ביה"ד לעבודה: על הנהלת בתי המשפט לשלם למתמחים בבתי המשפט תשלום עבור שעות נוספות

הנהלת בתי המשפט תשלם למתמחים בבית המשפט המחוזי בירושלים תשלום עבור שעות נוספות והפרשי הצמדה וריבית בשל פיצויי הלנת שכר. כך קבע באחרונה השופט אייל אברהמי מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.



התובעים, שהועסקו כמתמחים של שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנים 2002-2001, טענו באמצעות עו"ד יאיר דוד ממשרד מרחב-דוד, כי למרות העסקתם בשעות עבודה החורגות משעות העבודה הרגילות, נמנעה הנהלת בתי המשפט מלשלם להם גמול שעות נוספות ופיתחה מנגנון פסול ובלתי חוקי לפיו קיבלו המתמחים ימי חופשה בתשלום במקום התשלום עבור השעות הנוספות.



לטענת המתמחים, שמזה 6 שנים כבר עובדים כעורכי דין, הסדר ההמרה קיפח אותם ולא פיצה אותם לפי השיעור הקבוע בחוק. משמע, תשלום של 125% ו-150% מהשכר עבור עבודה בשעות הנוספות.



הנהלת בתי המשפט טענה כי מתמחי השופטים מועסקים בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, ולכן לפי החוק היא אינה מחויבת בתשלום עבור שעות נוספות. כן נטען כי המתמחים זקוקים לשעות לימוד רבות, ולא די במסגרת ההעסקה המינימלית וכי הם לא נדרשו לעבוד בשעות נוספות, אלא עשו כן מרצונם, כדי להפיק את המירב משנת התמחותם.



ב-2005 הגישה לשכת עורכי הדין הודעה מטעמה ולפיה תמכה במתמחים והבהירה כי ככלל מתמחה זכאי לקבלת גמול עבור שעות נוספות והחריגים המאפשרים שלא לשלם תשלום עבור שעות נוספות אינם חלים על מתמחה. בשנה זו הוגשה תביעה זהה על ידי מתמחה של שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והתביעות אוחדו.



הסתדרות העובדים הכללית החדשה הצטרפה להליך ותמכה במתמחים בטענה כי במסגרת הסכם קיבוצי מ-1973 שנחתם בין הממשלה לארגון המתמחים למשפטים בשירות המדינה, נקבע כי מתמחה שיחתום על כרטיס נוכחות בכניסתו ויציאתו מהעבודה והועסק בהוראת המאמן מעל 45 שעות שבועיות, ייחשבו השעות שמעבר לכך, כשעות נוספות.



השופט אברהמי מציין כי מתמחים היא אוכלוסיה חלשה בעלת מעמד ביניים מיוחד, שהיקף העסקתה מוגבל לשנה במהלכה הם בתקופת מבחן ונדרשים מחד ללמוד את הכשרתם לעריכת דין ומאידך הם נדרשים להוכיח יכולות עבודה כעורכי דין לעתיד. לדבריו "עבודתם של המתמחים בפועל הינה תמהיל בלתי ניתן להפרדה של לימוד ועבודה. מאפיינים אלה, ההופכים את המתמחים לבעלי מעמד חלש במיוחד".



השופט אברהמי מציין עוד כי המתמחים בבתי המשפט עובדים בתבנית העסקה בלתי שגרתית במסגרתה הם כפופים מבחינת מרות מקצועית לשופט המאמן אותם, הקובע את סדרי עבודתם, מציב להם יעדים, סדרי עדיפות וזמן שיש להקדיש לכל תיק וחושף אותם להתלבטויות מקצועיות ולמידע רגיש. במקביל מנהל בתי המשפט והמזכירים המשפטיים בכל בית משפט הם שקובעים את תנאי העבודה הכלליים: שעות עבודה, חופשות, שכר וכדומה.



לדבריו השופטים מצפים מהמתמחה לעבוד שעות נוספות והוא נדרש לכך במידה ומתקיים דיון מעבר לשעות העבודה הרגילות או במקרים דחופים, דוגמת הארכות מעצר ומאידך המעביד המינהלי מונחה משיקולי תקציב ואינו מאשר תשלום שעות נוספות למתמחה.



השופט אברהמי מותח ביקורת על הנהלת בתי המשפט בכותבו כי בטענותיה התעלמה הנהלת בתי המשפט ממצבו המיוחד של המתמחה, שעתידו המקצועי תלו לא פעם בחוות הדעת שנותן לו השופט בתום ההתמחות, ולשם הצלחה בהתמחות, מוכן המתמחה פעמים רבות לעבוד בשעות נוספות, אף אם לא יקבל תמורה בעדן. לדבריו "באי תשלום עבור שעות נוספות שבוצעו בפועל, כדרישת השופט, או למצער בידיעתו, יש כדי ניצול מצבם המיוחד של המתמחים, ועצימת עיניים לרגישות בה הם נדרשים להתנהל במהלך ההתמחות וכן ליחסי הכוחות בין השופט המאמן למתמחה, שאינם כמו יחסי כוחות בין עובד למעביד".



השופט אברהמי מציין כי תפקיד מתמחה בבית משפט אינו משרת אמון מאחר ולמתמחה אין חופש פעולה מירבי, עצמאות בקבלת החלטות ובביצוען ואחריות לנעשה. בנוסף כותב השופט אברהמי "המתמחה מרוויח שכר נמוך, מחתים כרטיס נוכחות בכניסה וביציאה, נתון לפיקוח הן של השופט המאמן והן של מנהל בתי המשפט או המזכיר הראשי בבית המשפט, מכאן שלא ניתן להגדיר את תפקיד המתמחה, כמשרת אמון או תפקיד שלא ניתן לפקח עליו הדורש עצמאות".



השופט אברהמי קורא להנהלת בתי המשפט לשמור על החוקים הסוציאלים שנועדו להגן על אוכלוסיות חלשות ובהן מתמחים ומדגיש "מי אם לא מעסיקה הנמנית על רשויות אכיפת החוק במדינה, צריכה להקפיד הקפדה יתירה על הגנה על זכויותיהם של המתמחים, ולא לנצל את חולשת מעמדם". השופט אברהמי דחה את גם טענותיה של הנהלת בתי המשפט לפיה אישור העבודה בשעות נוספות על ידי שופטים נעשה בחוסר סמכות, ולכן המתמחים אינם זכאים לתשלום עבור עבודתם.



לדברי השופט אברהמי הטענה נטענה בחוסר תום לב והנהלת בתי המשפט לא הציגה מסמך כלשהו המעיד על דרישתה מהשופטים שלא לאפשר למתמחה לבצע שעות נוספות. לדבריו "במצב שנוצר, ובו המתמחים עבדו שעות נוספות, כתולדה של צרכי העבודה והמערכת, וכל עוד לא הוכח כי העבודה בוצעה שלא על דעת המעביד (ההנהלה ו/או השופטים), הרי שזכאים הם לתמורה מלאה על פי החוק בגין שעות אלה".