פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מגיע להם אאודי A6

      האם שופטים, שיכולים להרוויח מאות אלפי שקלים בחודש במגזר הפרטי, צריכים לשמוע כי התנאים שלהם הינם "מחליאים"?

      ביום חמישי האחרון פורסמה בכלי התקשורת האפיזודה הנוכחית בסדרה הפופולרית "אאודי A6 והמגזר הציבורי". בפרק הקודם הוכתם הנשיא לשעבר קצב בגרגרנות לאחר שחפץ ברכב היוקרה הגרמני. כעת נחשפה נהנתנותם הפוחזת (כביכול) של שופטי בית המשפט העליון, המחזיקים ברכב השרד ששוויו מסתכם בכ-350 אלף שקל. מסתבר כי התקנה המוטורית הרלוונטית הייתה אמורה להקצות להם, לכל היותר, מכונית בדרג של מנכ"ל משרד ממשלתי, במקרה זה הונדה אקורד שמחירה הוא כמחצית. אמות הסיפים רעדו.

      "אני אוהב את המכונית הזאת", מתוודה באתר הרכב האמריקאי הבעלים הגאה של אאודי A6 ."ההגה, התנועה, הכוח, הצורה, היו הופכים את הרכב הזה למושלם אלמלא הצורה של הפרונט". עיניי העייפות ממשיכות לגלול זה כמה שעות אתרים מוטוריים. הסיבה: חיפוש אחרי המרכיב הנוסף, שהפך את הרכב הגרמני לקללת הבכירים של המגזר הציבור בישראל. לאחר יותר מדי מפרטים טכניים - זה היכה בי! התשובה אינה מצויה מתחת למכסה המנוע של האאודי, אלא אצלנו. זהו סיפורו העצוב של מנוע סתום מקנאה.

      העובדה כי הנוהג קיים מאז 1995, וכי איש מהשופטים או מפקידי האוצר כיום לא היה מודע לבעיה לא הפריע למשתלחים. גם לא העובדה כי מדובר בשורה של אנשים מוכשרים, שיכלו לבחור להשתכר את העלות המוניטרית של אאודי כזאת בחודש עבודה במגזר הפרטי. "אני אוהב את המכונית הזאת", חשב לעצמו הטוקבקיסט הישראלי הממוצע, "אני לא יכול להרשות אותה לעצמי, למה הוא מקבל אחת? מושחת".

      המקרה של השופטים הוא אינו מקרה פרטי. האווירה הציבורית בישראל היא מיטת סדום המוזנת על ידי קנאה. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים הרואים ברכה בעמלם, מצויים רחוק מספיק מהישג ידה של המדינה, וזוכים בדרך כלל ללא יותר משלל גידופים עסיסיים. לא כך הוא גורלם של עובדי ציבור בכירים, ששכרם תלוי בהכרעות פוליטיות הרגישות לרחשי הציבור. את מידותיהם מצליח לקטום שוב ושוב הפופוליזם ההיפר דמוקרטי, תוך זעקת "שוויון לכל".

      מסע קצרצר במנהרת הזמן לוקח אותנו ל"שערורייה" מוטורית נוספת ב-2004. סערה ציבורית שהתחוללה בשל רכישת מכונית המנהלים הונדה אקורד למנכ"לים של משרדים ממשלתיים, גרמה לשר האוצר דאז - בנימין נתניהו - להכריז על הקפאת רכישתם. הלך הרוח הציבורי, בא שוב לידי ביטוי בברומטר הטוקבקים: "מדוע צריכים לרכוש מכוניות ב-170 אלף שקל?", ביכו אז הטוקבקים, "במקום לעזור לחלשים, לצעירים, לנכים ולחולים".

      מחיר הקנאה במחלצותיה השונות - צניעות, חיסכון ושוויון - היא מערכת ציבורית שמדירה אנשים טובים ומוכשרים מלעבוד בה ולנהל אותה. הדוגמה הבולטת והמגוחכת ביותר היא תשלום שכר חודשי של כ-30 אלף שקלים למנכ"ל של משרד ממשלתי. שכר כזה לאדם המופקד על עשרות מיליארדים בשם החיסכון דומה למניעת נוזל ברקסים ממשאית כביש מאותם טעמים ממש. אחרי הכל אין מערכת היכולה להיות טובה מסך האנשים המצויים בה.

      האם שופטים, שיכולים להרוויח מאות אלפי שקלים בחודש במגזר הפרטי, צריכים לשמוע כי התנאים שלהם הינם "מחליאים"? מדוע אנו מעוניינים בשיטה שבה אדם, המעוניין לקבל על עצמו תפקיד ניהול במשרד ממשלתי, צריך להיות אימבציל או מרטיר? האם ברצוננו למנוע מהמערכת הציבורית את העידית של החברה, ובלבד שלא נאלץ לראות מישהו מרוויח שכר שרובנו לא נרוויח לעולם?

      סביר להניח כי המחיר הפוליטי שתגבה המלחמה בקנאה, ימנע - לפחות בטווח הקרוב - קפיצת שכר או שדרוג ראוי ליגואר לבכירי המגזר הציבורי. עד אז, מוטב לפחות כי נתחיל לשלם להם במטבע הקשה של הכרת הטובה לה הם ראויים. אחרי הכל, הם לא רק יכולים להרוויח יותר שם בחוץ, הם גם עושים בשבילנו את העבודה.