אפילו במקרה האקראי שהיא תתממש, על עיתוי כניסה לשוק.

נקודת המוצא לשיפור, שאני מעריך שיגיע בסופו של דבר, היא ההכרה הגוברת והולכת בכך שכלכלת ארה"ב פוסעת כבר כמה שנים בנתיב שגוי. מי שקרא עיתונות כלכלית אמריקאית בשנים האחרונות, או הקשיב לדוברי הממשל ומקבלי ההחלטות עד לא מזמן, יכול היה להבחין בחומה בצורה של הכחשה והדחקת הבעיות. למשל דברי ההרגעה החוזרים ונשנים של אלן גרינספן, יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר על "גמישותה ועמידותה" של כלכלת ארה"ב.

הנימה הזו נשמעה גם בנאומי שרי האוצר המתחלפים, בדברי הנשיא בבית הלבן, בניתוחים של האסטרטגים בוול סטריט ושל ראשי המגזר העסקי. רק מעטים העזו לצאת נגד הקונסנזוס ונגד הטענה שהכל בסדר.

פה ושם היו דברי ביקורת מפי כלכלנים נחשבים כמו ג'וזף שטיגליץ או פול קרוגמן. אפילו פול וולקר, קודמו של גרינספן, מתח פה ושם ביקורת על תהליכים שאירעו. אבל הם היו במיעוט.

סטיבן רואץ' למשל, האסטרטג של מורגן סטנלי שניתח במשך שנים בצורה קרה, מציאותית ומדויקת את חוליי הכלכלה, זכה מדי שנה בכנס דאבוס לטקס העלבה פומבי שהעביר אותו נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל. רואץ' יכול לחגוג כיום את העובדה שהצדק יצא לאור, אבל זה כבר קצת מאוחר מדי.

בחודשים האחרונים, בעקבות המצב, אותה קבוצה של מעצבי דעת קהל ומקבלי החלטות מתחילה לדבר אחרת. הם מבינים שנדרש תהליך קשה והכרחי בדרך להבראה. אצלנו קוראים לכך חשבון נפש.

כיום ניתן לקרוא ולשמוע הרבה יותר קולות השואלים "איפה טעינו?", או "מה קרה לחלום האמריקאי?" האמריקאים שואלים את עצמם מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב. הם כבר לא מצפים שהכל יסתדר מעצמו.

זו בשורה טובה. שינוי לא קורה לפני שמגיעים למסקנה שצריך לחולל אותו איכשהו. בינואר הקרו`ב ייכנס לבית הלבן נשיא חדש, והוא יהיה חייב לבצע שינויים. זה לא משנה אם זה יהיה ברק אובמה הדמוקרטי שיעשה את השינוי מרצון, או ג'ון מקיין, הרפובליקאי, שיעשה זאת באי רצון, מתוך הבנה שאין לו ברירה - שינוי יהיה.

לארה"ב יש היכולת לצאת מהמצב הקשה שאליו היא נקלעה. הנה כמה מהשינויים האפשריים שיכולים להתחיל את תהליך ההבראה הארוך של ארה"ב.

1. הקטנת תקציבי הביטחון. ארה"ב לא תוכל להמשיך להיות השוטר של העולם. זו מעמסה כבדה מדי. היא תצא מעיראק ותקצץ משמעותית את תקציב הביטחון שלה. הנטייה להשקיע בפיתוח דור חדש של מטוסי קרב או בצוללות חדישות ולהחזיק צבא גדול מעבר לים פועלת ביחס הפוך למצב הכלכלי בבית. זה לא יקרה מיד, מכיוון שיש עדיין פרויקטים בצנרת, אבל זה כבר קרה בעבר בארה"ב ומחוצה לה, וזה יקרה גם הפעם.

2. הקטנת הגירעון בתקציב והקטנת האי שוויון בחלוקת ההכנסות. לאי שוויון שגדל והלך בין עשירים לעניים בארה"ב יש מחיר חברתי, וגם מחיר כלכלי. מעמד הביניים שנשחק הוא המנוע של הכלכלה. לאחר שנים שבהן האי שוויון עלה, בשנים הבאות הוא יירד.

איך? בדרך הכי בסיסית שננקטת בשאר העולם: העלאת חלקם של העשירים בנטל המס. גם את הגירעון בתקציב יהיה צורך לצמצם. גם באמצעות קיצוצי תקציב, וגם באמצעות הטלת מסים.

מורשת הפחתות המס לעשירים שנקט הנשיא הנוכחי תיעלם. זה יקרה גם אם מקיין, שאומר שהוא יפחית מסים - יהיה נשיא. זה כבר קרה לג'ורג' בוש האב כשנאלץ לחזור בו מהאמירה ההחלטית במערכת הבחירות של 88' - "קראו את שפתי: לא יהיו עוד מסים".

3. ירידה ברמת החיים וצריכת המשאבים. אזרחי ארה"ב יצטרכו לצמצם את פער הצריכה בינם לבין שאר העולם. זה כבר קורה, אם כי בקטן. לדוגמה, פורד דיווחה באחרונה על נפילה במכירות רכבי שטח מדגם אקספלורר, ובמקביל על עלייה במכירות של פורד פוקוס בארה"ב. אין דבר סמלי יותר מזה. זה אמנם קורה בשוליים, וזו דוגמה בלבד, אבל הקטנת המכוניות האמריקאיות לממדים אירופיים תביא לשיפור במאזן התשלומים ולהקטנת הבזבוז.

על פני זמן, מכל אקספלורר שייגרס לגרוטאות ניתן לייצר פלדה לשני פורד פוקוס. תהליכים כאלה יכולים להוריד את מחירי הנפט, את מחיר חומרי הגלם ואת גירעון הסחר. אלה שלוש תוצאות רצויות מאוד. האמריקאים ייאלצו ללמוד להסתפק בפחות, ויגלו שזה די משתלם.

4. שיפור כושר התחרות. חולשת הדולר תעשה את שלה. מגזר הייצור האמריקאי שהצטמק יוכל להיות שוב תחרותי. האמריקאים ימשיכו ליהנות מנתוני הפתיחה הטובים של העבר - קרבה לשוק הגדול בעולם והיכולת לייצר בעקבות כך סדרות גדולות מאוד. החיסרון של עלויות שכר גבוהות יהיה פחות משמעותי.

5. שיפור תשתיות. במשך שנים הזניחה ארה"ב את תשתיותיה, בעיקר בתחום התחבורה הציבורית. השקעה בתשתיות על חשבון השקעות בביטחון אמורה לשאת פרי כלכלי.

6. בריאות. מערכת הבריאות האמריקאית אינה טובה כיום, בלשון המעטה. זה לא בגלל חוסר יכולת רפואית או חוסר השקעה. להפך, רמת הרפואה גבוהה ובבריאות מושקע הון עתק. היא פשוט שבויה בקונצפט שגוי, שמונע הכוונה ומעורבות ממשלתית. הקונצפט הזה ייחודי למדי בעולם המערבי, ומניב בממוצע תוצאות גרועות בהרבה בהשוואה למקומות בהם הממשלה מעורבת יותר, לרבות אצלנו. שינוי קונצפט מחשבתי, שנראה נכון להיום רחוק מאוד, יכול להביא לשיפור ניכר תוך חיסכון בעלויות.

טיפול בכל הנקודות שהועלו כאן על קצה המזלג יכול לשפר את מצבה של כלכלת ארה"ב. שיפור כזה יצטרף לנקודות החוזק המוכרות של ארה"ב: היזמות, החדשנות, החריצות, הרמה המדעית והטכנולוגית הגבוהות, העושר הטבעי של ארץ רחבת ידיים, יכולת הארגון, התשתית הפיסית שנצברה במשך שנות העושר, מערכת החוקים והממשל - שיהיו תקפות גם בעוד עשר שנים.

נכון, בהשוואה ל-98' שערכנו כאן בשבוע שעבר, מצבה של הכלכלה האמריקאית נראה רע, אפילו רע מאוד. ארה"ב עדיין צריכה לעבור מכשולים רבים, חלקם כלכליים ופוליטיים, וחלקם מחסומים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים, לפני שתהליך ההבראה האמיתי יתחיל. ועם זאת, בעיני קיים סיכוי כלל לא רע שבפרספקטיווה של עשר שנים, בקיץ 2018, התקופה הנוכחית תיזכר כזו שבה החל השינוי לטובה.


הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות