סרטים ישראליים מדלגים בין מדינות וצולחים ועדות בדרך להשגת המימון הנכסף; ככה זה עובד

מאת אופיר בר-זהר והילה הרצוג



בוקר יום ראשון באמצע יולי, תיאטרון המעבדה בירושלים. אנשי תעשיית הסרטים הישראלית - תסריטאים, במאים ומפיקים - מצטופפים בכניסה לאולם החשוך. בקרוב ייפתח כאן כנס הפיצ'ינג השלישי של פסטיבל ירושלים, שבו נמכרים סרטים ישראליים לחו"ל - לרוב באמצעות שיתוף פעולה עם מדינה נוספת (קופרודוקציות).



14 יוצרי הסרטים העלילתיים שנבחרו להשתתף בכנס ינסו להשיג את המימון המיוחל שיאפשר להם להפיק את הסרט. סביב השולחן מתיישבים אנשי הפאנל המורכב משני מפיקים, שלושה סוכני מכירות ומנהלת קרן אחת שהגיעו מגרמניה, הולנד, ספרד וצרפת. בחלק הראשון של הכנס, הפתוח לקהל, יקבל כל אחד מ-14 היוצרים והמפיקים חמש דקות בלבד להציג את עיקרי הסרט שלו בפני הפאנל. בהמשך היום ולמחרת כבר יישבו הפאנליסטים בפרטיות עם יוצרי כל סרט לשיחה ארוכה ומעמיקה יותר.



הנציגים הבינלאומיים לא הגיעו לכאן במקרה. בשנים האחרונות חווה הקולנוע הישראלי פריחה מרשימה מחוץ לגבולות ישראל, בעיקר באירופה, וסרטים ישראליים מושכים צופים רבים. בין הסרטים שנעשו בקופרודוקציות ונחשבים הצלחה אפשר למנות את "חתונה מאוחרת", "מטאליק בלוז", "הכלה הסורית", "עץ לימון", "אדמה משוגעת", "הבועה", "מדוזות", "ביקור התזמורת", "ואלס עם באשיר" ו"חסר מנוחה".







הסרטים שהתקבלו לפסטיבל הפיצ'ינג נמצאים בשלבי הפקה שונים. המשותף לסרטים אלה הוא שכולם כבר השיגו מימון ראשוני להפקת הסרט או נמצאים בשלבים אחרונים לקראת השגת מימון, לרוב מקרנות ישראליות או מגופי שידור ישראליים, כמו זכייניות הטלוויזיה או חברות הכבלים והלוויין.



האירופים מתעניינים



כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי, שהיא אחת מיוזמות כנס הפיצ'ינג - עם פסטיבל הקולנוע ירושלים, האיחוד האירופי ופרויקט הקולנוע של קרן רבינוביץ' - מספר כי ב-2007, מקורם של כ-44% מהסכומים שהושקעו בקולנוע הישראלי היה בקופרודוקציות, בדומה ל-2006 ולעומת 25% בלבד ב-2005.



"הקופרודוקציה נהפכה לחלק בלתי נפרד מהעשייה הקולנועית בישראל", אומר שחורי. "יש התעניינות אירופית עצומה בקולנוע הישראלי". לדבריו, השקעה ממוצעת של הקרן בסרט ישראלי היא כ-450 אלף דולר, אך הסכומים יכולים לנוע ממינימום של 30 אלף דולר ועד לכ-600 אלף דולר. את יתרת הכסף משיגים המפיקים מגופי שידור ישראליים, מימון פרטי ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות.



הקרן היא ארגון שנועד לעודד את היוצרים בישראל, ולכן היא אינה דורשת את הסכומים שהשקיעה בסרט בחזרה. "אנחנו מוותרים על 80% מהשקעת הקרן עד שכל השותפים יקבלו בחזרה את מלוא השקעתם בסרט", מסביר שחורי. "גם לאחר מכן אנחנו מוותרים על 50% מההשקעה שלנו". לדבריו, בשנה האחרונה זכתה הקרן להחזרים של כ-1.25 מיליון שקל.



על משמעותו של האירוע שבו מציגים היוצרים הישראלים את סרטם אומר שחורי כי "הפיצ'ינג נותן למפיק ולמקבל ההחלטות בחו"ל הזדמנות להבין את סיפור הסרט, ולראות באופן אישי את העומדים מאחוריו. הוא יכול להתרשם מהכישרונות של הבמאי והתסריטאי, ולקבל ביטחון שאנשים אלה יוכלו לעמוד בלוח הזמנים תוך עמידה בתקציב". להערכת שחורי, כחמישה סרטים מה-14 שהשתתפו בפיצ'ינג יצליחו לעורר עניין ולהגיע לשיתוף פעולה עם נציגים בחו"ל.



בישראל קיימות שתי קרנות שמשקיעות בקולנוע עלילתי - קרן הקולנוע הישראלי, שמשקיעה כ-4.5 מיליון דולר בשנה, וקרן רבינוביץ', שמשקיעה מדי שנה כ-14 מיליון שקל בסרטים ישראליים. מנכ"ל קרן רבינוביץ', גיורא עיני, אומר כי הסרטים שמממונים על ידי קרן רבינוביץ' נהנים גם ממימון מקופרודוקציות בשיעור דומה לזה של קרן הקולנוע הישראלי - כלומר כ-44% ב-2007.



"בעולם הסרטים שאינו אמריקאי חסר כסף, וקופרודוקציות זה ניסיון לפתור חלק מהבעיה הזאת", אומר המפיק חיים שריר, שהפיק, בין היתר, את הסרטים "קרקס פלשתינה" ו"ארץ חדשה", ואת סדרות הטלוויזיה "מילואים", "מלנומה אהובתי", "לא הבטחתי לך" ו"כוונות טובות". שריר מסכים כי התקופה האחרונה היתה מצוינת לקולנוע הישראלי, אך מזהיר כי "כרגע יש בעיה של תקציבים, ואם לא נטפח את הקולנוע הוא ימות. ההשקעה בקולנוע לא עולה, ולעומת זאת מחיר עשיית הסרטים כן עולה".



100 סרטים מחכים בתור



איך פועלת שיטת הקופרודוקציות? בין ישראל למדינה נוספת נחתם הסכם רשמי שמאפשר לשתי המדינות להפיק יחד סרט, שנחשב בשתי המדינות לסרט מקומי, ולפיכך נהנה מההטבות שיש לקולנוע מקומי, כמו עזרה מקרנות. הסרט גם יכול לייצג כל אחת מהמדינות בתחרויות שונות, וקיימים גם מקרים רבים שבהם הסרט משותף ליותר משתי מדינות.



לישראל יש הסכמים רשמיים עם תשע מדינות: אוסטרליה, בלגיה, קנדה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, פולין ושוודיה. בין 2001 ל-2007 נעשו בישראל 53 קופרודוקציות, כאשר המדינה המובילה היא צרפת עם 28 שיתופי פעולה, אחריה גרמניה עם 14 שיתופי פעולה, קנדה עם ארבעה, איטליה עם שלושה, בלגיה עם שניים ואוסטרליה ופולין עם קופרודוקציה אחת. בדרך כלל קובעים ההסכמים כי לפחות 20% מסך ההשקעה בסרט יופנה לכל מדינה - כלומר לפחות 20% מהכסף המושקע בסרט צריך להיות משולם לגופים (כמו מפיקים, במאים ותסריטאים) מאותה מדינה.



המפיק אסף אמיר, שהפיק, בין היתר, את הסרטים "כנפיים שבורות" ו"עפולה אקספרס", מספר על דרך החתחתים שיש לעבור עד שמתקבל הסכום שיאפשר את הפקת הסרט: "זה מתחיל ברכישת זכויות על ספר, על תסריט או על רעיון שפשוט מתחיל להתגלגל. להגיע מרעיון לתסריט לוקח שנה-שנתיים, ואז מגישים את התסריט לקרנות ומחכים לתשובה. רוב הכסף הראשוני מגיע מהקרנות, אבל לפעמים גם מהטלוויזיה. מתוך כל התסריטים שמוגשים עולים לשלב השני של הקרנות כ-15-17 סרטים, ואז מגיעים לגמר - לשלב 'החבילות' - כלומר, בשלב זה כבר צריך לבחור במאי, מפיק והיקף תקציב".



לדבריו, "צריך לחכות עוד כמה חודשים ואז מגיעה התשובה מהקרנות, ומתוך כ-100 תסריטים שיצאו לדרך רק שלושה-ארבעה יקבלו מימון. הכסף הבסיסי יוצר תנופה לגיוס של כסף נוסף ממקורות כמו זכייניות הטלוויזיה, yes ו-HOT, או קרנות בחו"ל. צריך סכום מינימלי של 3 מיליון שקל לסרט קטן, ו-6-9 מיליון שקל לסרט גדול יותר. ברגע שהשגת 70%-80% מהסכום שאתה רוצה לגייס, זה הזמן להתחיל לעשות את הסרט".



בנוגע לחלוקת ההכנסות מהסרט, הדבר נתון למשא ומתן. ההסכם הנפוץ ביותר היא חלוקה לפי טריטוריות, כלומר כל מפיק זוכה בהכנסות ממכירות כרטיסים בתחומי מדינתו, והכנסות נוספות כמו מכירה למדינות נוספות, לתחנות טלוויזיה או להקרנה ב-VOD, מתחלקות לפי יחס שנקבע קודם, ולרוב משקף את היחס שלפיו השקיעו המפיקים בסרט.



לעתים, חלוקת הטריטוריות נעשית לפי שפות. כך למשל, מפיק צרפתי רשאי למכור את הסרט לכל המדינות שבהן דוברים צרפתית. שריר מסביר את התהליך: "הראשונים לקבל בחזרה את השקעתם בסרט הם חברות ההפצה ויוצרי הסרט. לאחר מכן מקבלים בחזרה את כספם המשקיעים הפרטיים. אם ניתנו לסרט מקדמות הפצה, כלומר חברת ההפצה התלהבה מהסרט בשלב מוקדם והשקיעה בו, גם היא תקבל את כספה בשלב הזה, ואחרונות שיזכו להחזר אלה הקרנות, וגם אז ההחזר יהיה חלקי".



בסיום כנס הפיצ'ינג שריר יכול היה לחייך: סרטו "בוקר טוב מר פידלמן" זכה בפרס של תחנת הטלוויזיה הצרפתית ARTE בסך 5,000 יורו, וזכייה זו היא אינדיקציה חיובית להמשך השקעה. את התסריט לסרט כתב ארז קו אל ויביים אותו יוסי מדמוני. בפרס הנוסף שחולק בסוף הכנס, של קרן הקולנוע הצרפתית CNC בסך 7,000 יורו, זכה הסרט "השוטר", שמפיק אדגר טנמבאום. הבמאי והתסריטאי של "השוטר" הוא נדב לפיד.



דרושה: זווית חדשה לקונפליקט הישראלי



>> חברי הפאנל שהגיעו לישראל להשתתף בכנס הפיצ'ינג שנועד למצוא את ההצלחה הקולנועית הישראלית הבאה, יודעים מה הם מחפשים, ולא מדובר דווקא בסרטים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני.



"אנשים שבעים מהחדשות היומיומיות על הקונפליקט המתמשך בישראל, ורק סרט שיביא את המציאות המסובכת בצורה ייחודית ומזוויות שונות יוכל להצליח", אומרת קירסטן ניהאוס, מנהלת תחום הסרטים העלילתיים בקרן הקולנוע של ברלין-ברנדנבורג. "הקולנוע הישראלי עדיין מרתק את הצופים", היא טוענת ומסבירה כי בבחירת התסריט היא תחפש את דווקא את הסיפור האוניוורסלי.



מישל רייאק, מנהל הרכש של תחנת הטלוויזיה ARTE הצרפתית, מסכים עם ניהאוס: "אני לא מחפש סגנון מסוים אלא גישה יצירתית, קול מיוחד ומבט חדש לסיפור ישראלי. זה יכול להיות דרמה פסיכולוגית על הורים וילדים, זוגיות או צבא. בשבילי סרט זאת עבודת אמנות ואני יותר מתעניין באיך הסיפור מסופר".



את הפריחה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות הוא מסביר בפשטות: "אתם עושים סרטים יותר טובים. הגישה מגוונת, והרבה אנשים בישראל עושים סרטים בהרבה דרכים שונות". רייאק מסביר איך הוא פועל: "אני משקיע בכ-20 סרטים בשנה, ומתוכם שלושה או ארבעה ירוויחו. העבודה שלי היא לא להרוויח, כי זה כסף ציבורי. אני משקיע סכל שנה כ-7 מיליון יורו ורואה בחזרה כמיליון יורו".



לקארל באומגרטנר, מייסד ומנהל Pandora Film בגרמניה, זו הפעם השלישית שבה הוא משתתף בפאנל הפיצ'ינג, המעניק הזדמנויות ליוצרים ישראלים. לטענתו, קשה כיום לשכנע אנשים להגיע לקולנוע כדי לראות סרטים על הקונפליקט הישראלי-פלשתיני, לכן הוא יחפש את הסיפור שמתאר את הקונפליקט מזויות יצירתיות ואמנותיות.



באומגרטנר נותן לדוגמה את ההצלחה של הסרט "ואלס עם באשיר": "רומניה היא מדינה שתעשיית הסרטים החלה להתעורר בה, ויש לה שחקנים ובמאים מצוינים. הסרט 'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים' הצליח לזכות בפרסים, אבל בקולנוע הוא לא רשם הצלחה, בניגוד ל'ואלס עם באשיר' שלא זכה בקאן בפרסים, אבל בתוך 12 יום מהרגע שעלה לאקרנים הצליח למכור 200 אלף כרטיסים".



לדבריו, "עם ירידת כוחו של הקולנוע יש כיום יותר נטייה לחפש סרטים זרים ולהפוך אותם לסדרות קצרות לטלוויזיה. אבל אני מאמין כי הקולנוע עדיין מהווה מקום למפגש ודיונים בין אנשים".