המלכוד של ביטוח החיים

בבואם לשווק את מרכולתם - ביטוח חיים - סוכני הביטוח לא יספרו ללקוח המיועד שהמוצר שלהם גובה דמי ניהול כפולים מאלה של קרן פנסיה, או שעלויות הביטוח הגלומות בפנסיה נמוכות בהרבה. תחת זאת, הסוכנים ירחיבו בשבחו של המוצר שלהם, ובעיקר ידגישו את היתרון הבולט האחד שיש לביטוח חיים על פני קרן פנסיה: רק בביטוח חיים החוסך מובטח מפני עלייה בתוחלת החיים של האוכלוסייה.

למה צריך הגנה מפני עלייה בתוחלת החיים? כי במונחי פנסיה, עלייה בתוחלת החיים משמעה שאותו הסכום שנחסך במשך 35 שנות עבודה צריך להספיק עתה ליותר שנות חיים לאחר גיל הפרישה. מתמטיקה פשוטה תגלה שאותו הסכום, מחולק במספר גדול יותר של חודשי חיים, ייתן קצבה חודשית נמוכה יותר. זהו מחירה של העלייה בתוחלת החיים בעולם הפנסיה: תוחלת החיים עלתה, הפנסיה קטנה. נקודה.

אבל זה לא קרה בעולם הביטוח. בניסיון לייצר לעצמן יתרון יחסי, חברות הביטוח בישראל החלו לספק הגנה מפני העלייה בתוחלת החיים. כבר ברגע ההצטרפות. כלומר הן מתחייבות בפני המבוטח בנוגע לגובה הקצבה שיקבל עד תום חייו - גם אם מדובר ב-50 שנה מהיום.

זוהי הבטחה מרחיקת לכת, שאף חברת ביטוח בעולם אינה מעזה להבטיח. העלייה המהירה בתוחלת החיים בעולם הופכת את ההבטחה הזאת למסוכנת מדי לטעמן של כל חברות הביטוח בעולם - פרט לחברות הישראליות. הממצא הזה מדאיג מאוד את המפקח על הביטוח במשרד האוצר, שהחל באחרונה לבדוק אם בבוא היום יהיה לחברות הביטוח די כסף כדי לעמוד בהבטחתן - כי אם לא יהיה להן די כסף, לא רק חברות הביטוח יהיו בבעיה - אלא גם הלקוחות, שיישארו עם הבטחה על הנייר. אז האם ההבטחה של החברות שווה את הנייר שהיא כתובה עליו?

הבטחת תוחלת החיים היא מכשיר מפותח מאוד בעולם, והן חברות הביטוח הן שוקי ההון מציעים אותה. בבריטניה קיים שוק מפותח לקניית ביטוחי תוחלת חיים (בעגה המקצועית - אנונות - חוזה כלכלי שבו צד אחד נותן סכום חד-פעמי, שתמורתו מתחייב הצד השני לתת לו סכום חודשי קבוע לתקופה שנקבעת מראש. בניגוד לפנסיה, הסכום ממשיך להיות משולם למשפחה גם אם עורך החוזה מת). אלא שלהבדיל מישראל, השוק הזה מתקיים עם ההגעה לגיל פרישה - 65. חברות ביטוח רבות בעולם מספקות הבטחת תוחלת חיים לתקופה של 20 שנה בממוצע. ואולם אף גוף בעולם לא מעניק הבטחת תוחלת חיים לתקופה של 50 שנה, פרט לחברות הביטוח בישראל. לכל המוקדם ניתן לקנות בעולם הבטחת תוחלת חיים בגיל 50-55 (כלומר הבטחה לכ-30 שנה קדימה). מכירת הבטחת תוחלת חיים גם למבוטחים בני 30, כפי שעושות החברות בישראל, היא דבר שבעולם לא שמעו עליו.

העובדה שרק חברות הביטוח בישראל מציעות הבטחת תוחלת חיים בגיל צעיר אינה מלמדת בהכרח על היותן נדיבות יותר מחברות ביטוח אחרות בעולם. לא בטוח שהבטחת תוחלת החיים הגורפת, כפי שהיא קיימת בישראל, באמת כדאית כל כך למבוטח. חברות הביטוח מודעות לסיכון הגדול שגלום בהבטחה שלהן, ולכן הקצבאות המובטחות על ידיהן מינימליות ביותר. במלים פשוטות: ההבטחה של חברות הביטוח עטופה בהרבה מאוד שלייקעס, שנועדו להבטיח הסתברות קטנה (אולי אפילו אפסית) להפסד שלהן.

זוהי אחת הטענות שמציגות המתחרות של חברות הביטוח בתחום הפנסיה בישראל - קופות הגמל וקרנות הפנסיה - נגד ביטוחי החיים. המתחרים טוענים שמה שמוצג כיתרון היחסי של ביטוחי החיים, הבטחת תוחלת החיים, הוא בעצם חיסרון יחסי - כי הקצבאות המובטחות הן כה עלובות, שתוחלת החיים של האוכלוסיה כולה צריכה לעלות ל-94 שנה לפחות (ויש האומרים אפילו 104 שנה) כדי שהקצבאות המשולמות על ידי הביטוח יהיו טובות מאלה המשולמות על ידי קרנות הפנסיה.

כל פוליסות ביטוח החיים שנמכרו החל ב-2001 מבטיחות, בכל מקרה, תוחלת חיים של 20 שנה. חברות הביטוח מתחייבות לשלם למבוטח לפחות 240 קצבאות. גם אם המבוטח נפטר קודם, יורשיו יקבלו את שארית התשלום עד להשלמת 240 חודשים של קצבה. מכיוון שגיל הפרישה מטפס ל-67, המשמעות היא שחברות הביטוח ערוכות בכל מקרה לשלם קצבאות עד גיל 87 - גיל הגבוה בכשלוש עד חמש שנים ממוצע תוחלת החיים של גמלאים כיום.

הכיסוי של חברות הביטוח לגבי הפוליסות שנמכרו החלו מ-2001 הוא מלא לחלוטין - העתודות שצוברות חברות הביטוח מבטיחות תשלום של 240 קצבאות לכל המבוטחים (כיסוי של 100%). המשמעות היא שהחשיפה של חברות הביטוח נוגעת רק לאפשרות שתוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסייה תעלה על 87 שנה, וזו כבר חשיפה קטנה בהרבה.

ומה יקרה אם תוחלת החיים אכן תעלה על 87 שנה? חברות הביטוח מבהירות שהן ערוכות גם לאפשרות הזאת, אבל רק באופן סטטיסטי. כלומר, הן צוברות עתודות לתשלום קצבאות גם לגילאי 88 ומעלה, לפי ההערכות הססטיסטיות הקובעות איזה נתח מהאוכלוסייה יאריך חיים עד אז. לדוגמה: אם ההערכות כיום הן שבעוד 30 שנה כ-30% מהגמלאים יאריכו חיים עד גיל 88, הרי שחברות הביטוח שומרות עתודות כנגד 30% מהקצבאות שעליהן לשלם.

הערכות תוחלת החיים, יש לציין, נקבעו בידי הפיקוח על הביטוח באוצר, ומקובל להניח שמדובר בהערכות שמרניות. יש בענף הביטוח מי שמעריכים כי גם אם תוחלת החיים של האוכלוסייה תגיע ל-91 שנה, עדיין יהיה בידי חברות הביטוח די כסף כדי לשלם קצבאות.

עד 2001 הטבות המס תמכו באופן ברור במשיכת הפנסיה כתשלום חד-פעמי - משיכה הונית. משמע, הכספים שנצברו בביטוחי החיים עד שנה זו צפויים על פי הערכות לא להימשך כלל כקצבה - מה שפותר עבור חברות הביטוח את שאלת הבטחת תוחלת החיים.

לא רק הטבות המס. גם הנטייה הטבעית של מבוטחים, כפי שמלמד הניסיון, היא להעדיף למשוך את הפנסיה שלהם כהון ולא כקצבה לכל החיים. "הניסיון מלמד", אומרות חברות הביטוח, "שהמבוטחים מעדיפים למשוך את ביטוח החיים כהון ולא כקצבה. המבוטחים רוצים להיות אדונים לכסף של עצמם, ומעוניינים שההחלטה מה לעשות עם הפנסיה שלהם תהיה נתונה בידיהם. לכן הם מעדיפים למשוך את הכסף בעצמם, ולא להשאירו בידי חברת הביטוח כדי שזו תשלם להם ממנו קצבה".

אז האם כל הדיון על הבטחת תוחלת החיים של חברות הביטוח הוא מיותר, כי בכל מקרה המבוטחים אינם מתכוונים לדרוש מחברות הביטוח לממש את ההבטחה? לא בטוח. למעשה, יש מקום לדאגה לגבי מצבה של אותה הבטחה - ודווקא בנוגע לפוליסות הישנות שהונפקו עד 2001.

הכיסוי של חברות ביטוח על פוליסות ביטוח החיים שנמכרו מתחילת שנות ה-90 ועד 2000 הוא בשיעור של 35% בלבד. משמע, חברות הביטוח צוברות עתודות כדי לשלם קצבאות רק לשליש מהמבוטחים שלהן - אין להן עתודות כלל כנגד שני שלישים מהמבוטחים הישנים. הסיבה לכיסוי הנמוך כנגד הפוליסות הישנות היא, כאמור, הביטחון של חברות הביטוח שהמבוטחים פשוט לא יבקשו לקבל קצבאות. הביטחון הזה של חברות הביטוח רק התחזק בעקבות השינוי האחרון שביצע הפיקוח על הביטוח.

השינוי שנעשה ב-2008, שביטל למעשה את האפשרות לקבל פנסיה כמשיכה הונית, רק יחריף, לטענת אנשי חברות הביטוח, את הנטייה למשוך הון. "בלית ברירה, החוסכים יסתפקו בקבלת הפנסיה כקצבה לגבי כל הכספים שנחסכים מ-2008. אבל הכפייה הזאת דווקא תחזק את הנטייה של החוסכים לנצל כל אפשרות שנשארה להם למשוך פנסיה כהון. אפילו העתודות ששמרנו, כנגד 35% מהפוליסות, יתבררו כלא נחוצות".

האם אנשי חברות הביטוח צודקים? לטובתם ולטובת המבוטחים אפשר לקוות שכן - כי אחרת כולם יהיו בבעיה.

הניסיון ההיסטורי מלמד שאכן מבוטחים מעדיפים פנסיה הונית על פני פנסיית קצבה, ויש היגיון בטענה כי הכפייה לקבל את הכספים שנחסכו מ-2008 כקצבה רק תגביר את הנטייה למשוך את הכספים שנצברו בביטוחי חיים קודם לכן אך ורק במשיכה הונית.

אלא שיש כאן גם סיכון ניכר. ראשית, הכפייה למשוך את הפנסיה כקצבה יוצרת סוג של חינוך של השוק לחשיבותה של הקצבה. לא בטוח, כלומר, שטעמי הציבור לא ישתנו בעתיד להעדפת קצבה על פני הון - גם במקומות בהם יש אפשרות למשוך הון.

שנית, החינוך הזה ודאי יצבור תנופה לנוכח העובדה שהבטחת הקצבה בפוליסות הישנות היא נדיבה במיוחד - ולכן גם כדאית במיוחד. מכיוון שאף אחד לא תיאר לעצמו שהציבור ימשוך אי פעם את ביטוח החיים שלו כקצבה, אף אחד גם לא טרח לבדוק לעומק את חישובי הקצבה - וכך קרה שהקצבאות שהציעו חברות הביטוח עד 2001 נחשבות לנדיבות היסטורית, ולכדאיות במיוחד למימוש.

המצב במקרה כזה עלול להיות מסוכן, אבל גם כאן ממהרות חברות הביטוח להרגיע. ההערכה היא שעלייה בתוחלת החיים, כמו גם עלייה בנטייה למשוך קצבה על פני הון, לא יתרחשו ביום אחד. מדובר יהיה בתהליך הדרגתי המתפרש לאורך שנים, כך שלחברות הביטוח יהיה זמן לאורך השנים לתקן את המצב - ולהגדיל את צבירת העתודות שלהן. זה לא יהיה נעים מבחינת הרווח שיראו חברות הביטוח לאורך שנים, אבל יאפשר להן לשרוד את שני השינויים בשלום.

הפיקוח, כאמור, פתח בבדיקה של מידת ההיערכות של חברות הביטוח למשיכת קצבאות מהן. בין השאר בוחן הפיקוח על הביטוח גם את השינויים שנערכים בעולם, ובהם המעבר לכללי יציבות בינלאומיים בתחום הביטוח של סולבנסי 2 (המקבילה של עולם הביטוח לכללי בזל 2 בבנקים) - כללים הדורשים מחברות הביטוח בעולם להיות ערוכות, בהסתברות של 99.5%, לכך שהן יצטרכו לשלם את הביטוח. במקרה של הבטחת תוחלת חיים, כללי סולבנסי 2 דורשים מחברות הביטוח להיערך לתוחלת חיים הארוכה ב-25% מההיערכות כיום.

הפיקוח על הביטוח בישראל בודק כיום מה תהיה ההשפעה של הפעלת כלל כזה על חברות הביטוח בארץ, ואם בפועל העתודות שנשמרות בישראל - בגלל ההתחייבות ל-240 תשלומים - אינן עומדות כבר בכלל הזה ואף מעבר לו.

בכל מקרה, הפיקוח אינו צפוי להישאר אדיש לנוכח הסכנה - וההערכה היא שאנשיו ידרשו מחברות הביטוח להגדיל את העתודות שלהן כנגד הפוליסות בעבר, ולשנות כליל את תנאי הבטחת תוחלת החיים לגבי הפוליסות של 2009 ואילך - לאחר המעבר לעידן של קצבה חובה.

מה יהיה השינוי שבו יחייב המפקח את החברות? ההערכה הרווחת היא שהמפקח לא יסכים עוד לראות את חברות הביטוח מבטיחות תוחלת חיים בגיל צעיר. ככל הנראה, הפיקוח ידרוש מחברות הביטוח להעלות את הגיל שממנו הן מתחילות להתחייב לגבי תוחלת החיים הגלומה בקצבאות, ולהתקרב לגיל שממנו מקובל בעולם להציע הבטחת תוחלת חיים - 50 לפחות.

המשמעות היא שהמכשיר הזה, ששמו הבטחת תוחלת חיים גורפת, כבר מגיל צעיר, עומד להיעלם גם מהנוף הישראלי. עם זאת, צורה כלשהי של הבטחת תוחלת חיים - כנראה בגיל מבוגר יותר - תישאר. הפיקוח על הביטוח לא ירצה לראות את חברות הביטוח חדלות להבטיח את תוחלת החיים, ומעבירות את כל הסיכון אל כתפי המבוטחים שלהן. אם לא די בכך שהן כבר אינן מבטיחות את הרווח על ההשקעות, אז לכל הפחות שיבטיחו הגנה מפני עלייה של תוחלת החיים. אחרת, מי לעזאזל צריך את חברות הביטוח?