השופטת וירט-ליבנה: החוק למניעת הטרדה מינית בישראל הוא מהקיצוניים בעולם, אך נשים לא מתלוננות

וירט-ליבנה אמרה את הדברים ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, על רקע פסיקתה מעוררת המחלוקת ולפיה כאשר מתקיימת מערכת יחסים אינטימית בין מנהל לכפיפה לו, הדבר יכול להיחשב להטרדה מינית, גם אם היחסים היו בהסכמה לכאורה או לא ניתנו טובות הנאה במקום העבודה בשל מערכת היחסים האינטימית.



כדוגמה לרתיעתן של מוטרדות מינית מפני הגשת תלונות, הצביעה השופטת על פסק דין שעסק בתביעה שהגישה רעות ברדה נגד עיריית ירושלים. "לא היה ספק בקשר להטרדות המיניות שהיו מנת חלקן של כמה עובדות בעירייה, אך לא יכולנו לסייע בעדן ולהגן עליהן מפני ההתנכלות והניכור החברתי שמהם סבלו בעקבות תלונותיהן. דווקא המטריד היה הפופולרי", היא אמרה.



השופטת וירט-ליבנה אמרה שקביעת תקנון ומינוי אחראי במקום העבודה אמנם עושים את שלהם בהגברת המודעות לנושא ההטרדות המיניות, ואולם אמצעים אלה אינם ישימים במקומות קטנים כמו בוטיק שבו המוכרת מתמודדת עם בעלי הבוטיק, או משרד קטן שבו הבוס נמצא עם מזכירתו ועוד עסקים קטנים, בהם נמצא ממונה אחד וכל השאר כפופים לו. לדבריה, אם בתי הדין יסתפקו בדיון בכל תיק הטרדה מינית כתיק עובדתי ספציפי, שבו הם מקבלים את אחת הגרסאות וקובעים את התוצאה, הם יחטיאו את המטרה החשובה של מילוי החוק החשוב הזה בתוכן של נורמות חברתיות, שיגרמו לכך שהן יחלחלו במקומות העבודה.



השופטת ציינה שבפסק דינה היא ביקשה לקבוע כללים ברורים כאשר היחסים האינטימיים מתקיימים בין בכיר לכפיפה: כובד האחריות מועבר אל בעל המרות. להסכמה של אותה עובדת לקיים יחסי מין אין לייחס את אותו משקל, מכיוון שאלה אנשים שאינם במעמד שווה. "כאשר מדובר בגבר ואשה בעלי אותו מעמד במקום העבודה המקיימים מערכת יחסים אינטימית, נשאל 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת'. אך כאשר היחסים האינטימיים מתקיימים בין ממונה לכפיפה או בין מרצה לסטודנטית, נשאל: 'כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת", אמרה השופטת וירט-ליבנה.