בצרפת גם מהגרי העבודה שובתים

זה קרה בפאריס ובעריה הגדולות של צרפת בחודשים האחרונים. שביתות פרצו אחת אחר השנייה בשורה ארוכה של מסעדות, בתי מלון ובתי מלאכה. שביתה במסעדה? שביתה בבית מלון? הרי איזה כוח יש לעשרה, עשרים ואף שלושים עובדים כדי לנקוט צעדים ארגוניים - לשבות? מי מגבה אותם? מי מוכן להעניק להם סיוע משפטי, או מזון להם ולבני משפחותיהם? מתברר שלכל השביתות שפרצו לאורכה ולרוחבה של צרפת יש מכנה משותף אחד: כל השובתים הם עובדים זרים בלתי חוקיים, כך הם מוגדרים בישראל. בצרפתית קוראים להם "מהגרי עבודה ללא ניירות". והניירות הם: אישור עבודה כחוק, הסכם עבודה כחוק, תשלום ביטוח לאומי כחוק ואישור שהייה כחוק. רוב-רובם של השובתים הם עובדים מאפריקה השחורה ומיעוטם עובדים שמוצאם בצפון אפריקה – בייחוד ממרוקו ומאלג'יריה.

בצרפת, כמו ברוב מדינות העולם הקפיטליסטי, העבודה השחורה היא "פריבילגיה" של מהגרים - שחורים בצרפת, מקסיקנים בארה"ב וטורקים בגרמניה. אבל בצרפת עובדי העבודה השחורה החליטו שנמאס להם מאיומי המשטרה לגרשם ומרמיסת זכויותיהם היומיומית והחליטו לשבות. בתחילת הדרך הייתה זו מסעדה בודדה, אם כי יקרה להחריד, ששבתה בפאריס. לאחר מכן, העובדים בעוד שתי מסעדות ברובע החליטו להצטרף לחבריהם וכך השביתה התרחבה כאש בשדה קוצים.

שביתה במסעדות ובבתי מלון (חלקם "מלונות בוטיק") ערב חופשת הקיץ, ה"ואקאנס", נעשית בעיתוי המושלם כדי ללחוץ על המעסיקים, הרשויות והממשלה. הרי מיליוני תיירים אמורים לפקוד הקיץ את צרפת ויש מי שצריך לשרת אותם, להאכיל אותם ואף לנקות אחריהם.

מהיכן מצאו השובתים את האומץ להפסיק את עבודתם? זו אינה שביתה רגילה. כאן הסנקציה בגין שביתה יכולה להיות קשה הרבה יותר מאשר בכל שביתה אחרת: פיטורים וגירוש מן המדינה. יש בין השובתים המועסקים שמונה, עשר ואף עשרים שנה באותו מעמד – ללא מעמד חוקי. ואולי זו דווקא הסיבה לשביתה: השובתים הבינו שמדיניות הגירוש הנהוגה בצרפת כלפי מהגרי העבודה הבלתי-חוקיים אינה מיועדת להפסיק את התופעה. מדי שנה מגורשים מצרפת רבבות עובדים, כ-40 אלף.

גם מישראל מגורשים מדי שנה אלפי עובדים "בלתי חוקיים". על פי מינהל מחקר וכלכלה בתמ"ת, "מספר העובדים הזרים ללא היתר, גברים ונשים, שגורשו מישראל הגיע לכ-4,000, בהשוואה לשנת 2006 שבה נאמד מספר המגורשים ב-3,500". אבל גם כאן וגם שם, מגרשים חלק מן העובדים – והאחרים נותרים ומועסקים, לשמחת מעסיקיהם, בתנאי ניצול מחפירים בצל הפחד מגירוש.

מהגרי העבודה "ללא ניירות" העיזו לשבות בצרפת בגלל שמאחוריהם עומדת הקונפדרציה הכללית של העובדים (CGT) שהחליטה לקדם גל השביתות ואף תומכת כספית בשובתים ובני משפחותיהם – שלעתים קרובות מתגוררים מחוץ לגבולות המדינה. "מועצות הפועלים" של ה-CGT קבעו שבמקומות ובהם ריכוז גדול של עובדים "ללא ניירות" יש לקדם שביתות ומחאות – במטרה כפולה: הענקת מעמד של תושב קבע לעובדים וחתימה על הסכם עבודה, בדומה להסכם העבודה התקף בענף בו העובדים מועסקים.

האם זה אפשרי אצלנו? מצד אחד, גם בישראל כ-100 אלף מהגרים "ללא ניירות". אבל מצד שני, ישנה ההסתדרות שאינה עוסקת (פרט ליוצא דופן אחד – מרחב ההסתדרות בתל-אביב) בגורלם של אותם מהגרי עבודה.

בצרפת, כמו בכל מקום בעולם, כל העובדים ללא הבדל מוצא, לאום או מעמד חוקי רשאים (והיינו מוסיפים: חייבים) להצטרף לאיגודים המקצועיים. כך האיגוד הצרפתי צירף לשורותיו, בעקבות הצלחת השביתה האחרונה, אלפי עובדים אפריקאים. בישראל, ההסתדרות אינה פותחת את שעריה בפניהם. עצוב הוא שההסתדרות גם לא פותחת את שעריה גם בפני עובדים אחרים הזקוקים עד מאוד להתארגנות המעמדית.

ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית