העריקה של השרים

"לא רק שאני לא מתנגד להקמתה של ועדת חקירה לכישלון המדינה בהספקת מים מותפלים, אני עומד על כך שהוועדה תקום ותסביר לכולם מה קומץ פקידי אוצר, מוכשרים ככל שיהיו, מסוגלים לעולל למדינה שלמה. אני רוצה שהוועדה תקבע חד-משמעית מי אשם ולמה, שכן הפקידים משתנים אבל הקונספציה נשארת - תמיד לראות את הכל דרך החור שבגרוש".

המשפט הזה נאמר שלשום בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת. אם נדמה לכם שיו"ר הוועדה לביקורת המדינה, אחד מחברי הכנסת הזוטרים, או שמא נציג של בעלי המניות של מכוני התפלת המים הם שאמרו את הדברים הקשים, הרי שאתם טועים. המשפט הזה מצוטט, במדויק, מפיו של שר התשתיות בנימין בן אליעזר. כן, אותו שר שאחראי בפועל על מדיניות המים של ישראל, ולכן חייב להיות האחראי הראשי לכישלון - אם קיים כזה - בתחום מדיניות המים. רק שבמקום להתגונן על היותו אחראי ראשי לכישלון, בן אליעזר הצטרף השבוע לכוחות האו"ם - הוא בכלל לא קשור לנושא המים. מי שאחראי, ואותו צריך לחקור, זה משרד האוצר כמובן.

ההצטרפות של שר התשתיות לכוחות האו"ם אינה יחידה במינה. גם שר התחבורה שאול מופז הצטרף לאותם כוחות בדיון בוועדה לביקורת המדינה, בעניין בטיחות הטיסה בישראל. בשל מחדליו של מופז, התפטר באחרונה מי שעמד בראש הוועדה לבדיקת בטיחות הטיסה בישראל, עמוס לפידות, ובשל כך הכריז גם מבקר המדינה על כוונתו לבדוק את נושא בטיחות הטיסה לעומקו. מופז, ממש כמו בן אליעזר, בירך על הבדיקה של מבקר המדינה, תוך שהוא מכריז כי "במשך שנה וחצי אני מבקש לגייס חמישה תקנים של מפקחים ולא יכול לקבל ממשרד האוצר את דרגת השכר המבוקשת". כלומר, גם שר התחבורה מברך על הקמת ועדה לבדיקת פעולותיו שלו עצמו - ובתנאי שהאש בבדיקה תוסט ממנו ותועבר אל משרד האוצר.

העריקה הסיטונית של השרים משורות הממשלה לאו"ם - כאשר בראש העורקים עומדים דווקא גנרלים לשעבר בצה"ל - צריכה להדאיג כל אזרח בישראל. למעשה, המונח ההולם את הפעולה של אותם שרים אינו סתם עריקה, כי אם הפקרת האינטרס הציבורי. כאשר יש תקלות בפעולתם של משרדי הממשלה השונים, השרים, בחששם כי תוטל עליהם האחריות לתקלה, משתפים פעולה עם גורמים חיצוניים כדי לחקור את פעולותיה של הממשלה. הם עושים זאת בכך שהם מתנערים מכל אחריות שלהם עצמם לפעולות הממשלה, ובגלגול מלוא האחריות לפעולות הממשלה לאשם התמידי - משרד האוצר.

בכך נוהגים השרים בחוסר קולגיאליות כלפי משרדי ממשלה אחרים, בחוסר כבוד כלפי הממשלה שבה הם חברים, בחוסר אחריות כלפי המדינה שעל ניהולה הם מופקדים ובעיקר - בכך הם מעניקים את הגושפנקה האחרונה לאובדן הלגיטימיות של הממשלה בכלל, ושל משרדיהם בפרט.

זהו הדבר החמור ביותר שעולה מההתנהלות של אותם שרים: הם מסירים כל אחריות מעל עצמם ומעל המשרדים שלהם למחדלים הנבדקים, ובכך הם מודים שהמשרדים שלהם הם נטולי כל סמכות באותם נושאים. אם עולה מדבריהם כי למשרד התחבורה אין כל סמכות בתחום בטיחות הטיסה, ולמשרד התשתיות אין כל קשר לניהול משק המים, אז מי צריך בכלל את משרד התשתיות או משרד התחבורה? אולי עדיף כבר לסגור את אותם משרדים ולהפוך אותם לחטיבות בתוך משרד האוצר. כך לפחות נוכל לחסוך את התקציב המנופח של לשכות השרים.

ברוב ייאושם לברוח מאחריות ציבורית, מתוך חשש שחס וחלילה הם יימצאו אחראים ציבורית למדיניות שגויה, שרי ממשלת ישראל מתפרקים בדרך מכל סמכות. התוצאה היא שממשלת ישראל הולכת ומאבדת את סמכויותיה, הולכת ומאבדת את יכולת השלטון שלה, הולכת ומתפוררת עד כדי סכנה לקריסתה הסופית.

צריכים להודות: מדינת ישראל שרויה בוואקום שלטוני. אין ממשלה בישראל, לפחות לא ממשלה שמסוגלת לשלוט באחריות, מתוך ראייה כוללת של צורכי המדינה. איש הישר בעיניו יעשה - והדבר נכון גם לגבי שרי הממשלה וגם לגבי חברי הכנסת, שמזהים את הוואקום הזה ומנצלים אותו כדי להעמיד הצעות חוק פרטיות הולכות ומקצינות בפופוליסטיות ובחוסר האחריות התקציבי העולים מהן.

מבחן הפופולריות הוא כיום מבחן הביצוע היחיד - גם של חברי הכנסת וגם של שרי ממשלת ישראל. היחיד שעומד עדיין בפרץ, מתוך ראייה כוללת של הצורך לשמור על הקופה הציבורית, הוא משרד האוצר. נכון שבהיותו בודד במערכה, משרד האוצר נדחף לנקיטת פעולות קיצוניות - עד כדי פגיעה בדמוקרטיה (חוק ההסדרים) ועד כדי סירוס של משרדי הממשלה השונים.

רק שאם את משרד האוצר אפשר להאשים, ובצדק, בהתנהלות כוחנית, הרי שאת משרדי הממשלה האחרים צריך להאשים בחוסר התנהלות - ואפילו בחוסר ניסיון מצדם להתנהל בהתאם לאינטרס הציבורי, ובהתאם לחובתם להגן על הקופה הציבורית. משרדי הממשלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהתבטאויות של השרים העומדים בראשם, מתנערים מאחריות, מסמכות ומכל חובה כלפי הציבור. בכך, השרים הפכו עצמם למפקירי האינטרס הציבורי.