חשב על זה קודם

השנה היתה 1962. מוריס קנבר, צעיר ניו-יורקי, בילה במסיבה בביתם של חברים. הוא לבש סוודר אדום ונשען על הקיר. כשזז, הוא שם לב שכדורי צמר קטנים מהסוודר נדבקו לקיר. רוב האנשים לא היו שמים לב לאירוע חסר המשמעות הזה, אבל במקרה של קנבר - זה היה מאורע בעל חשיבות רבה.

כל הערב לא יכול קנבר להפסיק לחשוב על מה שקרה. הוא ניסה לנתח את התופעה והבין שמשהו במרקם המחוספס של הקיר משך את הפלומות מהסוודר. קנבר הגיע למסקנה שאם יהיה ניתן לשכפל את הטקסטורה של הקיר למכשיר ביתי קטן, הוא יוכל להיות שימושי לניקוי סיבים מסוודרים ואריגים.

לקנבר, שסיים לימודי הנדסת חומרים מאוניברסיטת פילדלפיה, היה רעיון למודל, אבל כדי להכין אותו הוא נדרש לשלם 1,200 דולר . לא היה לו הון עצמי. הוא ניסה לקבל הלוואה מהבנקים אבל לא הצליח. גם אמו לא הסכימה לממן את הרעיון, בנימוק שיש לו עבודה טובה מספיק וכדאי שיתמיד בה. קנבר החל לחסוך לאט-לאט, אגורה לאגורה. כשיצא לדייטים עם בחורות הוא הודיע להן שהן יכולות להזמין רק המבורגר וקולה. אחרי שמונה חודשים המטרה הושגה, והוא חסך את הסכום הנדרש.

כשקנבר ביקש לרשום פטנט על המוצר הוא הבין מעורך דין המתמחה בפטנטים שהסטטיסטיקה נגדו: רק אחת מתוך עשר בקשות לפטנט מתקבלת, מתוכן רק אחת מ-100 נהפכות בסופו של דבר למוצר, ומבין המוצרים - רק אחד מכל 50 מצליח.

למרות הנתונים העגומים, הנחישות של קנבר הוכיחה את עצמה, ומנקה הסיבים (IT-Fuzz-D) שהמציא היה הצלחה. בשנה הראשונה להפצתו נרשמו הכנסות של 200 אלף דולר - סכום עתק באותה תקופה. עד היום המכשיר נמכר ברחבי העולם. מאז, קנבר לא חזר להיות שכיר. הוא נהפך לממציא סדרתי שרשם כבר יותר מ-40 המצאות ואף כתב ספר לממציא המתחיל. בין המצאותיו הידועות: מחט תת-עורית בטוחה המשמשת לצרכים רפואיים; טיפול בקטרקט של עדשות העין בעזרת טכניקת הקפאה; נורת רמזור הצורכת חשמל באופן חסכוני; ומשחק פאזל בן שבעה חלקים המפתח תפיסה ויזואלית וחשיבה יצירתית. ב-1992 הוא השיק את המותג האלכוהולי "סקאי וודקה" וב-2001 מכר 50% מהמניות בחברה לקבוצת קמפרי האיטלקית בעסקה של 207 מיליון דולר. קנבר נותר עם אחזקה של 30%. קנבר הוא גם בעליהם של כמה בניינים מסחריים באוקלהומה בשיתוף עם המשקיע האמריקאי הנרי קאופמן.

"אני בר מזל שאני ממציא דברים. זה גם אתגר, גם נותן לי סיפוק וגם הופך את החיים למוצלחים מבחינה פיננסית", אומר קנבר בראיון ל-Markerweek. על פי קנבר, הדרך להמצאה מורכבת מחמישה צעדים: פתור בעיה, בנה מודל אב, הגן על הרעיון, יצר, שווק עם טוויסט - ובכל מקרה, אל תעשה קיצורי דרך.

קנבר, 79, מגדיר את עצמו "ניו-יורקר מברוקלין שגר כבר 20 שנה בסן פרנסיסקו". הוא הגיע לישראל כאורח של אוניברסיטת בר אילן, שהעניקה לו תואר ד"ר לשם כבוד על תרומתו לשיפור איכות החיים של אנשים רבים ותמיכתו במיזמים שונים. קנבר הוא אחד התורמים למרכז לחומרים מתקדמים ולננו-טכנולוגיה בבר אילן. הוא נמוך קומה, מתרוצץ ממקום למקום עם אנרגיות שלא נגמרות, ומדבר בהתלהבות גדולה בלי להסגיר גינונים של מולטי-מיליונר.

כמו בשאר המצאותיו, גם את הסקאי וודקה המציא קנבר אחרי שנתקל בבעיה. הוא סבל מכאבי ראש בעקבות שתייה של כמה קוקטיילים. הרופא יעץ לו לשתות וודקה, שהיא מזוקקת יותר ממשקאות כמו קוניאק, אבל הבעיה לא נפתרה. קנבר, שמעיד כי לא ידע דבר על אלכוהול, הצליח לגלות את הרכיב במשקה שגורם לכאבי הראש, ובאמצעות ניסויי מעבדה שארכו שלוש שנים המציא לדבריו את הוודקה שמכילה את הכמות הקטנה ביותר של רעלנים שגורמים להנגאובר. הוודקה עוברת ארבעה זיקוקים רציפים ושלושה סינונים דרך פחם.

לקנבר לקח יותר משנה להגות שם למוצר. ההארה הגיעה כשישב בדירתו בסן פרנסיסקו, המשקיפה אל המפרץ. הוא הביט בשמים הכחולים והנקיים והבין שזה השם: Sky Vodka - נקייה וברורה כמו השמים. הוא הוסיף עוד y ל-sky כדי "לתת לה עוד טוויסט" ולהפוך את השם לייחודי. וכך, ב-1992, חמש שנים אחרי שהתחיל לפתח את הרעיון, הוא היה מוכן להוציא את הוודקה לשוק. "תוך כמה שנים הגיעה הוודקה בבקבוק הכחול למכירות של יותר מ-50 מיליון דולר", הוא מספר.

מהי ההצלחה הכי גדולה שלך?

"כשמדברים על הצלחה בודקים בדרך כלל כמה כסף אתה מרוויח. אבל לי זה לא משנה. אני לא רוצה יאכטה או מטוס. אני ממציא כדי שיהיה אפשר לעשות בהמצאות שלי שימוש יותר טוב בחינוך ורפואה. אני לא טיפוס שיישב בכיסא נדנדה - אני תמיד עובד על משהו. אם אני לא אוהב את המנעולים בבית, אני אחשוב על מנעול חדש. אם אני לא אוהב את הכוס שממנה אני שותה, אני אחשוב איך להמציא ידית יותר טובה לכוס. לא תמיד אני מצליח למצוא פתרון יותר טוב - אבל אני תמיד חושב על זה".

אילו עצות יש לך למי שרוצה להמציא דברים?

"תמיד צריך לחשוב על מה שמפריע לך. אני תמיד חושב איך אפשר לשפר דברים. אם אני הולך לבית מלון ורואה שאין מתלה למגבת, אני חושב מה אפשר להמציא. לכל מה ששונה יש ערך ותמיד צריך לחפש את הדבר הטוב יותר".

אילו תכונות חשוב שיהיו לממציא?

"מלות המפתח הן דריכות וסקרנות. המצאות פותרות בעיות, אבל לא תוכל לראות בעיות אם אתה לא דרוך ולא תמציא פתרונות אם אתה לא סקרן. אנשים חושבים שממציאים יושבים בכיסא ומקבלים רעיונות נהדרים משום מקום, אבל אצלי זה אף פעם לא היה כך".

קנבר הוא איש טכנולוגיה מהדור הישן, שתומך באנשי ההיי-טק של הדור הבא. את ההשראה למרכז הננו-טכנולוגיה בבר אילן הוא מקבל משלושה מדענים שעבדו במעבדות בל האמריקאיות לפני 60 שנה. אלה היו ויליאם שוקלי, ג'ון ברדין ווולטר ברטיין, שהציגו ב-1947 את הטרנזיסטור - רכיב מפתח בתעשיית האלקטרוניקה המודרנית. ההמצאה, שחוללה מהפכה בעולם האלקטרוניקה ותעשיית המחשבים, זיכתה את שלושתם בפרס נובל לפיסיקה.

"אני מקווה שגם לבר אילן יהיה כזה גילוי שישנה את העולם", אומר קנבר. "לא משנה עד כמה המחקר המדעי מתקדם או עד כמה המדענים עובדים קשה - פריצות דרך הן לא תמיד צפויות. זה קורה כשאלוהים מחליט להראות לנו את פריצת הדרך - כמו שקרה לממציאי הטרנזיסטור".

קנבר מנהל פעילות פילנתרופית עניפה המקיפה מוסדות חינוך, רפואה, תרבות ואמנות. הוא התגייס לטובת הקמתם של פרויקט לב הקמפוס באוניברסיטת פילדלפיה, המכון לקולנוע ולטלוויזיה הנושא את שמו באוניברסיטת ניו יורק ומרכז הלב בבית החולים קליפורניה פסיפיק בסן פרנסיסקו. הוא ייסד במרכז הקהילה היהודית המקומית של סן פרנסיסקו את מרכז קנבר לאמנויות הבמה.

עשר שנים אחרי שהמציא את המסרק מנקה הסיבים, היתה לקנבר הארה נוספת. הוא הוזמן לארוחת ערב במנהטן, ושם פגש בחור צעיר שמשפחתו היתה הבעלים של בתי קולנוע בעיר. הבחור התלונן על הקשיים שגורמת הטלוויזיה לתעשיית הקולנוע.

קנבר עשה מחקר קצר והבין כי לסרטי הקולנוע יש גרעין קשה של צופים שתמיד יעדיפו את המסך הגדול. בבתי הקולנוע היו 300 מושבים ויותר אבל הם משכו לכל הקרנה רק כ-80 צופים. הוא הגיע למסקנה שעדיף להקים כמה אולמות קולנוע קטנים על פני אולם קולנוע אחד גדול. וכך, הוא יזם את הקמתו של בית הקולנוע מרובה האולמות הראשון בניו יורק, The Quad, שלדבריו היה רווחי מיום הקמתו. אהבתו של קנבר לקולנוע באה לידי ביטוי גם בסרט האנימציה שהפיק - "Hoodwinked" ("כיפה אדומה, הסיפור האמיתי") - עיבוד קולנועי מודרני לאגדת הילדים, שיצא לאקרנים ב-2005.

היו לך גם כישלונות?

"בוודאי. המצאתי קולה 80/20, שהיא ערבוב של קולה רגילה ודיאט, וזה לא הצליח. כולם נכשלים, אבל אסור לפחד מכשלונות. רק לומדים מהם ולכן צריך לנסות ולקבל אותם".

הרעיון לקולה 80/20 התבשל במוחו של קנבר ב-1999, כשאכל ברשת המזון המהיר בורגר קינג. הוא שילם בעבור סנדוויץ' עוף וכוס קולה , וכשניגש למלא את כוס הפלסטיק בעמדת המילוי העצמי הוא החליט לעשות ניסוי קטן. מצד אחד הוא לא רצה לשתות קולה בגלל כמות הקלוריות הגדולה, אך מצד שני טעמו של משקה הדיאט הגעיל אותו. הוא מילא את הכוס ב-80% דיאט קולה וב-20% קולה רגילה. הטעם מצא חן בעיניו והוא הגיע למסקנה שיש כאן פוטנציאל לשיווק המוני של משקה חדש.

למרות זאת, המשקה שיצא לשוק ב-2000 נכשל. קנבר מספר כי התברר לו שהרווחיות של משקאות הקולה הרבה יותר נמוכה משחשב ולכן רק שיווק המוני היה יכול להביא להצלחה. אבל הצרכנים לא ששו לשתות את הקולה המעורבבת: מי ששותה קולה רגילה אינו מוטרד מהקלוריות, ומי ששותה דיאט לא מעוניין להגדיל את כמות הקלוריות באמצעות הקולה המעורבבת.

ההמצאות שלך הן בתחומים כל-כך שונים: מכשור רפואי, מוצרי צריכה, אלכוהול. מה מחבר ביניהן?

"אם מבינים את העקרונות, לא משנה אם ההמצאה היא וודקה, מחטים או עוגיות. אני מהנדס וכימאי, אין לי חינוך רפואי או ידע באלכוהול - אבל יש לי הרבה ידע. לפני חמש שנים אמר לי חבר רופא, שמדי שנה מתרחשות 20 אלף תקלות בשנה של מחטים ושאל אותי מתי אמציא משהו כדי להגן על רופאים. המצאתי את ה-needle protector שפועל כך שמיד אחרי השימוש במחט היא נעטפת בכיסוי, כך שהצוות הרפואי לא יידקר. כיום כל בתי החולים משתמשים במחטים האלה, במיוחד כשמדובר בחולים עם מחלות מדבקות כמו צהבת או איידס".

במסגרת הביקור בישראל, קנבר הספיק להיפגש עם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו והגיש לו את ההמצאה האחרונה שלו: מכשיר שמפיק פתקי משרד קטנים באורך הרצוי. הרעיון להמצאה צץ בראשו אחרי שלא הצליח להפריד את הפתקים שהיו בערימה על שולחנו. קנבר מספר שפגש את נתניהו בראשונה לפני שלוש שנים במסעדה בניו יורק. "זיהיתי אותו בשולחן לידי", הוא נזכר. "ניגשתי ואמרתי לו 'אני יהודי'. דיברנו ומאז אנחנו בקשר".

קנבר, שאינו מגדיר את עצמו דתי, מדגיש את הזהות היהודית שלו ושמח לספר שלמד בישיבה אף שהוריו לא היו דתיים. "אם היו לי ילדים, הייתי רוצה שיבינו את המסורת היהודית", הוא אומר. לקנבר יש כמה הצעות לשיפור התדמית של ישראל בעולם. "אנחנו לא יכולים לנצח עם כדורים", הוא אומר. "לא ננצח כי יש לנו יותר חיילים או טילים. גם אם החיילים שלנו טובים פי עשרה מהחיילים הערבים נפסיד, כי האויבים שלנו יכולים להרשות לעצמם לספוג יותר קורבנות בצד שלהם. המלחמה היא על הראש ולא על הגוף".

קנבר מייעץ לישראלים לחשוב איך לפתור בעיות. "אנחנו תמיד נתפשים כרעים כי יש בעיה במסירת המידע", הוא אומר. "במקום לשלוח פצצות, אפשר לשלוח עלונים ולנסות לשכנע. אם ישראל תפרסם מודעת ענק על כפולה ב"ניו יורק טיימס" ותגיד לעולם שאנחנו אגרסיווים רק כשאין ברירה ולא אנחנו אלה ששולחים פצצות לחפים מפשע, אז גם יראו אותנו בפרספקטיווה אחרת".