האדריכל ערי גושן: נבחרי הציבור לא עושים את עבודתם במלואה - ההון משפיע באופן שלא מטיב עם הכלל

לפי גושן, "מתכנן המחוז, דב רדושר, הודיע שאינו מוכן לאשר יותר מאלף דירות בשטח הזה, והוועדה המקומית התנגדה לבנייה של יותר משש יחידות דיור לדונם. ולכן, כפשרה, בתוכנית נכללו 1,200 דירות בתמהיל של דירות גדולות וקטנות. לפי התוכנית המקורית, הבניינים המתוכננים היו בני 9 קומות בלבד ולא היו מגדלים פרט לקצות המתחם".



מטרת התכנון היתה להרחיק את הדירות מדרך נמיר ואיילון, שאז לא נחשבו למקום שכדאי לגור בו, ליצור תחושה של רחוב ולהעניק לכל אחת מקבוצות הבעלים את הבעלות במגרש קרוב ככל האפשר לזה שהיה בבעלותם במקור.



יש טענה לפיה עד שתוכניות בינוי מצליחות לעבור את הוועדות, בעיקר בתל אביב, המציאות כבר משתנה. במקרה של מתחם צמרות, זה בדיוק מה שקרה. גושן מספר כי לאחר שהסתיימו כל הפינויים וחלק מהאישורים, עיריית תל אביב התלוננה מדוע נבנה כל כך מעט והבעלים, בעיקר חברת חבס, קפצו על ההזדמנות להגדיל את מספר הדירות ב-500. התוכנית צמחה ב-65% בגלל ביטול הדירות הקטנות והגדלת שטח הדירה ל-130 מ"ר בממוצע.



גושן הוחזר לשולחן השרטוט ונדרש להגדיל את התוכנית בהתאם לדרישות החדשות. במטרה להימנע מבינוי היוצר חומה לכיוון הרחוב, תוכננו המבנים עם קומה נסוגה ולמגדלים נוסף אגף. השינוי באחוזי הבנייה כלל גם תוספת של בית ספר ומרכז מסחרי קטן. כך נולדה לה התוכנית השנייה למתחם.



בשלב הזה היה נראה שכולם מרוצים: הבעלים, היזמים והאדריכל. העניין הוא שבהתאם לשינוי בתב"ע, נדרש גם שינוי בתוכנית העיצוב האדריכלית. גושן מספר ש"אז התחילו בעיות עם הבעלים. ידענו שכל אדריכל ירצה מקום לביטוי האישי שלו, ולכן החלטנו לפחות לקבוע את החומרים ואת ההעמדה (המיקום המדויק בתוך המגרש שבו יוקם הבניין). העיצוב של הבניינים, פרט לפרופיל לרחוב, היה חופשי".



תוכנית העיצוב של גושן לא מצאה חן בעיני חלק מהבעלים. חברת חבס, אחת מהבעלים במתחם, רצתה לבדל את המראה של המגדלים שלה, בעוד שבתוכנית של גושן נקבע כי שלושת המגדלים בחלק הזה של המתחם יהיו זהים.



"ניסינו למצוא איזונים בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של הבעלים", אומר גושן. "בסופו של דבר, הבעלים פיטרו אותי. דיברתי עם יוסי סיוון, האדריכל שתיכנן את מגדלי YOO של חבס, וביקשתי שיבנה את אותם מגדלים כדי ליצור נקודת ציון עירונית, בעזרת שלושה מגדלים זהים. הוא אמר, מה שבדיעבד התברר כהצלחה כלכלית, שחבס רוצים ליצור בידול על ידי הצורה".



את מקומו של גושן תפס האדריכל אבנר ישר, שתיקן את תוכנית העיצוב בהתאם לבקשות הבעלים. גושן פוטר בגלל הרצון של הבעלים להבטיח היקף מקסימלי של נוף הנצפה מהדירה, ובעיקר בגלל סירובו להקים שכונה שכולה מגדלים.



שאלה של אתיקה



גושן, שלא הסכים להתפשר על עקרונות שנראו לו חשובים, איבד את הפרויקט. מסקנתו: "אדריכל צריך להיות או מטורף או עשיר, כך שיוכל להרשות לעצמו לדחות פרויקטים כאלה".



ואכן, מדי פעם מתעורר בקהילה האדריכלית הוויכוח על האחריות והאתיקה האדריכלית. העילה לכך בתקופה האחרונה היתה הצהרתו של האדריכל הכוכב, דניאל ליבסקינד, על כך שהוא אינו מוכן לעבוד למען משטרים טוטליטריים. ליבסקינד אמר שתכנון בסין נופל לטעמו בהגדרה הזו (אם כי משרדו מתכנן פרויקט בהונג קונג).



בשוק פועלים יזמים שהבינו שבטווח הארוך חיזוק המרחב הציבורי ייטיב עם הבניינים שלהם, אך רוב היזמים עסוקים בשורת הרווח - וזו כידוע מושפעת מן הטווח הקצר. מסיבה זו אדריכלים יצרו מוטציות תכנוניות, כמו המרפסות הקופצות או הבניינים עם הראש המתרחב, שכל מטרתם היא להגדיל את השטח הבנוי. אדריכלים יצרו חללים ציבוריים בלתי אפשריים או ניתקו אזורים שלמים מן העיר, ויצרו שכונות סגורות כמו גבעת אנדרומדה ביפו. השאלה היא היכן מסתיימת האחריות של האדריכל ומה היכולות שלו לקדם את דעתו אל מול בעל המאה.



גושן טוען כי "את הציבור, לכאורה, משרתים העירייה ונבחרי הציבור שממנים פקידים לשמירה על רווחת התושבים. עיקר העיסוק של נבחרים אלו הוא בתחומים שאינם כתובים בחוק במפורש, אלא בערכים ובאזורים אפורים. הבעיה היא שנבחרי הציבור מושפעים מיחסי הון-שלטון, ולא רק באופן שמיטיב עם הציבור. לכן הקונפליקט נהפך למורכב יותר. מקבלי השכר ששומרים על הציבור לאו דווקא עושים את עבודתם במלואה, והאדריכל שלא הציבור משלם את שכרו מוצא את עצמו מתמרן בין מי שמשלם לו לבין הציבור".



לפעמים, למרבה הצער, התמרון הזה נגמר בנפילה.