ההתמכרות המיותרת של אמריקה לנפט

מאת נלסון שוורץ



>> לפני שלוש שנים, כשמחיר הנפט היה 66 דולר לחבית, מנכ"ל חברת הנפט האמריקאית שברון, דיוויד אוריילי לקח הימור מסוכן. הוא גבר על מתחרים סינים ומבקרים שטענו כי שילם מחיר מופקע, ורכש תמורת 18 מיליארד דולר את חברת הנפט הוותיקה יונוקל, שימיה הטובים בתקופת בהלת הנפט בתחילת המאה העשרים הונצחו בסרט "זה ייגמר בדם".



העיסקה של אוריילי הוכחה כ"סיפור מהסרטים" ורווחי שברון הרקיעו שחקים. אף שאוריילי ראה את הנולד ברכישת יונוקל והזהיר במשך שנים מפני צמצום מאגרי האנרגיה, הוא לא מצליח להבין כיצד הגיעו מחירי הנפט לרמת המחיר הנוכחית (כ-125 דולר לחבית). "אנחנו יכולים להבין איך אפשר להגיע ל-100 דולר לחבית", הוא אומר, "אבל כשמחיר חבית נפט הגיע ל-140 דולר היינו מופתעים".



עבור שאר המדינה התחושה היא הלם כללי. כשמחירי הבנזין טיפסו ליותר מ-4 דולרים לגלון, האמריקאים החלו לחשוב מחדש במה כדאי לנסוע ואיפה לגור. תעשיות שלמות מתנודדות, ובראשן חברות תעופה ויצרניות רכב. מחירי הדלק נהפכו לנושא חשוב במערכת הבחירות לנשיאות.



90% מהאמריקאים מצפים כי המצוקה בתחנות הדלק תגרום להרעת מצבם הכלכלי בששת החודשים הבאים, לפי נתוני אי.פי. ויאהו ניוז. המניות נסחרות לפי שינויים במחירי הנפט. חברות שהיו לסמל בעבר נמחקות מהמפה. כיום, שווי השוק של רשת בתי הקפה סטארבקס כפול מזה של ג'נרל מוטורס.



אלא שיכול היה להיות אחרת. לטענת אנליסטים, פוליטיקאים ועובדים ותיקים של תעשיות הנפט והרכב, במשך 25 השנים האחרונות ההזדמנויות לחמוק מהמשבר הנוכחי הוחמצו או שנחסמו במכוון. יותר מכך, מדובר במשבר שמומחים הזהירו מפניו. כל הדו"חות מתקופת המחסור באנרגיה של שנות ה-70 התריעו מפני ההתמכרות של אמריקה לנפט.



בזמן שפוליטיקאים מתווכחים בלהט על פתיחת אזורים חדשים לקידוחים, שליחת ספקולנטים לכלא וריכוז המאמצים למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, אנליסטים טוענים שמקור הבעיה נמצא הרבה יותר קרוב לבית. ליתר דיוק, הוא חונה בצד הכביש.



כמעט 70% מ-21 מיליון חביות הנפט שארה"ב צורכת מדי יום מיועדים לתחבורה. לפי נתוני הוועדה הלאומית לקביעת מדיניות האנרגיה המייעצת לקונגרס האמריקאי, מרבית הדלק לכלי הרכב משמש את הנהגים הפרטיים. המכונית היא הסיבה לעלייה בביקושים לזהב השחור, והיא אינה מונעת רק בדלק אלא גם בנטייה האמריקאית המפורסמת לצרכנות רעבתנית.



הסתמכות כלכלת ארה"ב על נפט מיובא גרמה להפרת האיזון המסחרי של המדינה. "ניתן היה למנוע הרבה ממה שאנו רואים כיום אם היינו בוחרים לנהוג בדרך אחרת", אומר פיט דומניצ'י הרפובליקאי, חבר ועדת אנרגיה של הסנאט. "זהו כישלון של שתי המפלגות".



משנים הרגלים



המהירות שבה זינקו מחירי הדלק מאלצת את הציבור האמריקאי לשנות את הרגליו הישנים - מרכישת רכב ועד לנסיעה לעבודה. בשבוע שעבר דיווחה פורד שמכירות רכבי השטח (SUV) שלה צנחו ב-55% מתחילת השנה, והביקושים לטנדר זולל הדלק מסדרת F, שהיה הרכב הנמכר ביותר במדינה ב-26 השנים האחרונות, ירדו ב-40%. הדגם היחידי של פורד שהציג עלייה במכירות היה פיוז'ן, רכב בעל מידות קטנות יותר. דובר פורד ציין כי השוק משנה את פניו "באורח חסר תקדים ובמהירות גדולה יותר ממה שראינו אי פעם".



הזינוק בעלויות הנפט מביא לעדכון מחירים כללי במוצר המקושר ביותר לאורח החיים האמריקאי המודרני - הרכב הפרטי. אף שצרכנים באסיה החלו לחקות את סיפור האהבה בין אמריקה למכונית והקפיצה הכלכלית בסין ובהודו משחקת תפקיד חשוב בעליית הביקושים לנפט, התיאבון האמריקאי עדיין הגדול ביותר. תושבי ארה"ב מהווים רק 4% מאוכלוסיית העולם, אך צורכים 25% מהנפט העולמי - כמעט כפליים מהצריכה המשותפת של סין והודו, לפי נתוני מחקר אנרגיה שפירסמה חברת הנפט הבריטית BP.



"דלק זול הוא אחד מאבני היסוד לחוזה החברתי האמריקאי", אומר ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים ומנהיג הסיעה הרפובליקאית. בתקופת כהנותו נלחם גינגריץ' כדי לצמצם את הביקושים לדלק באמצעות העלאות מסים, למשל, ופיקוח הדוק על איכות הבנזין. הוא טוען שגם כיום הבוחרים לא יתמכו בצעדים אלה. "האמריקאים הם לא יפאנים ולא אירופים", הוא אומר. "התרבות שלנו מעדיפה נסיעות ארוכות טווח בכלי רכב חזקים. בנוסף, המכונית נתפשת כביטוי להצלחה חברתית".



אנליסטים מפנים אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים וטוענים כי הם נכשלו לספק לצרכנים תמריץ לעבור לכלי רכב חסכוניים. חלק מהפוליטיקאים מזדרזים לזהות את הבעיה. "אנחנו צריכים לפתור את הבעיה, ולא, רמת החיים שלנו תשתנה תוך עשר שנים", אומר סנטור דומניצ'י שעתיד לפרוש השנה מתפקידו. "הנפט היה זול מדי. כעת הוא גבוה מדי והוא רק ימשיך לעלות. אני מקווה שאני טועה, אבל הבעיה היא שאיננו יכולים להדביק את הפער".



פחות מ-10 דולר לחבית



לפי מומחים לאנרגיה, הבעיה החלה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, בתקופת כהונתם של ג'ורג' בוש האב וביל קלינטון. ב-74'-89' יעילות צריכת הדלק של מכונית טיפוסית שנמכרה בארה"ב כמעט הוכפלה ועלתה מ-13.8 ל-27.5 מייל לגלון. צריכת הנפט ב-90' היתה 16.9 מיליון חביות ביום, כמו מישור הצריכה שהיה ב-80' - 17 מיליון חביות ביום. מחיר הנפט ירד מיותר מ-30 דולר ב-80' לפחות מ-10 דולר בסוף 98' ותחילת 99'.



ב-90' חברו כמה חברי בית הנבחרים, רפובליקאים ודמוקרטים, והציעו להעלות את הסטנדרטים של הדלק בעשור הבא כדי להגיע לבנזין שיבטיח תצרוכת של 40 מייל לגלון למכוניות. התנגדות עיקשת של חברות הרכב, דמוקרטים בעלי השקפות ליברליות, רפובליקאים שמרנים ונציגי מדינות המייצרות מכוניות הפילה את ההצעה. דן בקר, שהיה לוביסט באותה תקופה שפעל למען ההצעה, אומר כי "אם ההצעה היתה עוברת, הצריכה שלנו כיום היתה נמוכה ב-3 מיליון חביות נפט ביום".



ג'ון דינגל, פוליטיקאי דמוקרטי העומד בראש ועדת האנרגיה והמסחר של הסנאט, התנגד להצעה. "תעשיית הרכב האמריקאית מכרה את המכוניות שאנשים רצו לקנות", הוא אומר. "אתה מתכוון להאשים בכך את התעשייה או את הצרכן האמריקאי? הצרכן אוהב את הרכב בחנייה הפרטית שלו. הוא אוהב אותו גדול והוא אוהב אותו בטוח".



אפשרות יעילה יותר היא להעלות את המסים על הדלק, אומר דינגל, מפני שמחירים גבוהים הם הדרך הקלה ביותר לשנות את הרגלי הקנייה. "הצרכנים באירופה, למשל, אינם אוהבים את המסים הגבוהים על הבנזין, אך הם התרגלו", אומר ג'רואן ואן דר ויר, מנכ"ל ענקית הנפט האירופית רויאל דאץ'-של. "חברה אנושית יכולה לעבוד, לתפקד ולצמוח גם עם מחירי דלק גבוהים", הוא מספר.



בהולנד מגיעים מחירי הבנזין לרכב ליותר מ-10 דולר לגלון, כש-5.57 דולרים מתוכם הולכים למסים. אפילו בבריטניה, שמפיקה נפט בים הצפוני בכמויות נכבדות, מחיר הבנזין גבוה - 8.71 דולרים לגלון.



הציפיה לעלייה תמידית במחירי הנפט נהפכה בימינו לחלק מהפסיכולוגיה של השוק וקשה מאוד לשנות זאת. וויליאם בראון ה-3, לשעבר אנליסט בוול סטריט המייעץ לקרנות גידור ולמוסדות פיננסיים, טוען כי משקיעים בטוחים שהבית הלבן והקונגרס לא ינקפו אצבע ויעשו צעד דרמטי במטרה להוריד את המחירים.