לחסוך חתונה

ערב יום חמישי של חודש יולי בקיבוץ צובה. החום הכבד מתחלף ברוח קרירה ונעימה, השמש שוקעת בין הרי ירושלים ועל הדשא מחזה קיצי נפוץ: שולחנות ערוכים ועליהם מפות לבנות, סידורי פרחים, מזנונים, במה, ציוד הגברה ואנשי צוות מתרוצצים מפה לשם, מתכוננים לקראת החתונה שתתקיים כאן הערב.

ביניהם מסתובבת אשה אחת, אדומת שיער ואנרגטית, מחלקת הוראות בנועם ופותרת משברים קטנים. היא מכוונת את עובדי המטבח, מזכירה להם איפה נמצאים חלקי הציוד, מסדרת פירות קיץ בסלסלות קש ענקיות ובודקת את מצבת העובדים.

מי שמתקרב שם לב לפרטים יוצאי דופן: לשולחנות צמודים כסאות פלסטיק פשוטים, כלי האוכל בלתי רשמיים, על הבמה שרים ורוקדים כמה צעירים בבגדי חול שעושים חזרה לקראת הערב, והעובדים אינם צעירים במדי מלצרים מעומלנים, אלא אנשים במיטב שנותיהם, שלובשים מכנסיים קצרים וחולצה פשוטה.

יונה מנבר, חברת צובה זה 30 שנה ומורה לפלדנקרייז, היא מארגנת החתונות של הקיבוץ ב-15 השנה האחרונות. העובדים - המלצרים, הסדרנים, הברמנים, המקהלה שעתידה להופיע וגם הנשים שהכינו את עוגת הכלה המהודרת - הם כולם חברי הקיבוץ, שבמשך כמה ערבים בכל קיץ נהפכים ל"צוות כלולות" בהנהגתה של מנבר, ומארגנים את החתונות של בני הקיבוץ. מנבר מציגה את צוות העוגה: נטלי, מהנדסת , רחל, כימאית, ולאה, בתה של נטלי. איך הן זכו בתפקיד הנחשק? "יונה החליטה", מסגירה רחל. מנבר מסבירה כי "לכל אחד יש כישורים נסתרים. מישהו עם ידיים שמאליות לא היה עושה את קישוט העוגה. אני, למשל, לא מתאימה לזה".

לנוכח התאוצה שתופסת תעשיית החתונות - שמשווקת לזוגות שאמורים להתחיל את חייהם המשותפים אירועים מנקרי עיניים - צצים פה ושם אירועים אלטרנטיווים שמקדשים את המשפחתיות, הקרבה והצניעות ולא את הפאר והגימיקים.

במקום להזמין מאות אנשים שפגשו את החתן או הכלה פעם אחת ואת כל הפקידים מהעבודה של אמא - מזמינים רק את הקרובים והחברים הטובים ביותר. בהתאם, את השמלה היקרה, קישוטי השולחן המהודרים, המזנונים המפוארים ושלל פרפרים, יונים, תזמורות והפתעות לאורחים - שעולים עשרות אלפי שקלים במקרה הטוב ומאות אלפי שקלים במקרה הפחות טוב - מחליף טקס חופה צנוע, חתן וכלה לבושים בפשטות ומוזמנים שמכירים זה את זה ושמחים להעביר ערב נעים יחד.

גיא קרט מאינדקס חתונה, המוציאה לאור את מדריך החתונה הגדול בישראל, מעיד כי מספר המוזמנים לחתונות נמצא במגמת ירידה. לדבריו, אם לפני כמה שנים ממוצע המוזמנים לחתונה היה 400-450 איש, הרי שכיום המספר הוא 300-350. קרט סבור כי הגורם למגמה הוא העלייה בגיל הנישואים הממוצע.

"פעם התחתנו בגיל 22-23, ההורים מימנו את החתונה וקבעו כמה מוזמנים יהיו", הוא אומר. "כיום מתחתנים בגיל 26-27, בני הזוג כבר משכילים ומבוססים יותר ועושים את החתונה איך שהם רוצים. ההורים רוצים שיוזמנו יותר אנשים כי יש להם הרבה מחויבויות חברתיות, אבל המתחתנים רוצים רק את האנשים הקרובים אליהם ואת חבריהם. הם מעדיפים לעשות מסיבה או חתונה אלגנטית - מה שאי-אפשר לעשות עם 500 מוזמנים.

"אם ההורים שלנו התחתנו כדי שיוכלו לעבור לגור ביחד, כיום מתחתנים כשרוצים להביא ילדים לעולם. אנשים בגיל מבוגר יותר רוצים לשמור את הכסף לגידול הילדים, לקניית דירה, לטיול מסביב לעולם. יש להם דעה משלהם והם לא עושים כל מה שההורים רוצים".

באירועים שנערכים בצובה משתמשים כמעט אך ורק בציוד ובתוצרת של הקיבוץ: השולחנות, כלי האוכל, המזון, היין, הפירות, המקהלה, הצלמים והברמנים, שנשלחו להשתלמות על חשבון הקיבוץ - כולם מכאן. מנבר היא גם המעצבת של האירוע - מתכננת את עיטורי השולחנות, קישוטי המזנונים ועיצוב הבמה. היא מספרת שהגיעה לתפקיד לאחר שתיכננה את חתונתה בעצמה, וזה 15 שנה היא משכללת את האירועים מקיץ לקיץ, מוסיפה ציוד ומחלקת תפקידים.

את הזוג הנישא היא מלווה מרגע ההחלטה על החתונה: "יש זוגות שידעתי שהם מתחתנים עוד לפני שההורים שלהם ידעו". מנבר ממלאת בעבור כל זוג טופס מסודר, שבו מתואר סגנון החתונה המועדף ואופי האירוע.

חבר קיבוץ במכנסיים קצרים וקרוקס מגיע וזוכה לברכות מזל טוב ממנבר. "זה האבא של החתן", היא מודיעה. האב המאושר לא נראה נרגש במיוחד, ומחלק הוראות לצוות העובדים. עוד מעט, מבטיחים לי, הוא יילך להתקלח וילבש את הבגדים שהכינה לו אשתו. "יש לי קרובים בעיר", הוא מספר. "שם יש תחרות בין ההורים, ואפילו על יום הולדת מוציאים הרבה כסף". מנבר מספרת כי היו אורחים באירועי הקיבוץ שביקשו לשלם כסף בעבור אירוע דומה. "אבל אנחנו עושים את זה רק לחברים", היא מבהירה. כל זוג שנישא במקום מעניק לצוות הכלולות מתנה לאות תודה - שמשיות, שולחנות ושאר חלקי ציוד. הקיבוץ, בנוסף לארגון האירוע כולו, מעניק לזוג החדש כתובה אישית וגביע יין מכסף.

כל חברי הקיבוץ מוזמנים לאירוע?

מנבר: "בקיבוץ יש 270 חברים. פעם כולם היו באים לחתונה, כיום זה לא כך. אבל לקראת סוף הערב כולם מוזמנים לקפה ועוגה".

מי אחראי על הקייטרינג?

"הכל מהמטבחים של הקיבוץ. יש תפריט קבוע, שבני הזוג יכולים לבחור ממנו את המנות שמתאימות להם. למעשה העלות היחידה לקיבוץ היא של המזון הגולמי, כי את הכל אנחנו מכינים כאן".

גם בלי מרחבי דשא ומטבח קיבוצי, אפשר לערוך חתונה מצומצמת שלא תבלע את המשכנתא העתידית. דנית ובועז הראל-הנדלמן, כבני 30, עשו את זה בחצר דירת הגן שבה מתגוררים הוריה של דנית בכפר סבא. בחתונה נכחו 48 מוזמנים.

"מההתחלה ידענו שאנחנו רוצים משהו צנוע", אומרת הראל-הנדלמן. "היה לי ברור שלא אלבש שמלה, שבועז לא יתגלח במיוחד, שאנחנו לא רוצים רב. בעלי דתי לשעבר, ולא רוצה שום דבר שקשור לממסד הרבני. עשינו הסכם נישואים דרך ארגון משפחה חדשה. אמרנו שאנחנו לא רוצים שיהיה בחתונה מישהו שלא רוצה להיות כאן ומרגיש חייב. רצינו שמי שיבוא יעשה זאת רק כי הוא חשוב לנו".

ההורים, מספרת הראל-הנדלמן, לא העמידו קשיים מיוחדים. "ההורים שלי זרמו עם הרעיון, ולא היתה להם בעיה. אין לנו משפחה גדולה בישראל. יש לי כאן סבתא, דודה ודוד וזהו. היו בעיקר חברים ובני המשפחה הכי קרובים, לא הזמנו אף-אחד מהעבודה וגם ההורים לא. הם לא עושים דין וחשבון. היה לי חשוב שאסתכל על האלבום בעוד 20 שנה, והחברים שלי יהיו אותם חברים שמופיעים בתמונות. לא כאלה שבאו רק לבורקס".

בני הזוג הראל-הנדלמן בחרו מוסיקה ישראלית וצרבו על דיסקים. הם שלחו לכל האורחים פיסות בד כדי שיכתבו עליהן ברכות, ומהן תפרו את החופה. "את החופה החזיקו שני בני דודים שלי ושתי חברות של אמא שלי שאני מאוד אוהבת", מתארת הראל-הנדלמן. "את שבע הברכות אמרו חברים שלנו, אבל לא באופן המסורתי - כל אחד אמר מה שהוא רוצה. בועז ואני הקראנו דברים זה לזו. לא ניסינו למצוא שום משמעות לאירוע, חוץ מרצון לחלוק את הרגע עם אנשים שקרובים לנו".

על מה בכל זאת הוצאתם כסף?

"האירוע היה ביום שישי בצהריים, כך שלא היה צורך בתאורה. הזמנו קייטרינג שעשה ארוחת בראנץ' - היה מאוד טעים, וגם יותר זול ממנות רגילות. חברה מאוד טובה שלי, צלמת במקצועה, היתה אחראית על הצילום. לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, אבל לקחתי מאפרת וספר. על ההגברה היה אחראי בן דוד, ושילמנו למישהו שיעמוד ויחליף דיסקים. את ההזמנות עשה חבר של בועז, גרפיקאי. הדבר הכי יקר בכל החתונה היתה החולצה שקניתי, והאירוע כולו עלה 12 אלף שקל מקסימום".

איך האורחים הגיבו לפורמט המיוחד?

"האורחים התרגשו מאוד ובכו, במיוחד מהדברים שאמרנו זה לזו. בועז הקריא לי שיר של מאיר אריאל ואמר שהתאהב בי ביום שראה אותי. אני תירגמתי שיר מספרדית. המשפחה והחברים אמרו שהחתונה היתה מלאת אהבה, כולם הכירו זה את זה, כולם התנשקו והתחבקו".

הראל-הנדלמן לא חושבת שהנוכחים בחתונה קיבלו השראה מסגנון האירוע. "החברות הטובות שלי רוצות חתונות גרנדיוזיות מטורפות. אבל אני יכולה להבין חלומות סינדרלה. זה עניין של אופי. יש אנשים שמחכים לחתונה כאילו זה השיא של החיים. אני מאמינה שבגילים מבוגרים יותר שמים פחות דגש על החתונה ויותר על החיים עצמם. מבינים מה חשוב באמת", אומרת דנית ומחייכת אל בתה התינוקת מעיין, שיושבת בחיקה. "הדבר האחרון שמעניין אותי הוא השמלה של גלית לוי ולצאת מהסלון כלות ושהבעל יעשה 'וואו'".

"התחתנו בחצר האחורית שלנו כי לא מצאנו אף מקום שהיה מוכן לעשות חתונה שפויה ל-40 איש", מספרת שרית ברקאי, יועצת חינוכית, שנישאה לפני חמש שנים לניר. "מצד אחד המטרה שלנו היתה לעשות משהו מיוחד לשנינו, שתהיה לו משמעות בשבילנו, ומצד שני היה חשוב לנו שהאורחים לא ישלמו מחיר על זה שבא לנו לעשות משהו מיוחד. יכולתי להחליט שאני מתחתנת באזור הצפון או בעומר אצל חמותי. גרנו אז בבית פרטי ברמת אביב עם חצר לא גדולה, וניר טען שאם נזמין עוד אדם מעבר ל-40 איש - לא יהיה מקום".

שרית וניר ערכו אומנם טקס חתונה, אך עד היום לא נישאו באופן רשמי. "לא היינו בקטע של להתחתן", אומרת שרית. "חשבנו לעשות ילדים ולהמשיך לגור ביחד, ואז חמי חלה מאוד. ידענו שכל יום שהוא אתנו זו מתנה, ובמקביל התברר שאולי נצטרך טיפולי פוריות והבנו שזה לא יהיה כזה פשוט.

"בוקר אחד בעבודה מישהי הודיעה שהיא מתחתנת, והתחלתי להרגיש פספוס - שאולי אפשר לעשות מסיבה בדרך שלנו. נראה לי מטורף לעשות אירוע גדול. ההורים שלי התחתנו עם 750 אורחים וסיפרו כמה הם סבלו. אמא שלי לא נהנתה בחתונה ואני לא האמנתי ברעיון של חתונה מכל מיני סיבות. אבל באותו יום התקשרתי לבעלי ואמרתי לו - 'אתה יודע מה? אני כן רוצה להתחתן'. כשחזרתי הביתה הוא שאל מה אני רוצה, ואמרתי - אירוע קטן, אינטימי, הורים ואחים וזהו. 15 איש".

איך המשפחות קיבלו את העניין?

"אמא שלי לא עשתה בעיות, מפני שאין לה משפחה גדולה. היא חשבה שזה מאוד רומנטי. להורים שלו היה קצת קשה עם העניין, והם רצו חתונה צנועה של 250 איש. בסופו של דבר הגענו לפשרה. הזמנו עוד כמה קרובי משפחה, אלה שאנחנו הכי אוהבים. היו גם קצת חברים. כיום אני מצטערת שהזמנתי אותם, ומרגישה שהעובדה שהיו חברים פגעה במעמד האינטימי ושהתביישתי לומר דברים שרציתי לומר".

ומה לבשה הכלה?

"הלכתי לרחוב דיזנגוף בתל אביב. לא נכנסתי לסלוני כלות כי מגוחך ללבוש שמלה כזאת לחתונה בחצר האחורית. מצאתי בחנות קטנה שמלה בצבע בורדו ומדדתי. במקרה היה אותה גם בלבן, ובחרתי אותה. היא עלתה לי 850 שקל".

על מה עוד הוצאתם כסף?

"חברה שלי, מעצבת גרפית, הכינה הזמנה בפונט יפה והדפסנו אותה במדפסת הביתית. רוב האנשים בכלל לא קיבלו הזמנה כי התקשרנו והודענו להם. השמענו שלושה דיסקים מהספרייה שלנו: מוסיקת עולם והפסקול של בואנה ויסטה סושיאל קלאב. את הארוחה הזמנו מקייטרינג של חברה, שעשתה לנו הנחה משמעותית. כל החתונה עלתה כ-10,000 שקל, כולל הכל". ברקאי מספרת שהאורחים לא הופתעו מהסגנון המיוחד של האירוע. "הם מכירים אותנו וזה מאוד מתאים לאופי שלנו", היא אומרת. "אנחנו לא אנשים של חתונות גדולות ובעלי הסכים להתחתן בגלל שהחלטנו על חתונה צנועה. יש אנשים שמתאים להם להתחתן מול מאות מוזמנים, אבל אותנו זה מביך. רוב האורחים לא התחברו לקונצפט שבחרנו, וזה נראה להם כמו קמצנות בעוד שלנו זה נראה כפשטות. ישראלים התרגלו לחתונות ענק".

במבט לאחור, היית משנה משהו?

"לא הייתי עושה את זה אחרת. אם כבר, הייתי עושה את זה עם 20 איש. אולי לא הייתי מזמינה אף-אחד. כיום אנחנו משתעשעים במחשבה לעשות טקס דתי, אבל ברור לנו שלא נזמין אף-אחד ולא נספר לאנשים שאנחנו הולכים לעשות את זה. לא ציפיתי שהאורחים יביאו מתנות וזה הביך אותי. אם הייתי חושבת על זה,הייתי מבקשת מאנשים שאם הם חייבים לתת מתנה, שיתרמו כסף לאיזשהו מקום".

מה דעתך על החתונות הסטנדרטיות?

"אני לא מרגישה חובה ללכת לכל חתונה שמזמינים אותי אליה. אני מרגישה שכל עניין החתונות יצא לגמרי מפרופורציות. אני לא מתחברת לקונצפט של 'הם הזמינו אותנו אז אנחנו צריכים להזמין אותם'. לא חייבים שום דבר, ותעשו מה שאתם רוצים. בסוף האירוע חמי ז"ל אמר שמכל החתונות של הילדים - זאת היתה החתונה שהוא הכי נהנה בה. זה היה לי מאוד חשוב, שהוא ראה את הבן שלו מתחתן".

נועה ואורן גולדפינגר אמנם הזמינו לחתונתם 150 איש - אבל עשו זאת מבלי להתפשר על העקרונות שבהם הם מאמינים. החתונה נערכה בביתה של איריס ברנע שמארחת סדנאות ואירועים קטנים, ואת השניים השיא רב רפורמי, לאחר שנישאו בחתונה אזרחית בקפריסין. ואולם המנות שהוגשו בחתונה היו על טהרת הטבעוניות, ולצדן הוצעו לאורחים משקאות נטולי אלכוהול.

"מעולם לא היינו אנשים של יותר מדי מוזמנים", אומרת גולדפינגר. "היה מאוד ברור שנעשה משהו קטן וסולידי יחסית. בהתחלה רציתי לעשות את החתונה בחצר של אחת הדודות, אבל היא היתה קטנה מדי והיו יותר מדי מוזמנים. לא רציתי שיהיו באירוע אנשים שאני לא מכירה, אבל אלה שאני מכירה - רציתי שהם יבואו ויביאו את הילדים, שיהיה שמח".

הוריה, היא מספרת, הסתדרו עם הרעיון, אך הוריו של בעלה לעתיד פחות אהבו אותו. "לאבא של אורן היה קשה לקבל את העובדה שהוא לא מזמין את החברים מהעבודה שהזמינו אותו לחתונות של הילדים שלהם. רצינו לעשות טקס רפורמי עם אוכל טבעוני וללא אלכוהול - וזה היה קצת יותר מדי להורים, שרגילים לחתונות שנערכות לפי כל כללי הטקס. בסוף הצלחנו אחרי הרבה שיחות בנושא. לא התכופפנו בשום דבר חוץ מבחירת המקום".

נתקלתם בקשיים בשל התפריט המיוחד?

"במקום שבו התחתנו הכינו משקאות מושקעים בלי אלכוהול. הופתענו לטובה מכך שהאנשים שאחראים על הקייטרינג התייחסו לקטע הטבעוני כאתגר מקצועי ושמחו לתכנן תפריט כזה. אני חושבת שזה גם יצא יותר זול".

גולדפינגר אומרת כי "האורחים הכירו אותנו אז לא היה קטע של הפתעה. הם ידעו שאלה אנחנו וזה האוכל שאנחנו אוכלים. עד כמה שאני יודעת, לא היו תלונות".

את שמלת הכלה תפרה אמה של גולדפינגר, על פי רעיון של הכלה. למוסיקה היו אחראים דיסקים שהשניים הכינו, דודו של גולדפינגר מונה לצלם האירוע ועל האיפור היתה אחראית אחת החברות. "לא עשו לי פן", צוחקת גולדפינגר. "שמתי קרם לשיער ואספתי עם שתי סיכות. את ההזמנות אבא שלי עיצב לפי רעיון שהעליתי, והן הודפסו במדפסת ביתית".

קשה לארגן אירוע יוצא דופן שכזה?

"לא היה קל למצוא ספקים ואנשים שיעבדו אתנו. יש משהו חביב בלעשות הכל כמו כולם. נכנסים לפורום חתונות באינטרנט, מבקשים המלצה לקייטרינג ומעצב והולכים על מי שמקבל ביקורות טובות. ברגע שהחתונה קצת חורגת מהסטנדרט, קשה למצוא מישהו שיעשה את זה. צריך להמציא מחדש את הגלגל".

כשהיא נשאלת אם אנשים בעלי אורח חיים שונה מהמקובל, כמו טבעונים, נוטים יותר לעשות חתונות מיוחדות - גולדפינגר עונה בשלילה. לדעתה, אנשים שמבקשים לעשות אירוע צנוע הם כאלה ש"מחוברים לקרקע, אנשים שיש להם משהו פרקטי בחיים. ברגע שאומרים - תהיה מסיבה על הדשא ונעשה משהו חמוד - זה נשאר כך. בני הזוג שומרים על הדברים הבסיסיים של טקס, אוכל וריקודים, ולא נשאבים לזיקוקים, שמלות וגימיקים".

איך מפצחים את ההתנגדות מצד המשפחה?

"משדרים חזית אחידה. קודם כל צריך שתהיה הסכמה בין בני הזוג איך הם רוצים שהאירוע ייראה, ואז להגיד: אנחנו רוצים. לא החתן רוצה, לא הכלה רוצה. שיהיה ברור ששנינו רוצים את אותו דבר. צריך להסביר בהיגיון למה בחרנו ככה ומה זה מסמל בשבילנו. ואם זה לא עובד - מותר ורצוי להגיד: אני אמרתי שזה יהיה ככה, וזהו".

יוסי אש מחברת אש לידור, המתמחה בכלכלת המשפחה, אומר כי חתונה ממוצעת בישראל עולה 60 אלף שקל לכל צד - לצד של החתן ולצד של הכלה. "טוענים שאם תוזמן כמות מסוימת של אורחים, הם יכסו את האירוע", אומר אש. "זה קשקוש כלכלי ממדרגה ראשונה. את כל הכסף שתקבל מהאורחים - אתה תחזיר להם כשתתארח בחתונה שלהם. אם הזמנתי 400 אורחים, חתמתי חוזה עם 400 אנשים שאני אבוא ואחזיר את הכסף באירוע שלהם. מבחינה כלכלית, יש כסף שעובר מיד אחת לשנייה וחוזר חזרה לבעליו, אבל כל אחד מהמתחתנים משלם 120 אלף שקל. היחידים שמרווחים משהו מהאירוע הם נותני השירותים".

אם מזמינים יותר אנשים, מקבלים יותר כסף ומתקרבים לכיסוי העלות?

"אנשים שמזמינים את המעגל השלישי, הרביעי והחמישי של החברים כדי שאולי החתונה תתקזז - זאת שטות. כשיש הרבה אורחים, לטעמי לפחות, לחתונה כבר יש טעם פחות אישי. כשאתה מזמין הרבה אורחים - אז גם תלך להרבה אירועים. דווקא האורחים הראשונים שיוזמנו, משפחה וחברים טובים, נותנים יותר כסף כי הם הכי קרובים. מבחינה כלכלית, אם יש התלבטות להזמין 200 או 400 איש, 200 יעלו פחות - בעיקר כי תקבל מהם יותר כסף יחסית. האורחים הבאים בתור - קולגות מהעבודה שמתארגנים ביחד ונותנים מתנה וכאלה שנותנים רק כדי לצאת לידי חובה - נותנים פחות כסף או מביאים מתנות. הם גם אלה שמבריזים בסוף, אחרי שכבר הזמנת מנה בשבילם. האורחים הנוספים עולים יותר".

יש אנשים שנקלעים לבעיה כלכלית בגלל האירועים האלה?

"בחתונה של הילד הראשון ההורים שוברים חסכונות, בילד השני לוקחים הלוואה הגיונית, אבל בשלישי חייבים לעשות אותו דבר, ובגיל 50-55 לוקחים משכנתא שנייה כדי לחתן את הילדים. בדרך כלל ההורים מממנים את החתונות, והאמירה 'מתחתנים רק פעם בחיים ובואו נוציא כסף בשביל הפנטזיה' נכונה אולי ברמה המשפחתית, אבל לא ברמה הכלכלית, וגורמת הרבה צרות. כשזוג צעיר מתחתן הוא צריך עזרה. אם את כל הכסף שפכת על הזמנה של עוד אנשים ועוד אוכל ועיצוב חופה ושלל גימיקים, תשאל את עצמך אם אתה לא רוצה לתת את הכסף למה שחשוב באמת, לילדים, לדירה.

"גם אם יש לך כסף, יותר הגיוני לנתב אותו להלוואה לזוג הצעיר. המצב כיום הוא שאתה הולך לחתונה ושואל - למה אני עושה את זה? חובה על כולנו כחברה לשבור את המעגל הזה. הראשונים שיעזו - כולם יגידו להם תודה. זה לוקח את הכסף לכיוון הלא נכון, והכל לטובת שואו אוף, ולא לשמחה אמיתית שבלב".

לא חייבים לתפור שמלת כלה אצל מעצבת אופנה. יש לא מעט תופרות שיכולות להרים פרויקט כזה עם יותר פתיחות, גמישות ויחס נעים.

אפשר לקנות את הבגדים לאירוע בחנויות רגילות. כל דבר שמיועד לחתונה עולה אוטומטית פי שניים, וללא הצדקה.

שמרו על הקו האישי שלכם. פחות חשוב להיות "חדשניים", ועדיף להתחבר לאירוע מהבטן. אל תלכו על הגרנדיוזי: צנוע ואיכותי הוא בסופו של דבר נעים וקלאסי.

צמצמו את רשימת המוזמנים. במקום להתפשר על האיכות כדי לקצץ עלויות, ערכו אירוע קטן. השקיעו במה שחשוב לכם: מותר לארגן חתונת דאנס-בר עם כיבוד צנוע, המון אלכוהול ואווירת מועדונים - אם ככה אתם רוצים לחגוג. עדכנו מראש את האורחים, כדי לצמצם אכזבות בזמן אמת.

אל תנסו לרצות את כולם והיו שלמים עם מה שהפקתם. תמיד יהיה מי שיתלונן. ברגע שיש רציונל ברור מאחורי ההחלטות שלכם, אחרים ילמדו לחיות אתן. הקשיבו לבן הזוג שלכם. חתונה צריכה להתאים לשני הצדדים. אם יש לכם פנטזיות מטורפות ויקרות שקשה לממש, זכרו שתמיד תוכלו להגשים אותן בחתונת הכסף שלכם.

הטיפים ניתנו על-ידי שרית ברקאי