הגיעה העת לצאת מהקופסה

איפה הימים בהם מחנכי הדור חזרו ושנו בפנינו את האמרה המוכרת "אל תסתכל על הקנקן אלא במה שיש בו"? ימי הקנקן חלפו, ואיתם חלפה גם תהילת מחנכי הדור. מאז קם לו דור שלא זו בלבד שמסתכל על הקנקן, אלא רואה באריזה החיצונית את העניין עצמו - יותר מאשר תוכנה.

כך למשל, כל יצרן מייצר גדלים שונים של מוצריו, עוטף אותם ברדידי מתכת, בשקיות פלסטיק, ניילון או נייר, ואת הכל מכניס לקופסת קרטון - כדי שייראה גדול יותר, יוקרתי יותר, מיוחד יותר. הכל הולך, ובלבד שימשוך את עינו וארנקו של הצרכן, מבלי לתהות מי צריך את כל אותן אריזות.

פסולת האריזות המורכבת מנייר, קרטון ופלסטיק, היא פסולת איכותית שניתנת למיחזור - אם רק תופרד מזרם הפסולת הביתית הכולל. לפי דו"ח שפירסמה עמותת אדם טבע ודין, מוערכת כמות פסולת האריזות בישראל בכ-129 ק"ג לנפש בשנה, שהם כ-903 אלף טונה בשנה, המהווים כ-21% ממשקל הפסולת הכללית בישראל בשנה ו-50% מנפחה.

כיום פסולת האריזות מגיעה לפסולת הביתית, הנאספת על ידי הרשויות המקומיות על פי החוק. למרות חובת מיחזור סטטוטורית בשיעור של 25% המוטלת על הרשויות המקומיות, רובן ככולן אינן עומדות ביעד. מדוע? מהטעם הפשוט שהדבר אינו כלכלי, טעם שהחוק מתיר כצידוק לאי עמידה ביעד המיחזור.

זה לא חייב להיות כך. בשעה שאירופה אמרה די להטמנת פסולת האריזות כבר לפני 14 שנה, והציבה לעצמה יעד מינימלי של מיחזור 65% מהפסולת, אצלנו הטמנת הפסולת היא שיטת הטיפול השולטת, ובגדול.

בשעה שיצרנים ותעשיינים באירופה הפנימו שיש להם אחריות מורחבת למוצרים מראשית היווצרותם ועד לאיסוף ולמיחזור הפסולת האריזות של המוצרים, אצלנו רק החלו לדבר על מיתוג ירוק, אבל העשייה אינה באופק.

הגיעה העת לצאת מהקופסה. הגיעה העת לאמץ בישראל הסדר כולל שייתן משמעות מעשית לסיסמה "המזהם משלם", שתחייב את היצרנים לשקול מחדש את מדיניות השיווק שלהם תוך הפנמת מלוא העלויות של פסולת האריזות. הגיעה העת להתנער מאריזות מיותרות, תהיינה מרהיבות ככל שתהיינה, ואולי גם לנער דפוסי צריכה מקולקלים.

כשהיצרנים הם שיישאו באחריות, תוכלנה גם הרשויות המקומיות לספק לתושבים שירותי איסוף וטיפול בפסולת, ואנו הצרכנים נוכל להירתם בפועל למאמץ המיחזור הלאומי.

החכם שאמר כבר לפני שנים שיש להסתכל על תוכנו של הקנקן, אולי לא חשב על הקונוטציה הסביבתית שדבריו יקבלו כיום. אבל ככה זה עם חכמים זקנים - הם צודקים לנצח.

הכותבת היא מנכ"ל עמותת אדם טבע ודין