פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יזמות כנגד כל הסיכויים

      הם נמלטו מרדיפה ורצח בדארפור וישבו בכלא - כעת הם מתמודדים עם הביורוקרטיה הישראלית. פליטי סודאן מנסים לעשות כאן עסקים

      שלושה ילדים קטנים מתרוצצים בין הלקוחות, אחותם הגדולה משוטטת באתרי מוסיקה באינטרנט והאב משוחח בטלפון עם הספק שתקוע בדרך - בוקר שגרתי אצל בעל עסק עצמאי שלא מצא סידור לילדיו בימי החופש הגדול. זה המראה שנגלה למבקרים בחנות המחשבים ברחוב נווה שאנן שבדרום תל אביב, אך לא הכל שגרתי בתמונה הזו. איסמעיל אחמד, בעל החנות, ראה במו עיניו את אביו נשרף חי בבקתה בכפר מגוריו בחבל דארפור שבמערב סודאן. את חנות המחשבים פתח רק לפני כמה חודשים, אחרי אינספור תלאות שעבר במסע מדארפור לישראל.

      אחמד, מהנדס חומרה במקצועו, עובד כ-16 שעות ביממה. בשעות היום הוא מנהל את החנות, שבה הוא מוכר מוצרי עזר למחשב ומציע שירותי גלישה באינטרנט תמורת 10 שקלים לשעה, ובערב הוא מלמד קבוצות של תושבים מהסביבה מחשבים ואנגלית. הוא עדיין לא מצליח לכסות את כל ההוצאות הכרוכות בעסק החדש שפתח, ולכן נאלץ לקחת הלוואה מהבנק כדי לכסות על הפערים. ההלוואה התאפשרה, בין השאר, בשל מעמד התושבות שקיבל כפליט מלחמה. לדברי אחמד, למרות כל הקשיים, הוא מעדיף את כאבי הראש של בעל עסק על פני עבודה כשכיר במקום אחר. "כל ההתחלות קשות", הוא אומר. "אני מרגיש יותר שמח, יותר חופשי, שיש לי חנות משלי ואני לא עובד בשביל מישהו אחר. אחרי כל מה שעברתי, לפתוח עסק לא נראה כל-כך מאיים".

      אחמד הוא אחד מכמה פליטים סודאנים בישראל שבחרו לפתוח עסק משלהם כנגד כל הסיכויים: הוצאות גבוהות, רווחים נמוכים, חוקים לא מוכרים, ביורוקרטיה מסובכת ובעיקר - מעמדם האזרחי הלא יציב של הפליטים. את ניצני התופעה ניתן לראות בחודשים האחרונים במדרחוב נווה שאנן: בתי קפה, פאבים, חנות מחשבים ומספרות המשרתים את אלפי האפריקאים והעובדים הזרים האחרים שמתגוררים בדרום תל אביב.

      "אלה אנשים עם הרבה תושייה ויצר הישרדות, אנשים חזקים, רבים מהם אקדמאים, שרוצים להיות עצמאיים ולהצליח איפה שהם נמצאים", אומרת אלישע מילקובסקי, עובדת סוציאלית מעמותת אס"ת - ארגון סיוע לפליטים. "הרבה פעמים הם לא מתקבלים לעבודה בשל מגבלה של שפה ומפני שהם שחורים. לפתוח עסק זה פשוט מאתגר יותר מאשר לעמוד במסעדה ולשטוף כלים".

      צ'אנס לחיים נורמליים

      בישראל מתגוררים כיום כ-9,000 פליטים אפריקאים, רובם בדרום תל אביב וחלק קטן מהם באילת. כ-1,000 מהם הגיעו מחבל דארפור שבמערב סודאן, שם התחולל בשנים האחרונות סכסוך אלים וקשה שבו נהרגו או רעבו למוות 450 אלף איש, וכשני מיליון נעקרו מבתיהם. מיליציות שנתמכו על-ידי השלטון המוסלמי בסודאן היו אחראיות למעשי זוועה שבוצעו בתושבי דארפור - הרס עיירות וכפרים, רצח ומעשי אונס. בשבוע שעבר דרש בית הדין הפלילי הבינלאומי לעצור את נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בשל אחריותו לביצוע פשעים נגד האנושות.

      פליטי דארפור החלו להגיע לישראל דרך מצרים ב-2005, אז החל מעמדם שם להתערער. רבים מהם העבירו את החודשים הראשונים שלהם בישראל בבתי כלא או בבתי מעצר, לאחר חצייה לילית של הגבול בסיני. מלבד פליטי דארפור מתגוררים בישראל 2,000 פליטים מדרום סודאן, אף הוא אזור מוכה מלחמות ואסון. בנוסף, מתגוררים בישראל כ-4,000 פליטים מאריתריאה, וכ-1,000 פליטים מחוף השנהב שעומדים לחזור בקרוב למולדתם, בשל התייצבות המצב הפוליטי במדינה.

      רוב הפליטים קיבלו בישראל מעמד של "הגנה קבוצתית" והם מקפידים להחזיק בכליהם נייר מהאו"ם עם פרטים מזהים ותמונה - תעודה המאפשרת להם, לאחר מאבק של ארגוני זכויות אדם, לפתוח חשבון בנק ולעבוד בישראל מבלי שיגורשו. בינואר האחרון החליטה ממשלת ישראל להעניק מעמד תושבות ל-600 מפליטי דארפור, ראשוני המגיעים לישראל, אך עד היום רק 450 מתוכם קיבלו בפועל את הסטטוס המיוחל.

      מעמד התושבות אמור להקל על הפליטים לפתוח דף חדש בישראל, ובעזרתו הם יכולים ליהנות מזכויות של ביטוח לאומי וביטוח רפואי. מעמד תושב מקל על פתיחת עסק - הוא מאפשר ליזמים לפתוח חשבון בבנק וגם לבקש הלוואה, והם יכולים להיות בקשר עם הרשויות ללא חשש. עם זאת, מעמד התושבות שקיבלו תקף לשנה בלבד, דבר המקשה עליהם לעשות תוכניות לטווח ארוך.

      "האנשים מדארפור עברו הרבה תלאות, אבל המדינה נותנת לחלקם צ'אנס", מסבירה עו"ד ענת בן-דור מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. "לפליטים אחרים יש כל מיני ניירות, אבל אין להם זכויות בסיסיות, וזה כל ההבדל - כשאתה נותן למישהו סטטוס יציב וטוב, הוא יכול לצמוח, לעשות עסקים והרבה דברים מעניינים אחרים".

      מהכלא לבית מלון

      יאסין מוסא, אחד ממנהיגי קהילת פליטי דארפור בישראל, ניצל את מעמדו החדש כתושב לפתיחת פאב ברחוב נווה שאנן, שם חגג בשבוע שעבר שלוש שנים לבואו לישראל. מוסא, 36, הגיע למצרים מדארפור אחרי שברח מכפר הולדתו שנהרס כולו בידי המיליציות. הוא נאלץ לברוח גם ממצרים, אחר ששירותי הביטחון המקומיים החלו לעקוב אחריו בעקבות פעילותו למען פליטי דארפור. לתל אביב הגיע לאחר שישב שנה וחודשיים בכלא מעשיהו ולאחר מכן עבד בקיבוץ אילות שליד אילת ובבתי מלון בעיר עצמה.

      הפאב פתוח שלושה חודשים בלבד, ומוסא עדיין לא הספיק ללמוד את כל החוקים והכללים לגבי בתי עסק בעיר. אחד מהם הוא החוק בדבר איסור עישון במקומות ציבוריים. מוסא נאלץ להיפרד מ-5,000 שקל, קנס שהטילו עליו פקחי עיריית תל אביב, שהסבירו לו שאי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש. "זה ממש קשה, יש המון הוצאות בהתחלה שלא תמיד ברורות לי. ארנונה, למשל, משלמים לפי שטח ולא לפי הכנסה. אבל אני מאמין שהעסקים שלי ושל האחרים עוד יפרחו", הוא אומר.

      בעתיד מתכוון מוסא להשאיר את ניהול הפאב בידי אחד מחבריו ולעבוד כאדריכל, המקצוע שלמד בסודאן. "אני מכיר עוד הרבה אקדמאים שהיו מעדיפים לעבוד במקצוע שלהם, או להמשיך בלימודים שאותם נאלצו להפסיק בסודאן. צריך לזכור שהגענו לכאן בגלל נסיבות שהן בכלל לא בשליטתנו, וכל אחד צריך להסתדר איכשהו", הוא אומר.

      נדאק מייקל, 27, הגיעה לישראל ביולי 2007 - חמש שנים לאחר שברחה מדרום סודאן. לפני שנמלטה היתה מייקל סטודנטית לפסיכולוגיה, אך היא הצליחה ללמוד שנה אחת בלבד לפני שנאלצה לברוח ממולדתה. כיום מייקל היא הבעלים של שתי מספרות ברחוב נווה שאנן, שאת האחרונה שבהן פתחה לפני חודש. במקביל, היא עובדת שני בקרים בשבוע כמורה לאנגלית בבית הספר ביאליק בדרום תל אביב. להשקעה הראשונית בעסק שימש סכום כסף שחסך בעלה בעת שעבד בבית מלון בתל אביב.

      בעבור תספורת גובה מייקל 30 שקל, ומחצית מהרווחים עוברים לשלושת הספרים הסודאנים שעובדים אצלה. לדבריה, אחרי כל הוצאות השכירות והארנונה, היא מצליחה לשלשל לכיסה 6,000 שקל בחודש. "זה לא כל-כך קשה כמו שחושבים", היא אומרת. "יש פה ביקוש לתספורות, כי ישראלים לא מבינים בשיער של אפריקאים. בכל ענייני הביורוקרטיה והרשויות - אני מסתדרת בינתיים".

      מלכוד הרישיון

      קרבינו ג'יימסוול, 19, הוא פליט נוסף שהגיע לתל אביב מדרום סודאן. מי שפוגש אותו ברחובות העיר עלול בטעות לחשוב שמדובר בנער קולג' אמריקאי - צעיר לבוש בחולצת אן.בי.אי רחבה ובמכנסיים באורך שלושה רבעים, שמחייך חיוך גדול לכל מכריו - ויש הרבה כאלה באזור נווה שאנן. רק מעטים מהם יודעים ששני הוריו מתו כשהיה ילד קטן, והוא נאלץ לגדל את עצמו באזור מוכה המלחמה של דרום סודאן.

      ג'יימסוול, מראשוני הפליטים, הגיע לישראל לפני ארבע שנים, כשהיה בן 15 בלבד. את האנגלית המצוינת שבפיו למד ברחוב. הוא מוכר בעיקר בשל היותו בעל הפאב "מרכז אפריקה" שפעל עד לפני כמה שבועות ברחוב נווה שאנן. הפאב היה פופולרי במיוחד בקרב הקהילה האפריקאית בעיר, אך ג'יימסוול נאלץ לסגור את העסק משום שפעל ללא רישיון - אותו לא יכול היה להשיג ללא מעמד של תושב. בידי ג'יימסוול ניירות של האו"ם בלבד, שאתם הוא יכול להוציא כסף מזומן רק בסניף בנק אחד בעיר, הסמוך לדירתו ברחוב סלמה.

      בישראל צבר ג'יימסוול קילומטראז' לא מבוטל. אחרי שנה בכלא קציעות הוא הגיע למושב עין יהב שבערבה, שם עבד בליקוט עגבניות שרי. לאחר מכן עבד במלונות באילת, ומשם עבר לתל אביב. את החסכונות שצבר הוא ניצל להקמת עסק עצמאי משלו - מסחר בטלפונים ניידים וכרטיסי חיוג. את הסחורה היה קונה בתל אביב, ומדי שבוע היה נוסע לאילת כדי למכור סחורה לפליטים מאפריקה העובדים בבתי מלון בעיר. את רוב הלקוחות הכיר מהתחנות השונות שבהן עבר בעצמו.

      כיום, אחרי שהפאב נסגר, מתכוון ג'יימסוול לפתוח חנות לבגדים ותכשיטים אפריקאים ייחודיים. הפעם הוא מתכוון להיעזר בחברתו רבקה, אזרחית ישראל שעלתה מארה"ב לבדה בגיל 11 ומתגוררת יחד אתו בדרום תל אביב. השניים הם קורבן למצבו הפוליטי הייחודי - לג'יימסוול אין דרכון ולכן הוא לא יכול לנסוע יחד עם חברתו לבקר את הוריה בארה"ב. הוא גם לא יכול להתחתן אתה בישראל, משום שאינו יהודי.

      על אף הקשיים, השניים כבר מתחילים לתכנן יחד איזו הסחורה שיביאו מארה"ב לחנות שיפתחו. "כשכל החיים אתה זקוק לעזרה מאנשים, אתה מתחיל לחשוב איך לעשות את זה לבד. פה בישראל אני לא ממש יכול לעשות הרבה דברים, אבל בכל פעם אני מגלה שאפשר להסתדר עם מה שיש", אומר ג'יימסוול.

      "קרבינו, עם החוש לעסקים שלו, יכול היה להיות אימפריה אם היה לו מעמד של תושב", אומר סיימון דוקה, המכיר היטב את הסודאני הצעיר. דוקה עצמו יודע שבכל הקשור להתמודדות עם הביורוקרטיה הישראלית, חושים עסקיים לבדם אינם מספיקים. דוקה הוא בעלים של שתי חנויות בגדים - האחת במדרחוב נווה שאנן והשנייה בתחנה המרכזית החדשה, שנפתחה לפני כמה חודשים. דוקה יכול היה להיחשב להצלחה בזעיר אנפין, אלמלא התנכלות מצד עיריית תל אביב: הוא חייב לעירייה 80 אלף שקל בגין דו"חות שקיבל לאחר שהעז לפתוח את אחת החנויות בשבת.

      דוקה, 32, הגיע לישראל מדרום סודאן ב-1995, כשהיה בן 19 בלבד, וקיבל מהאו"ם מעמד של פליט. במשך כמה שנים עבד בעבודות מזדמנות, בין השאר כטבח במסעדה מקסיקאית. ב-2004 צבר די חסכונות והחליט לפתוח את החנות במדרחוב בנווה שאנן. כיוון שעיקר הלקוחות באזור הם עובדים זרים, הוא ביקש לפתוח את החנות בשבת, יום המנוחה והקניות שלהם. לשם כך ניסה דוקה לבקש אישור מעיריית תל אביב: הוא שלח 20 מכתבי תזכורות והתרוצץ מפקיד לפקיד, ללא הועיל. אחרי חצי שנה הודיעה לו העירייה כי חוק העזר העירוני מתיר פתיחת עסק בשבת רק בסביבה שבה רוב הדיירים הרשומים אינם יהודים.

      בלית ברירה מכר דוקה בשבת, קיבל דו"חות, צבר חובות וכיום והוא נאלץ להתמודד עם צווי עיקול מטעם העירייה. בשבוע שעבר הוגשה בעניין זה עתירה מנהלית נגד עיריית תל אביב. "זה טמטום גמור", אומר עורך דינו של דוקה, גיא אופיר. "הוא לא יהודי שמוכר ללא יהודים באזור שבו מתגוררים לא יהודים. רק הפקחים שנותנים דו"חות בשבת הם יהודים".

      דוקה בוודאי מצטער על הבחירה להגיע לישראל. קרובי משפחתו מתגוררים כיום בבריטניה, אוסטרליה וארה"ב, ולרובם כבר יש אזרחות. הם הגיעו למדינות אלה בעזרת האו"ם, לאחר ששהו במחנות פליטים בקניה. לפני שנים אחדות ביקש דוקה מקלט באוסטרליה, אבל באו"ם אמרו לו שהוא כבר הוכר כפליט בישראל. את מעמד התושב שלו הוא צריך לחדש מדי שנה, ולנסוע לחו"ל הוא אינו יכול. "קשה לחיות פה בישראל, ובטח שקשה לנהל עסקים", אומר דוקה, "הרי כולם יודעים שעסקים קטנים זה דבר שמאוד תורם לכלכלה. את בעלי היוזמה צריך לדחוף ולעודד, בכלל לא חשוב מאיפה הם הגיעו".

      "אנחנו שומרים על שבת כיום מנוחה"

      מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "חוק העזר אוסר פתיחת חנויות בשבת. עיריית תל אביב-יפו, כחלק ממדיניותה לשמירה על השבת כיום מנוחה, פועלת כנגד חנויות הפתוחות בשבת בניגוד לחוק. עם זאת, בחלקים ביפו שם האוכלוסייה ברובה ערבית, בעלי העסקים שאינם יהודים רשאים לפתוח בשבת ולסגור ביום אחר בשבוע, כפי שקבעה מועצת העיר. לבעל העסק הנדון, עקב מצוקתו, הוצע להעביר את החנות ליפו, אך הוא סירב מסיבותיו. נדגיש כי בעלי עסקים לא יהודים מכל רחבי העיר אינם רשאים לפתוח בשבת".