"אבות קנו פלזמה, והכנסות בנים תמוסינה"

בדיוק לפני חמש שנים, ביולי 2003, הופיע במדור זה טור דמיוני למחצה, שנקרא "סקר ביטחונות". הופיע בו תסריט, מופרך לחלוטין לכאורה, שבו אזרח אמריקאי בשם ג'ו מגלה בוקר בהיר אחד חבורה של פקידים שקדנים ממדינות מזרח אסיה, המודדים וממפים את ביתו ורושמים בקפדנות את הנתונים בפנקסיהם.

כשהוא שואל אותם מה מעשיהם הם מסבירים לו כי מדובר בסקר ביטחונות: "את כל המוצרים שקנית מאיתנו - המכונית, הטלוויזיה, הריהוט וכל השאר - מימנת בחוב מול עליית ערך הבית. את המשכנתא על הבית אנחנו מחזיקים, דרך אג"ח של פאני משהו או פרדי משהו, שאותן קנינו בעסקה סיבובית מולך, ובאמצעות קאונטי מיוצ'ואל, הבנק שלך שמכר את המשכנתא. היום פשוט באנו לבדוק שהכל אכן במקום".

חמש שנים חלפו מאז. הרבה מים זרמו בהרבה נהרות, והנה, בבוקר קיצי אחד של חודש יולי שוב הופיעה חבורה נכבדת של פקידים ממזרח אסיה על המדרכה מול ביתו של ג'ו. "היי צ'ו", פנה ג'ו לנציג הסיני, בזוכרו שלפני חמש שנים הוא היה הדברן שבחבורה, "עבר קצת זמן מאז שהיית כאן פעם האחרונה, ספר, מה חדש?" - "אכן עברו חמש שנים", אמר צ'ו, "קיבלתי קידום מאז".

"באמת?" אמר ג'ו. "אם איני טועה, בפעם האחרונה שנפגשנו היית סוקר ביטחונות מוסמך. מה אתה עושה עכשיו?" - "עכשיו יש לי תפקיד חדש", ענה צ'ו. "במקום להעריך שווי של בתים בודדים, אני עוסק כעת בהערכה של תיקי משכנתאות שלמים".

"מה זה אומר?", שאל ג'ו - "זה לא כל כך פשוט", ענה צ'ו, "אבל אני אנסה להסביר. אתה זוכר איך באנו אז לבדוק מה מצב הבית שלך?". "בוודאי", ענה ג'ו. "אז חשבנו שאם נדע לעבור מבית לבית ולבדוק את כולם נוכל לעקוב אחרי הביטחונות שלנו. אבל הסתבר לנו שטעינו", אמר צ'ו.

"לא לקחנו בחשבון שכל כך הרבה מכם יפסיקו לשלם את המשכנתא ויזרקו את הבתים לשוק, כך שהמחירים יירדו לרמות נמוכות מאוד. בנוסף, חשבנו שהמערכות הפיננסיות שלכם אמינות, ושהן יודעות לתת אשראי באופן אחראי ולדרג אותו כמו שצריך. אין מה להגיד, היינו תמימים. כיום אני מנסה להעריך כמה נוכל באמת לגבות מכל תיק האג"ח שלנו, כי אם נמכור אותו בשוק במחיר הנוכחי אנחנו נפסיד הרבה מאוד כסף".

"ומה התחדש אצלך בחמש שנים האלה?" שאל הנציג הסיני בנימוס. "האמת, המצב לא משהו", ענה ג'ו. "הכל התייקר כל כך, אבל השכר שלי לא עלה. גם התשלומים על המשכנתא גבוהים מדי. מזל שבאתם עכשיו, אם תגיעו בעוד שבועיים, כבר לא אהיה פה. לפני שבועיים קיבלתי התראה על כך שבגלל הפיגור בתשלומים אני צריך לפנות בתוך חודש את הבית". רק לאחר שג'ו אמר זאת, הבחין צ'ו בארגזים המונחים בחצר הקדמית. "יש לנו כאן עוד אחד", הוא אמר לעוזרו שניצב עד לאותו רגע בשקט, ושמיהר כעת לשרבט כמה שורות בפנקסו.

"אז מה תעשו עכשיו?", שאל ג'ו. "אתה יודע הרי שאני לא היחיד בשכונה שנמצא במצב כזה. לרבים כאן יש חוב שעולה על ערך הבית, ואם תנסה למכור עוד בתים בשכונה המחיר רק יירד עוד. נראה שאתם באותה צרה כמוני. נראה שבכל הבלגן הזה שנינו הפסדנו את התחתונים".

"אולי", התערב לפתע הנציג היפאני, "אבל לא בטוח". "למה אתה מתכוון?", שאל ג'ו, "איך בדיוק תראו ממני ומשכני את כספכם בחזרה?". "זה הצד הנוסף של המשימה שלנו", ענה היפאני. "באנו לסקור את מצב הילדים שלך". "הילדים שלי?", אמר ג'ו, בחשש מעורב בזעם, כשהוא חושב על בנו ובתו בני ה-16 וה-12. "איך הם קשורים לעניין הזה? תעזבו אותם בשקט".

"אל תדאג, אנחנו לא רוצים דבר מילדיך", אמר צ'ו, הנציג הסיני האדיב. "זו הממשלה שלך שהכניסה אותם לעניין". "הממשלה שלי? איך בדיוק?", תהה ג'ו בטון הזועף שאותו שמר בדרך כלל לשיחות שבהן מוזכרת הממשלה.

"אני אסביר. הממשלה שלך נבהלה מאוד ממה שקרה לבנקים ולסוכנויות התיווך של המשכנתאות. הפחד מהתמוטטות כלכלית גדולה גרם להם להחליט שהם יתמכו בגופים האלה, וייתנו להם ערבות ממשלתית אם יהיה צורך. אני חושב שלא צריך להרחיב באילו סכומים מדובר. אתה בעצמך אמרת שיש הרבה אנשים במצבך". ג'ו חשב שהוא מתחיל להבין, ורעד קל עבר בגבו, אבל הוא בכל זאת בחר להקשות בעוד שאלות.

"אבל איך זה קשור לילדי?", הוא שאל. "ובכן", ניסה צ'ו להסביר, "את החוב הזה, שנוסף למצבת החובות של הממשלה, מישהו הרי צריך לשלם. אתה בוודאי מכיר את המשפט 'אין ארוחות חינם'. לך נותר עוד מספר קטן יחסית של שנות עבודה, והמסים שתשלם בשנות העבודה האלה לא יכסו את החוב. אבל לילדים שלך יש עוד הרבה שנים לעבוד. חלק מהנטל הזה ייפול על כתפיהם. נכון לעכשיו, נראה שזו הבחירה של הממשלה שלך. זה לא אנחנו".

באותו רגע יצא טומי, בנו בן ה-16 של ג'ו, מהבית. "היי אבא", הוא אמר, "אני יוצא למשמרת שלי במקדונלד'ס. אמרו לי שאם אעשה מספיק משמרות אוכל להתקדם לתפקיד של אחראי משמרת, אתה יכול אולי להקפיץ אותי?" - "לך ברגל, זה לא יזיק לך", אמר ג'ו, כשבלבו הוא חושב שלכולם לא יזיק ללכת קצת יותר ברגל, במיוחד לנוכח מחירי הדלק. "הבן שלך חרוץ, זה מצוין", אמר אחד הנציגים שעד אז שתק, ועוזרו הנמרץ של צ'ו שירבט עוד כמה שורות בפנקסו.

ג'ו החל בהדרגה להבין את מה שאמרו הפקידים מאסיה. "חתיכת מתנה השארנו לילדינו", חשב לעצמו. איכשהו, כל המוצרים שאותם קנה ושמהם נהנה בשנים האחרונות נראו קצת פחות משמחים עכשיו. משלחת הנציגים פנתה ללכת. "אני מקווה שאם נתראה עוד חמש שנים, הכל יסתדר לך. לא רצינו שיקרה מה שקרה", אמר צ'ו בחביבות.

"גם אני מקווה", ענה ג'ו בנימוס, אם כי בלבו חשב שבקצב שבו צ'ו מתקדם על חשבון הצרות שלו, בתוך חמש שנים הוא כבר יהיה שר האוצר של ארצו. ואז, הוא חשב, הוא בטח לא יבוא יותר לבקר במדשאה הקדמית שלו. ואולי זה בכלל לא חשוב כי ממילא כבר לא תהיה לו מדשאה.

לפתע הוא ראה נציג נוסף, שעל פי מראהו לא נראה שייך לחבורה האסיאתית. "מי אתה?" שאל ג'ו, "לא ראיתי אותך קודם, אתה שייך לקבוצה הקודמת?" "לא בדיוק", ענה האיש. "אני בכלל מסיפור אחר, אני נציג של בנק ישראלי. מסתבר שגם לנו יש קצת משכנתא שלך..."

עד כאן הסיפור הדמיוני. כמו לפני חמש שנים, יש בו יותר דמיון ממציאות, אלא שלעתים המציאות עולה בסופו של דבר על הדמיון. אם ממשלת ארה"ב תבחר בסופו של דבר להציל את ענף המשכנתאות, תהיה לכך השפעה ארוכת טווח על רווחתם של מיליוני אמריקאים צעירים שייכנסו למעגל העבודה בעשר או אפילו בעשרים השנים הבאות. את המשפט התנכ"י "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" ניתן יהיה אז להחליף בגרסה עדכנית יותר: "אבות קנו פלזמה, והכנסות בנים תמוסינה".

הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות