"שלדון אדלסון, איל ההימורים, מתנגד בחריפות לפתרון של שתי מדינות (ישראל ופלסטין)... החלטתו נחושה לנסות להדיח מתפקידו את ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, שהצהיר - כמו שרון לפניו - שפתרון של שתי מדינות הוא הדרך היחידה לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי... אדלסון ראה במעשיו של אולמרט בגידה... הוא תמיד רצה לראות את בנימין נתניהו מהליכוד חוזר לראשות הממשלה, אבל תהליך השלום המתחדש העניק למטרה זו דחיפות מיוחדת.
"בימים שבהם אדלסון היה רק עשיר... הוא לא ציפה לשחק תפקיד משמעותי במדיניות החוץ של ארצות הברית או בהחלטות האסטרטגיות של ישראל, או בגורלו של ראש ממשלה ישראלי מכהן. כל זה היה בטרם צבר את מיליארדי הדולרים שלו. מאז, השקעותיו וציפיותיו הפוליטיות עלו בהתאמה... לאחר פגישתו עם אדלסון העיר הנשיא בוש ביובש - לדברי פקיד ישראלי שסיפר זאת לפקיד אחר: 'היה אצלי המיליארדר היהודי הקרייזי הזה, והתחיל צורח עלי' (שלא לתת לקונדוליזה רייס להחיות את התהליך המדיני)..."
(מתוך כתבת דיוקן ב"ניו יורקר")
לפעמים גם הידוע-לכל והמובן-מאליו נראים קצת אחרת עם שינוי זווית המבט, וזה בדיוק האפקט שמתקבל מקריאת הטקסט הרהוט, הצונן והזהיר של המגזין הניו-יורקי רב-המוניטין. הנושא הוא לכאורה המולטי-מיליארדר אדלסון, שלאחרונה מושך יותר ויותר בחוטי חיינו, אבל מבין-השיטין מזדקרת התופעה המעניינת והרלוונטית יותר מבחינתנו, במיוחד בימים אלה: מדינת ישראל כ"פרויקט ציוני", שגורלו והבעלות עליו נתונים רק חלקית בידי תושביו-אזרחיו.
דווקא ככל שחולף הזמן, וישראלים-ילידים תופסים את עמדות ההנהגה, מתרחבת התופעה שבה אזרחים זרים - יהיו "יהודים חמים" וטובי כוונות ככל שיהיו - בוחשים במדינת ישראל מרחוק, כבקדירתם הפרטית: מריצים מועמדים כ"אנשי חזית" להשקפתם הקיצונית, מקימים עיתוני-פמפלט לתמיכה בהם, מושכים בחוטים מאחורי הקלעים, כותבים צ'קים ומעבירים מעטפות לפוליטיקאים פעילים, כמו היו הללו נכסי ניידי מניבים. וזה במקרה הטוב, שבו הם אינם "יודעים טוב מאיתנו" - משמע, מהבוחר הישראלי - מה "טוב בשבילנו" (למשל: שנשלם בחלבנו ובדמנו את מחירו של סכסוך נצחי, בשעה שהם ישלמו רק את מחיר הטריגרים של אותה מלחמה).
וכך, בעודנו צופים במה שנראה לנו לכאורה כחיזיון מקומי, ישראלי-לעילא, אפילו קרתני - פרשיות שחיתות, קמפיינים עלומי-מקורות, ראשי ממשלה שנופלים בזה אחר זה, באורח פלא, ברגע שהם מבצעים תזוזה לעבר ויתור על שטחים - הדחקנו זה-מכבר (או קיבלנו כמובנת-מאליה) את העובדה שלפנינו תיאטרון בובות, שמפעיליו ומושכי-חוטיו סמויים מעינינו. רק מדי פעם - במעין תאונת עבודה, בתקרית פלילית או בהצצה עיתונאית - נחשף איזה קצה שרוול של מפעיל אחד, או כיפתו השמוטה של אחר.
אופס! אבל ההצגה חייבת להימשך ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. אז איפה היינו? כן: קיץ חם, התרעות מודיעיניות בצפון, בדרום, במרכז. זה כלום, כלום - אומרים לנו - תמשיכו, תמשיכו בשלכם.
2
"איך אני נוהג? צלצל לטלפון מס' ......."
(סטיקרים מודבקים על אחורי הקומנדקרים שהסיעו את ארונותיהם של גולדווסר ורגב)
הרי לנו "ישראליאנה" בקליפת אגוז - צובטת לב ברישול-החולין שלה, בחוסר יכולתה להפגין פורמליות אפילו מתוכננת. סטיקרים מוכרים אלה, המודבקים מאחור על כלי רכב השייכים לארגונים, כיכבו שלא בכוונה במרכז הטקס העגום, שבו הועמסו ארונותיהם של חטופי מלחמת לבנון על שני קומנדקרים, שהובילום לדרכם האחרונה. רחבת הטקס, הקצינים מצדיעים בחגיגיות, הקהל אבל, המצלמות מתזזות, כלי הרכב הממורקים נעים קדימה באורות מהבהבים - ועל אחורי שניהם מודבק בגדול: "איך אני נוהג? צלצל לטלפון מס' ......"
מובן, שלא עלה על דעתו של איש להסיר את הסטיקרים הללו לקראת האירוע ("למה להסתבך? עוד יאשימו אותנו בהשחתת רכוש צבאי, או מה; וחוץ מזה - אף רס"ר לא אמר שצריך"). דיווחים מאוחרים יותר, שסיפרו על "פנצ'ר באחד הקומנדקרים" - כמו השלימו את המתווה: מפיאסקו ענק ועד ברוך זעיר, מאי-נעימות גדולה אלי שלוך פעוט. ובבניין הארץ ננוחם.
(נ.ב. וכאילו גם בימים כתיקונם מישהו אי פעם באמת "צילצל" לאותו "טלפון" של קצין רכב עלום כדי "לדווח" משהו, וכאילו אותו "קצין רכב" באמת עשה משהו בנדון, וכאילו זה היה עוזר, וכו' וכו').
3
"ובינתיים התברר שאלמנות רבות ניסו ליצור קשר עם טלנסקי, לאחר שהתפרסם כי אשתו חולה ומצבה לא טוב".
(פרשן טלוויזיה, אגב סיקור פרשת המעטפות)
אין זה מפתיע שהתגלו סימני סקס-אפיל אצל מי שמתגלמים בו בוחטות של כסף, חוצלארץ, זיכרון אקלקטי ומראה של מי שנראה תמיד כזקוק למישהי שתשלח אותו להסתפר ולהתגלח.
בחקירה לא התעניינו כמובן בשאלה האמיתית: מדוע האיש מופיע תמיד במקומותינו במראה כה מוזנח ומרושל והאם הוא מעז להיראות כך גם בניו יורק? אבל - ייאמר להגנתו - כל מי שחזר אי פעם לארץ בטיסה טרנסאטלנטית מכיר את התהליך: בריות נאות, מהודרות ומחויטות מתייצבות בדלפק הרישום בטרמינל הזר. עדיין הכל תרבותי, אסתטי; עדיין אורבני, עם שאריות נימוסים ודיסטנס-מה. בעלותם למטוס הם מורידים את הז'קטים, נאנחים קצת, מתחילים קצת לדבר, קצת להזיע, להתיידד או לריב. ופתאום מכר. וכבר שיחה קולנית. לאחר ההמראה הם קמים, וכבר חולצה משורבבת, ותפר שנפרם, וכתם זיעה. ופיהוק קולני, כמו בחדר שינה.
בהמשך הטיסה האינסופית הם כבר מתפרקים לאטם: מתמרחים על המושבים, נוחרים, מריירים, מדדים לשירותים, מתחלקים בחוויות, בסיפורי-חיים, בריחות מזון לפני ואחרי עיכולו. וכשהמטוס מתחיל להנמיך לתוך הג'יפה העוטפת בענני לחות וזיהום את חופי הארץ - כולם כבר מעין טלנסקים; משמע - טאלנטים במצב של טוטאל-לוס: מרוטים, טרוטים, מדובללים, פמיליאריים עד ניהיליזם, בגדיהם קמוטים, שערם פרוע, מצחם נוצץ מזיעה, שפוכים בצחוק ודמע זה לתוך המרחב הקיומי של זה, מתקוטטים בתור למוניות - זיפים, גרבוצים והכל. בקיצור: ככה זה כשמרגישים פה (בעיקר האורחים) ממש בבית.
4
"מוזמנות בזאת הצעות לביצוע הגבהה וכיסוי של מבנה הג'ירפות בספארי ברמת גן... אין הספארי מתחייב לקבל את ההצעה שתנקוב בתמורה הנמוכה ביותר".
(מכרז של הנהלת הספארי)
ותמיהה היא: מדוע דווקא עכשיו צץ הצורך להגביה את מבנה הג'ירפות? האם גם הג'ירפות - בדומה לכל דור חדש בישראל - נעשו לאחרונה גבוהות עוד יותר מקודמותיהן? או שמא חיו עד כה במצב של שפיפות מסוימת, ואיש (מלבד מנהל רחימאי אחד) לא שם לב? ועוד: כמה זמן טרחו בניסוח המשפט האחרון, כתחליף למשפט המקובל "אין ההנהלה מתחייבת לקבל את ההצעה הנמוכה ביותר"?
זוטי דברים
דורון רוזנבלום
25.7.2008 / 8:16