האגדה מספרת שקירות הבתים בשכונת מאה שערים היו אמורים לקרוס לפני שנים רבות, אך הדבר היחיד שמייצב אותם הוא השכבות העבות של הפשקווילים שמודבקים עליהם - כרזות הרחוב שנפוצות בשכונות החרדיות, שבעזרתן הציבור מתעדכן בהוראות הרבנים וקורא על כינוסים ודרשות.
ייתכן שלתושבי מאה שערים יש סיבה לדאגה. בשנים האחרונות מחליפים את מקומם של הפשקווילים כלי התקשורת החרדיים, שצוברים אט-אט עוצמה אדירה. בעוד שהעיתונות העולמית והישראלית רושמת מדי שנה ירידה בהיקף החשיפה, דווקא העיתונות החרדית מתפתחת ונהנית מיותר ויותר קוראים סקרנים. לפי נתוני סקר TGI, העיתונות בישראל רשמה בשנים האחרונות ירידה משמעותית בהיקף החשיפה, בעוד שהעיתונות החרדית רשמה עלייה של עשרות אחוזים. כך לדוגמה, בשנים 2004-2007 עלתה בסופי שבוע החשיפה של העיתון "יתד נאמן" והשבועון "המשפחה" בכ-50%.
"אין מגזר בציבור הישראלי שלמלה הכתובה יש ערך בעיניו כמו לחרדים", אומר יעקב ריבלין, הפרשן הפוליטי ועורך החדשות של השבועון "בקהילה". "אין לו אפיקי מידע אחרים, אין אינטרנט, אין טלוויזיה, ואנשים קוראים את העיתונים מהכותרת עד תחזית מזג האוויר".
לריבלין יש הסבר לכך שהחרדים כה להוטים לקרוא את העיתון: "הציבור החרדי פוליטי במהותו", הוא אומר. "כל אחד משתייך לזרם, לחוג או למפלגה. כולם יודעים בפרטי פרטים מה בדיוק קורה ומגלים הבנה פוליטית עמוקה מאוד. זה סוג של תרבות. ממש כמו אוהדי הכדורגל בציבור החילוני - כל אחד רוצה לדעת מה נכתב על הקבוצה שלו".
ריבלין, 50, החל את דרכו בעיתונות החרדית לפני 22 שנה ככתב פוליטי. לדבריו, "פעם הייתי העיתונאי החרדי היחיד שהסתובב בכנסת. כיום אני יכול לציין את שמותיהם של לפחות שישה כתבים פוליטיים חרדים שנכנסים ויוצאים מחדרי הח"כים כדי לסקר את פעילותם".
השיוך הפוליטי שריבלין מזכיר מתחלק בין המפלגות החרדיות - ש"ס של הספרדים, אגודת ישראל של החסידים ודגל התורה של הליטאים (השתיים האחרונות רצות לכנסת יחד). בתווך יש עשרות ומאות זרמים שונים, חצרות רבנים ואדמו"רים שנלחמים על התדמית התקשורתית שלהם. אחד המאבקים הנפוצים, לדוגמה, הוא מי יהיה הרב שיכונה בעיתון בתואר הרה"ג (הרב הגאון), מי ייהנה מהתואר הרה"צ (הרב הצדיק), ומי יהיו יחידי הסגולה שיזכו בתואר "מרן".
"במגזר החרדי התרחשה בשנים האחרונות מעין מהפכת מידע", אומרת העיתונאית שלהבת חסדיאל, שעורכת את מגזין היוקרה החרדי "Fine". "הציבור צמא למידע, ובמקביל המפרסמים מזרימים יותר כסף כדי לכבוש את הקהל הזה". חסדיאל מונה סיבה נוספת להתרחבות אמצעי המדיה החרדיים: "בעבר חלק מהחרדים היו קוראים גם עיתונות כללית, אבל היא נהפכה להרבה יותר צהובה ובוטה, וכבר אי-אפשר להכניס אותה לבית שיש בו ילדים. אדם שרוצה לנצל את שעות הפנאי לפי הערכים שלו קונה יותר עיתונים חרדיים".
מיישרים קו עם הציוויים ההלכתיים
מפת העיתונות החרדית מורכבת כיום משני יומונים מפלגתיים: "המודיע" של החסידים, שהוקם לפני כ-60 שנה על-ידי האדמו"ר מגור דאז; ועיתון "יתד נאמן" של הליטאים, שהוקם לפני כ-23 שנה לאחר שההנהגה הליטאית חשה מקופחת מהסיקור ב"המודיע". הציבור הספרדי קורא את השבועון "יום ליום", שנרכש לפני כחמש שנים על-ידי איש העסקים קובי מימון.
לפני כ-20 שנה הוקם השבועון החרדי "משפחה", שבבעלות משפחת פלאי וקבוצת משקיעים מחו"ל שמיוצגת על-ידי אמנון נויבך, יו"ר פלאפון לשעבר. בניגוד לעיתונים המפלגתיים, שהציגו רק את העמדות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלהם ולא של מתחריהם, "משפחה" היה העיתון המסחרי הראשון שניסה לייצג את כל גווני המגזר החרדי. כיום הוא זוכה לשיעור החשיפה הגבוה ביותר בסופי שבוע. לפני כעשור קם ל"משפחה" מתחרה - השבועון "בקהילה" - שנועד גם הוא למטרות רווח ומנסה לשרת את כל הזרמים החרדיים.
בנוסף קמו בשנים האחרונות רשתות מקומונים כמו "קו עיתונות דתית" ו"מרכז העניינים"; מגזינים ייעודיים לבית ולמשפחה; מגזינים נושאיים, שעוסקים בתיירות ועיצוב הבית; ואפילו "נשיונל ג'יאוגרפיק" החל להפיק מגזין באישור הרבנים.
"אי-אפשר להשוות בין העיתונות החרדית של היום לזאת של לפני ארבע שנים", אומר מאיר גל, מנכ"ל משרד הפרסום החרדי גל אורן BSD, המייצג חברות כמו תנובה, בנק הפועלים ואגד. "אין כיום עיתון שאין בו מדור צרכנות וכלכלה - מה שלא היה פעם. אנחנו רואים פריצות דרך כל הזמן. זו תעשייה צעירה, ולמשרדי הפרסום יש עניין שהיא תגדל כדי לספק שירותים ליותר חברות". לעומת זאת, ריבלין דווקא סבור שההתעוררות בתחום לא תימשך זמן רב. "יש יותר מדי כלי תקשורת כתובים, ואני לא בטוח שכולם ישרדו", הוא אומר. "חוקי השוק יעשו את שלהם".
למרות מאבקי הרייטינג בין העיתונים, כולם מיישרים קו עם הציוויים ההלכתיים הקפדניים ביותר. באף עיתון חרדי לא תופיע דמות אשה בשום צורה, ולא ייסקרו בהם נושאים פליליים או נושאים שנוגעים לרכילות אישית. "במגזין 'Fine' יש 120 עמודים, ולא תמצא בו בחורה אחת", אומרת חסדיאל. "בכל עיתון חילוני מהסוג הזה מציבים בחורה בשער ונגמר הסיפור. האתגר שלנו הוא לפרסם מותגי יוקרה בינלאומיים בלי אף דוגמנית".
המגזין של חסדיאל פונה לעשירון העליון של המגזר החרדי, וכולל כתבות על "עיצוב פנים, סגנון חיים, ראיונות עם אנשים עשירים - איך הם עשו את הכסף שלהם ומה הם עושים למען היהודים בעולם - ומידע על מסעדות כשרות למהדרין ונופש", מסבירה חסדיאל. "הרבה מותגים שעד היום לא היה להם מקום במדיה החרדית מצאו בנו את הדרך להגיע לקהל היעד שלהם".
המגזין עוסק בסגנון חיים ראוותני. זה לא מתנגש עם האידיאולוגיה החרדית, שמטיפה לסגנון חיים צנוע?
"המדיה עדיין נתפשת במגזר החרדי ככלי מחנך, ולכן העיתונות החרדית אמונה על צניעות. לצד זאת התפתח מגזר שלם של משפחות שיש להן אמצעים, שמושפעות גם מהגעתם לישראל של תושבי חוץ שהכניסו נורמות שלא היו מקובלות קודם. יש אנשים שמעניין אותם תחום עיצוב הפנים או הרכב, ורק להם אנחנו מייעדים את העיתון".
אובייקטיוויות לוקה בחסר
הנשיא לשעבר משה קצב, שככל הנראה יתמודד עם כתב אישום הכולל סעיפי אונס, יכול לרוות נחת מהעיתונות החרדית. שם לעולם לא יוזכר במה הוא נחשד. כאשר יש התפתחות דרמטית בעניינו, העיתונים יציינו כי הוא "ביצע עבירות פליליות חמורות". העיתונות החרדית מגנה בהקפדה רבה על הח"כים שלה, ולעולם לא תפרסם תחקיר שלילי על התנהלותם האישית.
"הפוליטיקאים שלנו חוטפים על הראש לא פחות ממה שראש הממשלה אהוד אולמרט חוטף כיום", אומר ריבלין. "אבל אנחנו נבקר אותם על תחום הפעילות הציבורי, ולא נתייחס לתחום האישי. רק אם מישהו הורשע בשוחד, לדוגמה, אני אכתוב על זה, אבל בהקשר של ההשפעות הציבוריות".
את משפטו של ח"כ שלמה בניזרי, שהורשע בשוחד, ליוויתם בצורה אוהדת מאוד.
"לא זיכינו אותו, וגם הרב עובדיה לא אמר שהוא זכאי. ההיתר שלנו הוא לבקר את הח"כים בנושא הציבורי, ואם אני שלחתי מישהו לכנסת הוא אמור להביא לי הישגים".
עם זאת, גם ריבלין מודה שהעיתונות החרדית לא תמיד מדווחת דברי אמת. "רמת האמינות נמוכה מהעיתונות החילונית, וגם מדיניות קבלת התגובות לוקה בחסר", הוא אומר. "אולי זה נובע מכך שמגנון הלחיצה על הדק תביעת הדיבה הרבה יותר אטי אצלנו".
גל מסכים כי רמת האובייקטיוויות של המערכות החרדיות לוקה בחסר, בעיקר בשל ההשפעות של המפרסמים הגדולים. "הפן המסחרי מזין את החלק המערכתי", הוא מסביר. "במדיה החרדית התלות בין משרדי הפרסום לעיתונים גדולה הרבה יותר ביחס למגזר החילוני, ויש לנו שיתוף פעולה אינטימי. אנחנו מתייעצים עם עורכי העיתונים לגבי קמפיינים שאמורים לעלות לאוויר, ומנגד החברה המפרסמת יכולה בקלות רבה להחדיר תכנים שיווקיים לתוכן המערכתי בלי שהקורא יידע שיש כאן אינטרס מסחרי".
זה לא פוגע ברמת האמון של הציבור בעיתונים?
"זאת שאלה שצריך להפנות לעורך העיתון ולא למפרסם. העורך צריך להיות נאמן למטרתו העיתונאית, אך גם להיות מחובר למי שמזין אותו. כפרסומאים אנחנו משרתים את המטרות של הלקוחות שלנו, ותפקידנו הוא להטמיע מסרים שיווקיים בתוך התכנים העיתונאיים".
היקפי תקציבי הפרסום שמופנים למדיה החרדית צומחים בכל שנה בעשרות אחוזים, והם מסתכמים בכ-40 מיליון שקל בשנה. הענף המושקע ביותר בפרסום במגזר ב-2007 הוא ספרים, בעיקר עקב מהדורות חדשות של ספרי התלמוד והשולחן ערוך. הענף השני ברשימה הולם גם הוא את אופי המגזר - ארגונים ועמותות, שבעיקר קוראים לציבור להגדיל את היקף תרומותיהם. עם זאת, המפרסמות הגדולות ביותר הן חברות מתחום מוצרי הצריכה שמרוויחות היטב מהשוק החרדי - סנו ושטראוס.
לא רק כלי התקשורת תלויים מאוד בחברות המסחריות - גם העיתונאים עצמם אינם מסתפקים בשכר הנמוך יחסית של העיתונות החרדית, ומוצאים לעצמם אפיקי פרנסה נוספים. ריבלין, לדוגמה, משמש גם קופירייטר במשרד הפרסום החרדי חן, שמשווק בעיקר פרויקטים בתחום הנדל"ן. כתבים רבים משמשים במקביל גם יועצי תקשורת של גופים שונים: אריה זיסמן, הכתב המדיני של "יתד נאמן" הוא גם יועץ התקשורת של ראש מועצת מודיעין עילית, ומנחם גישייד, כתב בכיר של "המודיע", הוא הדובר של ארגון חברא קדישא בתל אביב ושל עמותת עזרה למרפא. צבי יעקובסון, שכותב טורים פובליציסטיים ב"בקהילה", הוא גם מנהל לשכת ש"ס בכנסת.
נלחמים בדודי ויסמן
ההשפעה העצומה של העיתונות החרדית באה לידי ביטוי כאשר החרדים מנסים להוביל מאבק ציבורי. במקרה כזה, כל העיתונים החרדיים מיישרים קו ומצייתים לרבנים בלי ניסיון לערער עליהם, והציבור נשמע להוראות. כך אירע לפני כשלוש שנים, כאשר החרדים הכריזו חרם על כל חברות הסלולר כדי לשכנע אותן לייצר מכשירים כשרים שלא כוללים שירותי תוכן. במשך תקופה ארוכה חברות הסלולר לא היו יכולות לפרסם בעיתונות החרדית, עד שהציגו למגזר אלטרנטיווה בדמות טלפון כשר.
בחודשים האחרונים נהפך בעל השליטה בדור אלון, דודי ויסמן, לאיש הרע בעיני החרדים, לאחר שוועדת הרבנים לענייני קדושת השבת הכריזה חרם על עסקיו בגין הפעלת רשת AM:PM בשבת. כל העיתונים, ללא יוצא מהכלל, לא מפרסמים כיום מודעות של רשת השיווק החרדית שפע שוק, שבשליטת ויסמן, למרות הנזקים הכלכליים שנגרמים להם. המאבק זוכה לגיבוי במאמרי פובליציסטיקה לוחמניים ובידיעות עיתונאית חד צדדיות, דוגמת "תדהמה וזעזוע מהמשך חילול השבת של דודי ויסמן". החרם אכן נתן את אותותיו, ומחזור המכירות של שפע שוק ירד, לפי הערכות, בעשרות אחוזים.
"כתב שמסקר תחומים שיש להם היבטים אידיאולוגיים, כמו שבת וצניעות, לא יכול לכתוב את כל מה שהוא חושב", מסביר ריבלין את המתרחש מאחורי הקלעים של התגייסות התקשורת למאבקים הציבוריים. "יש לו הגבלה וביקורת של הרבנים".
גם גל מצייר תמונה דומה: "למרות החלוקה הקלאסית בין העיתונות המפלגתית למסחרית, במאבקים ציבוריים, כמו חילול השבת של אל על ושפע שוק, המדיניות של כל כלי התקשורת החרדיים אחידה. זה מעניין, כי מדובר בעיתונות מסחרית שנשלטת על-ידי בעלי שליטה, אך מכיוון שהלגיטימציה שלה מגיעה מהציבור, הם לא רוצים להיתקל בהתנגדות לתכנים".
בן-גיי בעיתון חרדי
לכל עיתון יש ועדה רוחנית ו"מבקר" - אדם שתפקידו לעבור על התכנים לפני ההורדה לדפוס ולאשר אותם מבחינת התאמה לערכים הדתיים. לא פעם מתרחשות טעויות מביכות בעבודתם של המבקרים, שנובעות בעיקר מחוסר הידע שלהם בכל הקשור למושגים בעולם המערבי. כך למשל, העיתונות החרדית לעולם לא תאזכר ולו ברמז את הנטייה ההומוסקסואלית, ותכנה את מצעד הגאווה בירושלים "מצעד התועבה". ואולם החברה המשווקת את התרופה בן-גיי לשיכוך כאבים הצליחה להחדיר לעיתון "יתד נאמן" מודעה עם הכותרת הדו משמעית: "יש לך בן-גיי בארון".
בנוסף, "המודיע" דיווח על תקרית אנטישמית שאירעה בבולגריה, ולא היסס לצטט את פניני הלשון של התוקף, שספק אם היו מפורסמות בעיתון חילוני רגיל: "Fucking Jews".
"המודיע", שנחשב אדוק ושמרני מאוד, כלל אינו מציין שמות מלאים של נשים. כך לדוגמה, ציפי לבני זוכה לכינוי צ. לבני. חסדיאל, שהיתה בעבר כתבת פוליטית בעיתונים חרדיים, רושמת לזכותה את תחילתה של המהפכה בתחום זה. "הפוליטיקאים החרדים קיבלו אותי יפה ושיתפו עמי פעולה, אך דווקא העורכים ובעלי העיתונים חששו מכך שידיעה בתחום הפוליטי - שהוא גברי מאוד - תהיה חתומה בשם של אשה. חשתי תחושת ניצחון כאשר אחרי הרבה שנים שמי המלא התנוסס בעיתון, ולא ש. חסדיאל או ח. שלהבת - כדי שיחשבו שזה גבר. כיום רואים בעיתונים הרבה יותר שמות של נשים, גם בתחומים שמעבר לבית ולמשפחה".
התפתחות המדיה החרדית הביאה בשנים האחרונות לצמיחה של ז'אנר העיתונות הצהובה-שחורה. בעיתונים האלה לא מככבת בר רפאלי על חוף הים, אלא מתפרסמות תמונות של הכוכבים האמיתיים של המגזר - הרבנים והאדמו"רים. יעקב ביכלר, שמוציא לאור את מגזין "העולם החרדי" שמכיל תמונות של רבנים מאירועים שונים, לא מהסס להגדיר את עיתונו "פנאי פלוס של העולם החרדי". לדבריו, "יש לנו צלמי פפראצי שמצלמים את הרבנים והאדמו"רים בחתונות, בר מצוות, או סתם כשהם מטיילים על הדשא בזמן חופשה. זה להיט שנחטף על-ידי בחורי הישיבות ואברכי הכוללים הצעירים, בישראל ובחו"ל".
ביכלר אמנם מסרב להתייחס למקורות המימון שלו, אבל מאחורי "העולם החרדי", ומגזין נוסף שבנוי באותו קונצפט בשם "כל העולם כולו", מסתתרת תעשייה עם רווחים לא מעטים: הגבאים ואנשי החצר של כל רב דואגים שתמונותיהם יתפרסמו במגזין ואף מוכנים לשלם על כך סכומים לא מעטים - וזאת כדי לקבל אהדה ציבורית רחבה יותר, וכמובן לזכות ביותר תרומות מהגבירים. בכיר במדיה החרדית מסביר כי "כמו שלעיתונים החרדים יש פרסומות של קוקה קולה ותנובה, המגזינים של התמונות הם בעצם פרסומות של רבנים".
"אין לנו ידוענים ובעיתונות החרדית לא מתפרסמת רכילות", מסבירה חסדיאל, "אבל גם לחרדים יש יצר מציצנות, והוא מסופק על-ידי המגזינים שמפרסמים את תמונות הרבנים. ההצלחה שלהם היא ההוכחה שצריך אלטרנטיווה חרדית לעיתונים הכלליים".
בנוסף למגזין התמונות, ביכלר שולט בכלי תקשורת בעל עוצמה לא מעטה במגזר - שירותי תוכן קוליים בשם "הקול החרדי", המסקרים באופן שוטף כל התפתחות פנים חרדית וחדשות מחצרות הרבנים. "הקמנו את המערכת לפני כשש שנים, ונהפכנו למערכת המרכזית של הנייעס (חדשות) החרדי", אומר ביכלר. "הכל משודר באון ליין וכאשר מתרחש אירוע דרמטי - הפגנות של חרדים, פיגוע באזור חרדי או התפתחויות פוליטיות - אנחנו פורצים במהדורות חדשות". אחד האירועים הדרמטיים שמאפיין את סגנון השידורים של הקול החרדי היה מותו של האדמו"ר ממודזיץ' לפני כשנתיים. ביכלר שידר אז את האירוע במלים אלה: "אנחנו עוברים לבית החולים מעיני הישועה לשידור חי ממעמד יציאת הנשמה של כבוד קדושת האדמו"ר ממודזיץ'". ברקע נשמעו זעקות שבר של חסידים המומים וקריאת "שמע ישראל". השדרן תיאר בפאתוס את תחושות הנוכחים סביב מיטת האדמו"ר ברגעיו האחרונים, ובעדכון הבא כבר דווח על מותו.
ביכלר מספר כי השירות הטלפוני זוכה למאות אלפי דקות שיחה בחודש, והוא בעל השפעה תקשורתית רבה. "ח"כים חרדים ואישי ציבור שרוצים לדעת מה קורה מחייגים לקו שלנו ושומעים את החדשות האחרונות", הוא אומר. "בשבוע שעבר סייר ארקדי גאידמק ברחובות השכונות החרדיות בירושלים, והעניק לנו ראיון בלעדי".
האינטרנט הכשר מגיע למגזר
את מקומה של הצפייה בטלוויזיה תופסים במגזר החרדי תקליטורים למחשב הביתי. בנוסף יוצאים לאור תקליטורים עם תוכניות בישול, תוכניות מערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק באישור הרבנים ואפילו תעשייה שלמה של קולנוע עלילתי חרדי - עם מסרים חינוכיים, כמובן. גם ביכלר רתם לטובתו את ההתפתחות הטכנולוגית, ובחודשים האחרונים הוא שותף בהוצאה לאור של תקליטור חודשי בשם "בחצרות קדשנו", שמכיל תצלומי וידאו של רבנים ואדמו"רים מאירועים שונים.
לפני כחצי שנה חל זעזוע של ממש במגזר, כאשר ועדת הרבנים לענייני תקשורת הודיעה כי היא מתכוונת לאשר מסלול אינטרנט מצונזר למגזר החרדי. ההחלטה התקבלה לאחר שהרבנים הבינו כמה גדול כוחה של המהפכה הטכנולוגית וכי אי-אפשר להמשיך לאסור על החרדים לגלוש באינטרנט.
בשלב זה עדיין לא ברור כיצד ייראה האינטרנט הכשר, אבל כבר כיום האינטרנט עמוס בתכנים חרדיים - מאתרי חדשות ואקטואליה ועד פורומים קהילתיים. הפורום הראשון - והמוביל - הוא "בחדרי חרדים", שהוקם על-ידי העיתונאי דוד רוטנברג, וכיום כולל גם אתר חדשות פנים חרדי. חלק מהפעילות של "בחדרי חרדים" נרכש לפני כחצי שנה על-ידי חברת גלובל נטוורקס, ובכוונת החברה להגדיל את היקף הפעילות שלו ולמשוך מפרסמים.
הפורום של "בחדרי חרדים", שהוקם לפני כשש שנים, הוא מעין מפגש וירטואלי חרדי שבו נידונות כל הסוגיות שעומדות על סדר היום. גולשי האינטרנט החרדים, שמשתייכים לזרמים הפלורליסטים יותר, מרשים לעצמם להתבטא באופן חופשי יחסית - תחת מעטה הניק האנונימי. חלק מחברי הפורום מביעים לא פעם התנגדות חריפה למהלכים ציבוריים חרדיים, ולא מהססים למתוח ביקורת קשה על עסקים חרדיים שנהנים מחיבוק הקונצנזוס - דוגמת העסקים שמובילים את החרם על דודי ויסמן.
"בכל אחד מאיתנו חבוי היצר האנטי ממסדי שאפשר להביא לידי ביטוי רק בפורום", אומר דב האזרחי, שותף וממנהלי בחדרי חרדים. "יש דברים שמקוממים אותנו בממסד, כמו מעשים של פוליטיקאים או החלטות של רבנים שאנחנו יודעים שלא התקבלו בצורה טהורה. הדיון הזה בריא, כי הגולש מקבל יותר מידע מאשר סתם מודעה שקוראת לחרם".
חברי הפורום רואים לפעמים שליחות במעשיהם. פרשת ההתעללות הקשה בילדים ממשפחה חרדית בבית שמש נחשפה בהודעה שפירסם בפורום אדם חרדי שהתגורר סמוך לבית המשפחה. "הוא ראה ילדות הולכות עם רעלה, צילם אותן והעלה את התמונות לפורום", מספר האזרחי. "לאחר מכן הוא הבחין בסימנים של מכות על ידי הילדים, והחליט להוציא את זה החוצה".
אתר חדשות חרדי נוסף הוא "לדעת", שהוקם לפני כארבע שנים על-ידי העיתונאי נעם זיגמן שמשמש כיום הכתב הפוליטי של רדיו קול חי. זיגמן ואחיו הקימו את האתר לאחר הפיגועים הקשים בשכונת בית ישראל ובקו 2 בירושלים. "ראינו באתרי החדשות כל-כך הרבה טוקבקים של אנשים שמגיעים ממאה שערים, והבנו שיש כאן פוטנציאל", מספר זיגמן. השניים העלו לאינטרנט פיילוט, וכיום האתר מספק חדשות בנושאים חרדיים באופן שוטף.
"מדי יום יש התפתחויות בתחום האינטרנט", אומר גל. "בימים האחרונים נחתם אישור הכשרות הראשון למוצר שיספק אינטרנט חסום ומצונזר, שמיועד רק לבעלי עסקים ולאנשים שזקוקים לאינטרנט לצורכי פרנסה. זאת תהיה הפעם הראשונה שהעיתונות החרדית תפרסם מודעה המעודדת גלישה באינטרנט. כלי התקשורת החרדים הגדולים כבר נערכים עם ממשקים מותאמים, ואין ספק שזאת תהיה פריצת דרך היסטורית".