למה בנק ישראל מתעלם מהשחיתות?

השחיתות והכישלון ביחסי העבודה בבנק ישראל מונעים אותו מלבצע תפקיד מרכזי שלו בצורה מלאה: להיות היועץ הכלכלי של הממשלה

גיא רולניק

בבנק ישראל ערכו השבוע חשבון נפש נוקב בעקבות סדרת כתבות ותחקירים שפורסמו בשבוע שעבר בעיתונות המודפסת על הניהול הכושל של הבנק המרכזי.

המסקנה המרכזית של המנהלים בבנק, לפי דיווחו של מוטי בסוק השבוע ב-TheMarker, היא שהבנק נכשל בעיקר בהסברה, ושהנגיד לא נפגש מספיק עם העיתונאים.

אולי כדאי לנגיד הבנק המרכזי, מר פישר, להרחיב את היריעה בבואו לחפש את שורשי המשבר הניהולי והתדמיתי החמור בבנק המרכזי. כמות הכביסה המלוכלכת שיוצאת בשנים האחרונות החוצה מבנק ישראל אכן לא מעידה על הידרדרות מיוחדת בניהולו.

הסדרי השכר המושחתים ושיטות הניהול הנפסדות בבנק המרכזי לא התחילו לפני שנה וגם לא לפני עשור.

פרצופו המכוער של בנק ישראל נגלה עכשיו בעקבות אמביציה של משרד האוצר ומשרד מבקר המדינה וייתכן שגם בעקבות השינויים שמבקש סטנלי פישר לבצע בבנק. מנהלים שרוצים לבצע שינויים ורפורמות חוטפים לפעמים אש וביקורת חריפה הרבה יותר ממנהלים פחדנים שמעדיפים לשמור על המצב הקיים.

והנה, למרות ההידרדרות במעמדו של הבנק המרכזי כפי שהיא משתקפת בדיווחים בעיתונות, ממשיך פישר עצמו לזכות בכבוד רב בסקטור העסקי.

אין בהכרח סתירה בין שני הדברים. הציבור ואנשי העסקים עושים הפרדה: השחיתות בבנק המרכזי לא מונעת מפישר לנהל מדיניות מוניטרית אחראית והכישלון שלו בהתמודדות עם יחסי העבודה ושיטות הניהול המסואבות בבנק עדיין לא פוגע במעמדו כאיש הראוי ביותר באזור לתפקיד הרגיש של נגיד בנק ישראל, האמון על היציבות הפיננסית של המשק.

אבל השחיתות והכישלון ביחסי העבודה בבנק ישראל מונעים מהבנק לבצע תפקיד אחר שלו בצורה מלאה: להיות היועץ הכלכלי של הממשלה.

בנק ישראל נמנע מלעסוק בדו"חות השנתיים שלו ובמחקרים שהוא מוציא מעת לעת באחת מבעיות השורש החמורות ביותר של המשק הישראלי: השחיתות בסקטור הציבורי, נורמות הניהול הנמוכות שבו והסדרי הפנסיה הארכאיים והמושחתים הנהוגים בו.

כיום גם ברור מדוע: בכירי הבנק המרכזי וכלכלניו לא רוצים ואולי גם לא יכולים להבחין במומים קשים אלה - מאחר שהם עצמם סובלים מהם.

אם הבנק המרכזי לא יצליח להתנקות מהשחיתויות והניהול הכושל שבהם התאפיין לאורך השנים - הוא לא יכול להיות היועץ הכלכלי של הממשלה בכל הקשור לרפורמות הנדרשות בסקטור הציבורי. על הממשלה למצוא פתרונות חלופיים בתוכה או מחוצה לה.

עוד בוואלה!

שתלים קצרים - פתרון להשתלת עצם

מרפאת ד"ר עמית שחם רפואה אסתטית
לכתבה המלאה

כל משפט של פוטין שוקל 1.2 מיליארד דולר

כמה וכמה קוראים נחרדו לקרוא את שני הטורים האחרונים שלנו על הנעשה בשוק ההון האמריקאי - על בועת הנדל"ן הענקית שניפחו עשרות מיליוני אמריקאים בסיועם האדיב של בנקאי וול סטריט, הבנק המרכזי, הממשל האמריקאי וחברות דירוג האשראי. ממדי הבועה והסיכונים הכרוכים בפיצוצה באו לידי ביטוי בפינה שאליה נדחף הממשל האמריקאי: הוא חייב להכניס יד עמוקה לתוך כיסי משלמי המסים כדי להציל את שני הבנקים האדירים למשכנתאות - פאני מיי ופרדי מאק - שנחשבו עד לא מכבר לאחד הביטויים הבולטים לשכלול של הכלכלה האמריקאית.

כמה קוראים וידידים מיהרו להציע לנו את המסקנות המתבקשות לדעתם מהניתוחים על שוק ההון האמריקאי: העידן של אמריקה הסתיים, העתיד הוא במזרח ובשווקים המתעוררים. את הכסף צריך להוציא מוול סטריט ולהעבירו להשקעה במדינות הצומחות אשר צוברות עושר אדיר ומממנות את הגירעונות האמריקאיים, כמו סין ורוסיה.

לאט לכם, ידידי. גם אחרי השחיתויות, הניפוח והכשלים הרגולטוריים הקשים של שוקי ההון האמריקאיים - עדיין אין להם מתחרים רבים בעולם. פרצופם האמיתי של חלק מהשווקים ה"חופשיים" החדשים שפרצו בשנים האחרונות עוד יתברר בהמשך. העובדה שלמדינה יש בורסה גדולה ונזילה ואלפי בנקאי השקעות מתפרנסים ממנה אין פירושה שהיא באמת חופשית, ותרבות של שוק חופשי ופתוח המגן על זכויות הקניין של המשקיעים לא מתפתחת בעשור וגם לא בשני עשורים.

הנה שתי ידיעות שנדחקו השבוע לתוך העיתונים הכלכליים החשובים בעולם, אף שיגיע היום שבו יתברר שהן היו ראויות למקום מכובד יותר:

רשות ניירות ערך הסינית הפיצה בשבוע שעבר בקרב כל מנהלי קרנות הנאמנות הפועלות במדינה חוזר המתריע מפני "20 סיכונים" שיש להימנע מהם. רוב הסיכונים שברשימה ידועים ומוכרים בכל השווקים, אבל לפחות אחד מהם אינו כה מקובל: הרשות אוסרת על מנהלי קרנות להתבטא בציבור באופן שעשוי לגרום "לתנודות" במחירי המניות. מי ממנהלי הקרנות שלא הבין את משמעותו האמיתית של החוזר קיבל פניות יותר מפורשות: נא לא להתבטא באופן שלילי לגבי שוק המניות.

סין היא לא מדינה חופשית וגם שוק המניות שלה אינו חופשי - ואת זה יגלו המשקיעים הנלהבים מהצמיחה שלה בעתיד.

יותר מתקדמים מהסינים הם כמובן הרוסים. שם מותר לדבר סרה בשוק המניות בכלל ובמניות ספציפיות בפרט. הנה למשל ולדימיר פוטין, הדיקטטור של רוסיה, החליט השבוע שאחת מחברות הפלדה הגדולות במדינה לא מתנהלת כפי שהוא היה רוצה. הופיע פוטין בוועידה והקדיש חמישה משפטים לחברה. בין השאר הוא אמר: "יש לנו חברה מכובדת, בשם מצ'ל. דרך אגב, הזמנו את הבעלים ונשיא החברה, איגור ולדימירוביץ' זיוזין, לפגישה היום, אך הוא חלה לפתע. ידוע לנו כי ברבעון הראשון של השנה החברה ייצאה חומרי גלם במחיר נמוך במחצית מהמחירים שהיא גובה פה ומהמחיר העולמי. ומה המס השולי לממשלה?". "מחלה זו מחלה, אין ספק", הוסיף פוטין. "אבל אני חושב שכדאי לאיגור ולדימירוביץ' להחלים במהירות האפשרית, אחרת נצטרך לשלוח לו רופא". ומה קרה בשוק? כל משפט של פוטין, מתברר, שוקל 1.2 מיליארד דולר. מניות מצ'ל קרסו מיד והורידו 6 מיליארד דולר משוויין.

למי שרוצה להשקיע במדינות שבהן הממשלה קובעת מה מותר ומה אסור למנהלי קרנות להגיד; למי שמשקיע במדינה שבה הנשיא מאיים על חברות ומנהלים בצורה פומבית - סין ורוסיה הן אכן כלכלות מדהימות עם פוטנציאל אדיר. אנחנו עדיין מעדיפים שווקים פחות מלהיבים אבל עם רקורד קצת יותר ארוך של שוק חופשי.

מה עלותה של דירת השגריר?

דני גילרמן מסיים בימים אלה את הקדנציה שלו כשגרירנו באו"ם. גילרמן היה שגריר מבריק, רהוט ומוכשר ועשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. המקרה של גילרמן מוכיח שאנשי עסקים יכולים לעתים לבצע בהצלחה תפקידים בשירות המדינה, ללא ניסיון קודם. מפתיע היה איפוא לקרוא את הראיון עם גילרמן באחד העיתונים בשבוע שעבר, שבו הוא מסביר למראיין שלו שהעלות הכלכלית של דירת השרד שלו בניו יורק היתה "אפס". איך מצליחים לגור בחינם ברחוב 82 פינת השדרה החמישית בניו יורק? הרי מדובר באחת הכתובות היקרות ביותר בעולם.

מסביר גילרמן למראיין: "מדינת ישראל, באחד מרגעי השפיות הכלכלית שלה, קנתה את הדירה הזאת לפני 35 שנה ב-90 אלף דולר כדי שתשמש את השגרירים באו"ם. כיום היא שווה 20 מיליון דולר".

הקורא, גם זה שיש לו ידיעות מועטות בכלכלה, מגחך בשלב זה, אבל לעיתון שהדפיס את הדברים הם נראו כנראה הגיוניים.

העלות האמיתית של דירת השרד של גילרמן היא כמובן לא אפס - אלא משהו שקרוב יותר למיליון דולר בשנה.

אם, כדבריו של גילרמן, הדירה שווה כ-20 מיליון דולר, אזי עלות החזקתה הכלכלית שקולה למחיר ההון של המדינה - בערך 5%. שהרי אם המדינה היתה מוכרת את הדירה - היא יכולה היתה לפרוע 20 מיליון דולר חוב ולהקטין בהתאם את תשלומי הריבית.

ראוי שלשגריר ישראל באו"ם תהיה דירה מכובדת במיקום מכובד: אבל ראוי גם שהשגריר והעיתונים לא יספרו לנו שעלותה של דירה בשדרה החמישית היא אפס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully