"לך תספר שעבדת בחפציבה"

רוכשי דירות מתוסכלים המתדפקים בזעם על הדלתות, דפים ומסמכים המתעופפים במשרדי החברה, נציגי בנקים המגיעים ומתחילים לערום תיקים אחד על גבי השני, ומאבטחים המלווים עובדים אל מכוניתם כדי לבדוק אם לא הוטמנה מתחתיה פצצה. אלה רק חלק מהחוויות שעברה דנית (שם בדוי) באוגוסט 2007, כשהתמוטטה חברת חפציבה שבה עבדה כעוזרת של אחד המנהלים. "כאוס ברמות מטורפות" - כך היא מתארת את התקופה שבה בכירי החברה כלל לא תיפקדו (אחד מהם אף ניסה להתאבד) ומדינה שלמה ניהלה מצוד אחר הבעלים, בועז יונה, שברח לחו"ל.

לדנית, 30, לא היה הרבה זמן לעכל את כל החוויות האלה. כמו יתר חבריה לעבודה היא פוטרה כמה ימים לאחר נפילת החברה, ומיד יצאה לחפש עבודה חדשה. כצעד ראשון החליטה שלא להזכיר את השם חפציבה בקורות החיים שלה ורק ציינה כי עבדה בחברת נדל"ן גדולה. דבר זה איפשר לה להגיע לראיונות עבודה, אך לא מנע את המבוכה בעת הפגישה.

כששמעו מראייניה על מקום עבודתה הקודם הם החלו להמטיר עליה אינספור שאלות. "פעם הייתי בראיון שני, בדיוק לאותה משרה שמילאתי בחפציבה", משחזרת דנית. "כל הראיון הרגשתי שאני תחת חקירה. שאלו אותי מה היה שם בדיוק ועברו אתי על כל פרויקט ופרויקט. זה היה מאוד חטטני וחודרני. בשלב מסוים פשוט התפרצתי על המראיינים ושאלתי אותם 'למה אתה שואלים אותי על חפציבה, לעזאזל?' הם מיד התנצלו ואמרו שהם לא התכוונו לפגוע".

ראיון העבודה המתסכל ביותר שעברה דנית התקיים כשניסתה להתקבל לתפקיד מנהלת לשכת מנכ"ל משרד השיכון. "ישבתי עם ראש הלשכה וסיפרתי על עצמי חצי שעה", היא נזכרת. "כשהוא שאל אותי באיזו חברה קבלנית עבדתי ואמרתי שבחפציבה, הוא אמר בו במקום שלא אוכל לעבוד שם בגלל ניגודי אינטרסים, כי משרד השיכון מטפל גם בנפגעי חפציבה. זה אולי טיעון הגיוני, אבל זה בכלל לא מוריד מהעוצמה של הכאב. זו היתה משרה מאוד טובה, ונפסלתי בגלל משהו שלא היה באשמתי.

"הקורבנות האמיתיים מקריסת חפציבה הם ללא ספק רוכשי הדירות, אך הסיפור של החברה היה אסון גם בעבור העובדים. עד היום אני שומעת שאלות כמו 'אה, עבדת בחפציבה, איפה כל המיליונים?' כששאלו את זה לפני שנה מיד התחלתי לבכות, אבל גם כיום קשה מאוד לשמוע את זה".

גם רונית, 40, ולילך, 26 (שני השמות בדויים), חברות טובות שעבדו בחפציבה, נתקלו בקשיים רבים כשניסו למצוא עבודה חדשה לאחר התמוטטות החברה. לילך, שעבדה במחלקת המכירות, היתה מובטלת במשך כמה חודשים. במשך תקופה עבדה כמלצרית בחברת קייטרינג עד שמצאה עבודה כאשת מכירות בחברה קבלנית. חברתה רונית ישבה במשך שנה שלמה בבית, לאחר 17 שנה שבהן עבדה בחפציבה.

"היו מקומות שבהם טרקו לי את הטלפון מיד כששמעו שאני מחפציבה", אומרת רונית. "חברות לא רצו לקבל אותי, למרות כל הניסיון שהיה לי. לפעמים, כשהייתי מגיעה למשרדים להגיש קורות חיים או לראיונות שכן זימנו אותי אליהם, פתאום התקהלו מסביבי עובדים בסקרנות, 'תראו, תראו, זאתי מחפציבה', כאילו אני חיה בגן חיות".

בסופו של דבר החליטה רונית, בדומה לדנית, להוריד את השם חפציבה מקורות החיים שלה וכתבה במקום זאת "קבוצת נדל"ן" - דבר שסלל בסופו של דבר את דרכה למקום עבודתה הנוכחי בחברה קבלנית בירושלים. שנה לאחר התמוטטות החברה, על אף שהשתיים השתלבו שוב בענף הנדל"ן, הן עדיין מתמודדות עם מה שקרה. לאחר שעות העבודה הן נתקלות לעתים ברוכשי דירות של חפציבה שעניינם עדיין לא נפתר. לילך: "ברגע שאתה גר בירושלים, אתה פוגש לקוחות, אין מה לעשות. היו אנשים שקיללו כשראו אותנו ברחוב, צעקו או אפילו ירקו. זה לא סיפור שנגמר כל-כך מהר".

התחושות של דנית, לילך ורונית עשויות להישמע מוכרות לעובדים שמצאו את עצמם מכתתים רגליהם בשוק העבודה לאחר שנפלטו מחברות גדולות שהתרסקו תחת עננה כבדה של חשדות. בשונה מפיטורים רגילים, פיטוריו של עובד חברה שהתמוטטה נעשים במקביל לכך שההתמוטטות נהפכת לשיחת היום בתקשורת וברחוב. לצד המאבק על קבלת פיצויי פיטורים - שמגיעים באיחור ניכר לעומת פיטורים רגילים - צריך העובד להתמודד עם כך שהוא מזוהה באופן אישי עם התדמית השלילית של החברה שבה היה מועסק.

כך מתחילה ההתלבטות לגבי אופן ניסוח קורות חיים ורשימת ממליצים. עובדים שעוד לא התאוששו מהזעזוע שואלים את עצמם ממי בדיוק יוכלו לקבל המלצה כאשר הבעלים ברח לחו"ל והבוס הישיר צפוי לעמוד בפני משפט פלילי. בכתב האישום נגד בועז יונה, לדוגמה, נכללים תשעה מבכירי חפציבה.

לדברי ד"ר עמיר מנדל, פסיכיאטר ויועץ למנהלים, מדובר בסוגיה שלא מרבים לתת עליה את הדעת. "בשונה מהרבה סוגיות אחרות של ניהול, זו בעיה אינדיווידואלית של העובד", הוא אומר. "בתוך המהומה אף אחד לא נותן את דעתו לאנשים שגל ההדף פוגע בהם על לא עוול בכפם. זה אחד המצבים המובהקים של איש איש לנפשו. צריך הרבה עמידות, כוח ומרץ כדי להשתקם ממצב שכזה".

מנדל מסביר כי אחת הבעיות המרכזיות היא שהעובד חש רגשות אשמה בנוגע למה שקרה, גם אם באופן רציונלי הוא יודע כי אין להרגשה הזאת שחר. לדבריו, "ככה אנחנו בנויים - החינוך שאנחנו מקבלים מושתת על האשמות ואשמה. זה משפיע, בין השאר, על הסיכויים למצוא עבודה. תארו לעצמכם מה קורה כשמישהו בא לראיון עבודה כשמתחת לפני השטח מבעבעות בו תחושות כאלה".

כך, עובדים בעלי כישורים מוצאים את עצמם מבלים חודשים רצופים מחוץ למעגל העבודה. חלקם נאלצים לפנות לעבודות פשוטות שאינן הולמות את כישוריהם, כמו השגחה בבחינות בגרות, מזכירות או מלצרות. גם אלה שחוזרים לעסוק במקצוע שבו עבדו כל החיים, מצליחים לשחזר את המעמד והתנאים שהיו להם רק כעבור כמה שנים, אם בכלל.

זהבה גיל, 56, עבדה בחפציבה במשך 20 שנה כמנהלת חשבונות. חודשיים לאחר שפוטרה היא מצאה עבודה במחלקת הנהלת החשבונות של חברה מתחרה, אך התנאים שמהם היא נהנית כעת אינם מתקרבים לאלה שהיו לה בחפציבה. "היה לי ותק של 20 שנה בחפציבה והתכוונתי לעבוד שם עד הפרישה", היא אומרת. "בעבודה החדשה ירדתי ב-40%-50% מבחינת תנאים ושכר. אם הייתי במשרד ממשלתי יכולתי להיות כיום מלכה, אבל עכשיו אני עוד פעם צריכה לבנות את עצמי מחדש".

דווקא אנשים שהיו מקורבים לבועז יונה לא נתקלו בבעיות מיוחדות כשחיפשו עבודה חדשה. איריס כהן, שהיתה העוזרת האישית של יונה ועבדה 14 שנה בחפציבה, עובדת כיום בחברה קבלנית קטנה. גם משה יונה, בן דודו, שעבד כמנהל רכש בחברה, לא נתקל בבעיות מיוחדות כשחיפש עבודה חדשה. "שבועיים לאחר הנפילה כבר הגיעו אלי הצעות", הוא מספר. "מי שטוב והגון, גם שם משפחה כמו יונה לא פוגע בו - ואני בשום פנים ואופן לא מוחק את חפציבה מקורות החיים. כמובן שיש לי רגשות כלפי בעל הבית. עבדתי 17 שנה בחברה. בכל פעם שמזכירים את השם חפציבה עוברת לי צמרמורת בגוף, אבל צריך להמשיך הלאה".

שם נוסף שבוודאי מעביר צמרמורות בגופם של כמה אנשים הוא אתי אלון - שגנבה 250 מיליון שקל מהבנק למסחר שבו עבדה כפקידה, והביאה לקריסתו. המעשה של אלון השפיע לרעה על הקריירה של רבים מעובדי הבנק. לפני כמה שבועות הומלץ להגיש כתב אישום פלילי נגד בכירי הבנק, אך גם עובדים שלעברם לא מופנית אצבע מאשימה מתמודדים עד היום עם תוצאות הפרשה.

זיוה זילבר, 44, שהיתה מנהלת מחלקת מטבע חוץ בבנק, היא מהמנהלים הבודדים שאינם קשורים להליך פלילי או אזרחי כלשהו הנוגע לבנק. לאחר ההתמוטטות היא חיפשה עבודה בבנקים אחרים - שלחה קורות חיים, ענתה למודעות עבודה וזומנה לראיונות - אך בכל שלב הרגישה שהיא נתקלת בחומה בצורה.

"היו מקרים שבהם רצו לשלוח אותי למבחנים, אבל זה נעצר ברגע האחרון", היא מתארת. "אז התברר לי, גם דרך שיחות עם חברים לעבודה, שמחלקות הביקורת הפנימית בכל הבנקים נתנו הוראה שלא לקבל אותנו לעבודה. לי אישית אמרו את זה במקום אחד בלבד, אבל היו עוד מקומות ששמעו 'בנק למסחר' ומיד אמרו לא". במשך שמונה חודשים היתה זילבר מחוסרת עבודה, עד שבחוסר ברירה פנתה לשכנתה שפתחה באותו זמן בביתה עסק עצמאי, והסכימה לעבוד בשכר מינימום כמזכירה בחצי משרה.

היא עבדה במשך חצי שנה במשרה זו ועוד שלוש שנים במקומות אחרים כמזכירה. דרך עבודת המזכירות האחרונה שעשתה הגיעה לתפקידה הנוכחי כעובדת במחלקת כספים ואדמיניסטרציה בחברת היי-טק. המשכורת לא רעה, כנהוג בענף, אך העבודה לא מעניקה לזילבר את הכוח והעניין שהיו לה בבנק.

"אני לא מודדת את זה במעמד", היא אומרת. "היי-טק זה לא רע, ואני לא מתלוננת. עבודת מזכירות זה לא משהו, ואני יודעת שלא כולם יכולים לעשות את ההתאמה הזו, אבל החלטתי שאין ברירה ועושים את זה. אם לא הייתי מתחילה כמזכירה, מי יודע איפה הייתי כיום".

"מה שעשו לעובדי הבנק למסחר בשוק העבודה כשר אבל מסריח", אומר מילוא אנגל, שהיה אחראי על המחלקה המשפטית ועל הגבייה המשפטית בבנק. אנגל חיפש עבודה במשך כמה חודשים, עד שלבסוף החל לעבוד אצל עורך הדין אורי ברגמן, כונס הנכסים של הבנק. "לאחר הנפילה הייתי חמישה חודשים בבית", הוא מספר. "בזמן הזה אנשים הסתכלו עלי קצת בחשדנות. לאנשים שהכירו אותי והתפלאו הסברתי שהיו לי קרבות עם המנכ"ל על אופן ההתנהלות בבנק. לכן, כנראה, נבחרתי לעבוד אצל הכונס. אני יודע שלחלק נכבד מהעובדים היה קשה להתקבל לעבודות חדשות, במיוחד למבוגרים, שנאלצו להתפשר על עבודות שהם היו אובר-קווליפייד בשבילן".

אחד מעובדי הבנק שנאלצו לשבת בבית זמן רב הוא יהודה קונפידן, שהיה מנהל אשראי לקוחות עסקיים באחד הסניפים. במשך שנתיים קונפידן לא מצא עבודה חדשה, ונאלץ להתפרנס מעבודות מזדמנות, בין השאר כבוחן בבחינות בגרות. "או שלא התאמתי, או שראו בקורות החיים שלי את השם בנק למסחר וזרקו אותן לפח", משחזר קונפידן את התקופה. "לקח לי הרבה זמן למצוא עבודה, אבל צריך לזכור שבאמצע 2002 היה פה משבר כלכלי. בתקופה הזאת הצלחתי לשמור על איזון תקציבי - אכלתי חסכונות ואיכשהו הצלחתי לא להיכנס למחסור".

כיום עובד קונפידן במחלקת הכספים של חברת התשתיות מלרג. אל עבודה זו הגיע דרך סמנכ"ל הכספים של החברה, עמית הירשברג, בנו של מנכ"ל החברה, מיכאל. עמית הירשברג וקונפידן הכירו מעבודתם המשותפת בבנק כללי, שם הועסק קונפידן לפני שהגיע לבנק למסחר. "קשרים אישיים זה תמיד חשוב, במיוחד במצב שבו הייתי. אבל זה אף פעם לא עוזר אם אין מאחורי זה קבלות", אומר קונפידן.

אלא שגם קבלות על עשייה אינן תמיד מספיקות - דבר שאותו למדו עובדי קבוצת נגה אלקטרוטכניקה, שחלקם לא מצאו עבודה במשך שלוש, ארבע ואף חמש שנים לאחר נפילת החברה. קבוצת החברות קרסה ב-2002 לאחר שצברה חובות בהיקף 820 מיליון שקל. ההתמוטטות לוותה בטענות בנוגע למעשי תרמית לכאורה של הבעלים - אלי אוזן ויצחק גולדנברג - האשמות שטרם התבררו במלואן. כל זה בוודאי לא היטיב עם הקריירה של המנהלים השכירים בחברה.

אחד הסמנכ"לים, לדוגמה, לא מצא עבודה במשך כמה חודשים ובשלב מסוים נאלץ להסתפק בתפקיד של אחראי על מאבטחים בחברת שמירה, עבודה המתבצעת גם בשבתות ובלילות. לפני כמה חודשים הוא מצא עבודה חדשה כסמנכ"ל של קניון.

יוסי שושני, סמנכ"ל אחר בקבוצת נגה, לא שוכח עד היום את ההתמוטטות. "החוויה של נפילת חברה שבה אתה מועסק היא קשה ואינה עוברת סתם כך לידך", הוא אומר. "אתה שם את מבטחך במקום העבודה, שהוא חלק נכבד מחייך, ולפתע מוצא את עצמך ללא בסיס. ידך אמנם אינה במעל, אך נכרכת בך תדמית שלא היה לך כל חלק ביצירתה. זו בעיה אמיתית.

"כשחיפשתי עבודה ואמרתי שהייתי בנגה הביטו עלי באופן שונה. לא אומרים לך את זה, אבל זה עמד באוויר. התחושה היתה שאתה מביא אתך התנהלות פסולה, אף שהחברה נפלה בגלל השקעות כספים שגויות וניהול כושל, וחטיבות כמו הנדל"ן היו רווחיות ומצליחות".

לאחר קריסת החברה עבד שושני במשך כארבע שנים באופן עצמאי כמשווק פרויקטים שנותרו תחת ניהול המפרקים. מאז ספטמבר 2002 הוא מחפש עבודה בתחום עיסוקו בחברת נדל"ן גדולה, אך ללא הועיל. לשושני גם לא עזר הרקורד המרשים שלו: בשנות ה-90 הוא ניהל חברת בנייה גדולה שביצעה עבודות בעבור ממשלת דרום אפריקה. בתפקידו זה הוא אף רשם שבעה פטנטים בתחום הבנייה המתועשת. "איש שעבר את גיל 60 מתקשה למצוא עבודה. חברות מעדיפות צעירים", הוא אומר.

בלית ברירה פתח שושני חברה עצמאית בשם שני, העוסקת בשיווק פרויקטים. עם זאת, הוא עדיין רואה את עצמו כמי שמחפש עבודה. המעבר ממעמד של שכיר לזה של עצמאי אינו מפתיע כשמדובר במנהלים בחברות שהתמוטטו שמתקשים למצוא מקום עבודה חדש שיעניק להם את אותו הסטטוס. ציון פרץ, שהיה מנכ"ל חברת הבנייה צמנטכל שהתמוטטה לפני כמה שנים, הוא כיום בעל עסק עצמאי לניהול ופיקוח על פרויקטים. פרץ עזב את החברה ממש לפני נפילתה, לדבריו בשל מחלוקת עם בעלי השליטה בנוגע להנפקת איגרות חוב.

להתמוטטות צמנטכל היתה השפעה ישירה על הבחירה שלו. "לא שניסיתי להיות מנכ"ל של חברה אחרת, אבל אם הייתי מנסה כנראה שהיתה לי בעיה", הוא מסביר. "מכיוון שכך, מראש העדפתי ללכת בדרך של עצמאי. לאחר התמוטטות החברה שאלו אותי שאלות. זה בסדר, תמיד הכתם נדבק גם בך, אפילו שהחברה נפלה בגלל הכסף הקל של הבורסה".

גם סימן טוב קרקו היה שכיר עד שהתמוטטות החברה שבה עבד, גילתק, אילצה אותו ליהפך לעצמאי. גילתק, שעסקה בהתקנת מערכות תקשורת, התמוטטה ב-2003. מנחם קופ, בעל השליטה, עזב למקסיקו והותיר מאחוריו חובות ענק. קרקו, בוגר יחידת המודיעין 8200, עבד בגילתק שנתיים כמנהל בכיר, ובזמן התמוטטות החברה שהה במקסיקו, שם עסק בהקמת חברה בת. לפני שעבד בגילתק היה קרקו עצמאי, ולאחר נפילת החברה החליט לשוב ולהיות אדון לעצמו. הוא הקים את חברת פ.ס.ק תקשורת וחברות אחרות העוסקות בהתקנות בתחום התקשורת ובהדרכה לגבי התקנות בגובה רב.

בזכות הרקורד שלו מהשירות הצבאי והשם שיצר לעצמו עוד לפני שעבד בגילתק הצליח אט-אט לקבל עבודות בעבור החברה החדשה, אך היו אלה בעיקר חוזים עם חברות קטנות ובינוניות. חברות התקשורת הגדולות, שהכירו אותו מגילתק, עדיין סירבו לעבוד אתו - גם מפני שכעסו עליו בשל אותה נסיעה למקסיקו, כאשר השאיר אותן לעבוד עם גורם אחר בגילתק.

רק לפני חודש, שמונה שנים לאחר נפילת החברה, הסכימה אחת מחברות התקשורת הגדולות בישראל לעבוד אתו שוב. "גילתק נשארה פצע פתוח עד היום" אומר קרקו. "כשחברה קורסת אז כל העובדים שלה נהפכים לנכים, כי הם עבדו בחברה נכה. לוקח הרבה מאוד זמן להשתקם".

מומחים לקריירה ומשאבי אנוש מודעים לקשיים שעמם צריך להתמודד אדם שמגיע לראיון עבודה לאחר שנפלט מחברה שהתמוטטה. "להרבה מראיינים יש נטייה להכניס אנשים לקטגוריות", אומרת ד"ר ענת לוי-רז מהמסלול האקדמי במכללה למינהל. "לא מעט מנהלי משאבי אנוש מודים כי כשהם רואים שם בעייתי בקורות החיים הדבר גורם להם אוטומטית לעצור".

הדבר מעורר את השאלה אם כדאי להשמיט מקורות החיים את שמה של החברה הבעייתית. בעניין זה חלוקות הדעות. יועצת הקריירה ענת גייפמן-ברודר סבורה שאסור להסתיר פרטים בקורות החיים. לדבריה, "צריך לכתוב את שם החברה מהסיבה הפשוטה שמראיין מספיק מנוסה יכול לגלות את זה בראיון. גם במחיר של ניתוק אחד או שניים, לא הייתי מסתירה את זה. כדאי לחבר את העבודה הזאת לכמה עבודות קודמות באותו התחום, תחת כותרת אחת רחבה - עיסוק בתחום הנדל"ן, לדוגמה. בראיון עצמו אפשר להרחיב".

מנגד, יש הסבורים כי הסתרת העבר הבעייתי בקורות החיים היא דבר לגיטימי. לדברי ד"ר לוי-רז, הדבר כדאי במיוחד למנהלים מכיוון שעברם בחברה בעייתית מעורר תמיהות רבות יותר. "כיום מקובל, מטעמי דיסקרטיות, לא לציין את מקום העבודה האחרון", היא אומרת. "לכן, אפשר לנצל לטובת העניין הזה את הקוד האתי שנוצר בתחום. כמובן שבראיון עצמו המרואיין צריך להתייחס בהרחבה לתפקידו בחברה, ולהדגיש את ההישגים והתרומה שהיו לו".

בעניין אחד אין חילוקי דעות: קשרים אישיים עשויים לעזור מאוד לעובד שנפלט מחברה במשבר. לוי-רז: "אסור להסס לחזור לקולגות מהעבר, כי בדרך כלל הם יהיו הממליצים הכי טובים שלך".

לדברי ענת גייפמן-ברודר, קושי במציאת עבודה דווקא עשוי להוביל לשינויים חיוביים. "צריך לזכור שמשבר הוא תמיד הזדמנות", היא אומרת. "אפשר להחליט שבעקבות דבר כזה עושים שינוי בקריירה, והולכים ללמוד או פונים לתחום אחר שבו הניסיון הקודם פחות רלוונטי".