איש העסקים לוי קושניר טוען: אייל יונה הונה אותי; תובע ביטול הסכם לרכישת מלון בארה"ב

לטענת קושניר, המיוצג על ידי עו"ד רם דקל ורונית סיטון, ב-2006 הציע לו אייל יונה - אחיו של בועז יונה, שהיה בעבר בעל השליטה בחברה האם של גמול אמריקה - לרכוש חלק מהחברה האם, גמול חברה להשקעות. קושניר טוען כי לאחר שהגיע להסכמה עם יונה, לפיה יימכרו לו תחנות דלק בארה"ב בשווי 27 מיליון דולר - וכשרוב פרטי ההסכם כבר הוסכמו, הודיע לו יונה לפתע, בשעה שתיים לפנות בוקר, כי הוא מתנה את ביצוע העסקה בכך שקושניר ירכוש גם נכסי נדל"ן של גמול אמריקה במדינת ניו יורק וכן בית מלון במיזורי.



לגבי בית המלון במיזורי, מציין קושניר כי הוא הסתמך לחלוטין על מצגיו של יונה - שהדגיש שמדובר בבית מלון משגשג, בן 392 חדרים, בעל נגישות טובה לשדה תעופה בינלאומי. לדברי קושניר, יונה אף ציין בפניו שניתן לנצל חלק גדול מהשטח עליו יושב המלון לבנייה נוספת.



קושניר מציין כי היה מדובר בעסקה כוללת של למעלה מ-50 מיליון דולר, והמחיר שנדרש ממנו עבור המלון הצריך הון עצמי של כ-3 מיליון דולר. לדברי קושניר, הוא היה מוכן לבלוע את הצפרדע מאחר שהמחיר לחדר נראה נמוך ביותר, ומכיוון שיונה היתנה את העסקה בכך. לגרסת קושניר, יונה טען שהוא מעוניין להסתיר את העסקה משותף אמריקאי במלון, ולכן ביקש שלא לכלול את עסקת המלון בהסכם בין גמול לבין קושניר.



לפי התביעה, במאי 2006 נחתם ההסכם בין הצדדים. קושניר מציין כי עמד בראש קבוצת משקיעים, שהקימה חברה שלימים נקראה אמריס אחזקות, אשר רכשה את נכסי הנדל"ן של יונה בארה"ב. במקביל להסכם, לטענת קושניר, נוסח הסכם אופציה לגבי המלון במיזורי, לפיו ייתן קושניר אופציית מכר שתאפשר לגמול לחייב אותו לרכוש ממנה את הזכויות. מנגד, התחייבה גמול כלפי קושניר למכור לו את זכויותיה במלון.



קושניר טוען כי לא היה חותם על ההסכם ועל האופציה אלמלא המצגים השקריים שהוצגו לו. לגרסת קושניר, נתוני הרווחיות שהוצגו לו התבררו כשקריים, מרבית חדרי המלון ריקים ואינם שמישים. לטענתו, במלון דרוש שיפוץ בהיקף של מיליוני דולרים ובשטח המלון ישנן שאריות חומרים מסוכנים - שקיומם בעייתי להפעלת המלון.



קושניר מציין כי כארבעה חודשים לאחר החתימה על ההסכם התחייב בפניו יונה שלא לממש את הסכם האופציה. לטענתו יונה הבטיח לו כי האופציה לרכישת המלון תישאר בגדר משהו פורמלי בלבד, ואין בכוונתו לממש אותה. נטען כי בכוונתו של יונה למכור את המלון לגורם אחר בכ-15 מיליון דולר.
קושניר מציין כי בשל יחסיו הטובים עם יונה באותה תקופה הוא סמך על יונה ולא טרח לבדוק את הנתונים שמסר לו יונה, מאחר שהיה ברור לו שהסכם האופציה לגבי המלון בטל.



לפי התביעה, ב-2007 חתמו בעלי השליטה בגמול, בראשות יונה, על הסכם למכירת השליטה בגמול לקבוצת רוכשים בראשות ליאון רקאנטי, לפי שווי של 630 מיליון דולר ויונה עזב את החברה. לטענת קושניר, מנהלים בגמול אמרו לנציגו שאין לגמול כוונה לממש את האופציה, גם לאחר שגמול נמכרה לרקאנטי. קושניר טוען כי גמול ידעה כל העת כי הסכם האופציה מבוטל וכי אין כל מחויבות מבחינתו שאופציית המכר לא תמומש לגביו.



קושניר מציין כי למרות ההבנות, קיבל הודעת מימוש מגמול בתחילת 2008, לפיה מחיר מימוש הנכס עומד על כ-8 מיליון דולר, בתוספת ריבית. לגרסת קושניר, מאותו מועד החלה לשלוח לו החברה מכתבים ודרישות מאיימות, תוך קביעת אולטימטומים. קושניר מבקש מבית המשפט לקבוע כי הסכם האופציה וכל התחייבויותיו לכאורה לפיו בטלים.