לפני 19 שנה החליטו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ושר הביטחון שלו, משה ארנס, על הפסקת פרויקט הלביא. אבא שלי היה אז בן 54. מהנדס. צעיר מספיק כדי להיחשב בעיני עצמו לבעל און, ומבוגר דיו כדי להיחשב בעיני מנהלי כוח האדם בתעשייה האווירית כמועמד מתאים לפרישה מוקדמת לגמלאות.
היו לו במחסנית, לאבא שלי, ניתוח מעקפים אחד ולפחות שלושה צנתורים. "צא לגמלאות", יעצה לו אמא שלי ז"ל. "עבדת כל-כך קשה, כל-כך הרבה שנים. צא לגמלאות. תתחיל את המנוחה מוקדם". יש אנשים, ואבא שלי הוא מהאנשים האלה, ש"מנוחה" היא בעבורם מלה נרדפת ל"מוות". יש כאלה, ואני ביניהם, ש"יציאה מוקדמת לגמלאות" היא בעבורם שם תואר נרדף ל"קיצור תקופת מאסר בשליש". עניין של אישיות, אני מניח, אבל גם של עידן.
אבא שלי חזר בכל יום ב-17:00 הביתה. הוא התעורר ב-6:00 ויצא למפעל ב-7:00, אבל הוא עבד שמונה שעות ביום. שמונה שעות בלבד. העידן שלנו שונה. שונה בהרבה. לפני כמה שנים, בחברה שבה עבדתי, המנכ"ל זימן ישיבה לשעה 19:00. ב-20:30, כשהסתיים הדיון בנושא שלשמו זומנה הישיבה, הוא התחיל סבב חדש, בנושא חדש. "ברשותך", פניתי למנכ"ל, "השעה 20:30. אני מבקש לצאת הביתה. עדיין לא ראיתי את הילדים שלי היום. הייתי שמח לראות אותם לפחות לדקה לפני שהם נרדמים". "מר גולדן", פנה אלי המנכ"ל ברצינות עסקית השמורה למנכ"לים, "הגיע הזמן שתחליט מה חשוב לך יותר - עתיד הקריירה שלך או חיי המשפחה שלך".
אבא שלי לא נאלץ מעולם להכריע בין משפחה לקריירה, בין ישיבות עבודה שמתחילות ב-20:00 לבין משחק דמקה עם הילד, בין סלולרי פסיכופתי שמטרטר ב-23:00 ובבוקר שישי ובצהריים של שבת לבין משחק מחבואים עם הילדה, בין מיילים שכותרתם "בהול!" - ששולחם לוחץ על כפתור ה-send בחצות הלילה ומצפה למצוא תשובה מונחת לפתחו כשהוא מתייצב במשרד ב-08:00 - לבין ערב של דיאלוג זוגי עם בת הזוג, רגע לפני שלא ייוותרו לא בת זוג ולא דיאלוג.
לא, אבא שלי היה מסור למקום העבודה שלו, ואהב אותו בכל מאודו, והיה נאמן לו בכל לבו, ונתן לו את מיטב מרצו - מכיוון שמקום העבודה שלו ידע שאבא שלי הוא קודם כל אריה גולדן, אחר כך אבא של שי ורן ובעלה של אוולין ורק אחר כך אינג'ינר גולדן. הוא ידע את זה, מקום העבודה של אבא שלי. הוא ידע את זה ומעולם לא העמיד אותו עם גבו אל הקיר - כותב מאחוריו את הסאב-טקסט: "עבודה קודמת לחיים. עבודה קודמת למשפחה. עבודה קודמת גם לך, האדם".
מקומות העבודה של הבן של אבא שלי דרשו לאורך השנים, בלי להניד עפעף, את הכל, כולל הכל מהעובד. והם לרוב גם קיבלו. מקומות העבודה של הבן של אבא שלי לא היו סלחניים. אולי "סלחניים" אינה המלה הנכונה. מקומות העבודה של ימינו תובעים מהאדם להיות שותף לעסקת חליפין מפוקפקת מאוד - פרנסה תמורת ויתור על הסיבות שלשמן יצא האדם מלכתחילה להתפרנס.
אולי זה הקפיטליזם הדורסני ונטול העכבות שסיחרר את כולנו לתוך מערבולת שממנה אין מי שיודע איך להיחלץ - שבויים של מחול משוגע, רוקדים לצליליו של חלילן עיוור שמנחשל אל השמים סילון של עשן שריחו כסף-כסף-כסף, כאילו כסף הוא תחליף לאלוהים, כאילו כסף הוא אלוהים, כאילו אין אלוהים, מכיוון שהכסף רצח אותו ותפס את מקומו. אולי.
אולי זו התרבות המערבית - שמקדשת בשני העשורים האחרונים דימויים ריקים של נוצץ שטחי - דוחקת באדם לחלק את העולם לשני מושגי יסוד בלבד: שחור ולבן. בעולם של דימויים שטחיים אין מקום למורכבות. אין מקום להכלה של מציאות רב רבדית, להסכנה עם תמונה רבת פרטים. או שאתה וורקהוליק או שאתה בטלן. או שאתה ווינר או שאתה לוזר. או שאתה עשיר או שאתה שום דבר. או שאתה סמנכ"ל או שאתה אפס.
ואולי, בכלל, פולחן ה"אני" הוא זה שגורם לסולם העדיפויות והערכים לבלבל בין "אינדיווידואליזם" לבין "אגואיזם" - במקום שבו "האני" הוא מרכז הכובד של ההוויה האנושית, הסיבה האפשרית היחידה לחיים, הדרך היחידה להזין את מפלצת האני-הוא-מרכז-עולמי, היא להטות אותה לאפיק האני-הוא-מרכז-העולם. במקום שבו כל אדם הוא מרכז העולם, לא נותר אדם ולא נותר עולם. נותרים המון עולמות והמון אנשים, כמו כוכבי לכת אבודים בחלל, המחפשים אחר שמש להסתובב סביבה. כוכב לכת אי אפשר שיהיה השמש של עצמו.
המציאות התעוותה לנו מתחת לאפינו. סדר ההיררכיות התעקם לחלוטין. המנכ"ל שקובע ישיבות ב-20:00 ונוזף בעובדיו כשאלה אינם זמינים בשבת בצהריים לשיחת ועידה אינו זקוק להגדרת גבולות בינאישיים - הוא זקוק לכיוונון אנושי מחודש ולאיפוס של מערך הערכים שלו. משהו בליבת החיים שלו השתבש. הוא לא לבד, כמובן. גם הוא, כדרכם של הסובבים אותו, נשאב לתוך מציאות שהוא אנוס לתפקד בתוכה. הוא לא רשע, גם לא משוגע. הוא פשוט שעון שמנגנון ההפעלה שלו יצא מדעתו.
קורבן של מערך ציפיות דורסני, של בעלי בית/הון חונקים, של מלודרמת כישלון והצלחה שהסתחרר לתוכה, של אשליית כוח מתעתעת, שקרית. החיים, כפי שהוא מבין אותם, הם מערך ציפיות תועלתני. הוא, בדומה לעובדיו, שחקן על לוח שעליו אין לו שום יכולת תנועה. גם הוא חייל על הלוח. פקיד אפור במנגנון עיוור לאדם, כל אדם. לעתים החייל מצוי באשליה שהוא מתקדם על הלוח, שהוא נע ממשבצת למשבצת. אבל כשהוא מאמץ את מוחו לחשוב הוא יודע שהוא נע לצדדים.
אבא שלי ובני דורו, אני חושב, נעו קדימה. הם הביאו אותנו אל הנקודה שבה אנו מצויים. הם נעו קדימה, מכיוון שהם חתרו לעבר יעד. לאומי, מקצועי, חברתי, לא משנה איזה. הארגונים הכלכליים של ימינו אינם חותרים לעבר יעד. התפשטות אינה יעד. התרחבות אינה יעד. הגדלת הון אינה יעד. אלה סמלים שרלטניים, דימויים של עוצמה. דימויים לעולם לא אפשר שיהיו תחליף למציאות. עבודה לעולם לא אפשר שתהיה תחליף לחיים. האדם לעולם לא אפשר שיהיה תחליף למכשיר. ארגונים שאינם מבינים זאת, אנשים ששוכחים את ייעודה של חברת האדם, סופם שיהיו משועבדים למפלצת גרגרנית שאין דרך להשביע - מפלצת ה"עוד ועוד ועוד ועוד". עוד ועוד ועוד ועוד הוא דרכה של החברה שבה אנו חיים כיום לחיות בלי להיות חיים, לדמות לעצמה שהיא מתקדמת, בעוד שהיא מתחפרת עמוק בתוך הבור שהיא חופרת תחתיה. תרצו, אפשר להחליף את המלה "בור" במלה "קבר".
אבא שלי לא יצא לגמלאות מוקדמות בסופו של דבר. הוא החזיק שלוש שנים נוספות במקום העבודה שלו ובתפקיד שלו, שבו הצטיין ואותו אהב הרבה יותר ממה שאני - שהרווחתי יותר ממנו בגיל צעיר ממנו בהרבה ופונקתי בתארים מרשימים יותר מאלה שאליהם הגיע ב-40 שנות עבודה - הצטיינתי ואהבתי את מקומות העבודה שלי. אבא שלי נשאר לעבוד בתעשייה האווירית עם המעקפים הסתומים ועם הלב המג'עג'ע והכל, כי היתה לו סיבה. היתה לו סיבה, לאבא שלי, להמשיך לעבוד. להמשיך ולרצות לקום בכל בוקר לעבודה. הסיבה הזאת שונה מהסיבה שבגללה אני קם כיום בבוקר לעבודה - אני חושב שאפשר לתאר אותה במלה אחת: ערך. ואת השווי של הערך הזה אין שום נוסחת אקסל שיודעת לחשב.