חבר שלי ג'ונתן גדל בחוף המערבי, ולכן שמו כאן הוא THE DUDE - כדי לציין ולרומם את נעימות ההליכות והחפיף הכללי של גולשי קליפורניה במילואים. כמו רוב העוסקים במדיה ופרסום בארה"ב הוא יהודי, ולכן בתור חבר שבט שאלתי אותו בעדינות בוקר אחד אם גם לו נראה שהניו-יורקר הממוצע מפונק כמו מלך סעודיה בהתקף של פיצוי עצמי. ג'ונתן פרץ בצחוק מבעבע ושאל אם אני מתכוון לאשתו, או תוהה ככה באופן כללי.
כאן כדאי אולי לבאר שאת הערך JAP (נסיכה אמריקאית יהודייה) בוויקיפדיה ערכו לפי ההיסטוריה הספציפית של זוגתו, ובתור שכזו, מטעמי מסורת ומצפון היא לא סוחבת שום דבר כבד יותר מקלאץ' (לא, לא של האוטו - שאל את זוגתך אם אתה לא יודע מה זה). למה מסורת? כי כבר דורות רבים אף אחת במשפחתה לא נושאת משהו כבד יותר או שאינו מעוטר בלוגו של הרמס. ג'ונתן הוסיף ואמר שאכן בת זוגו נולדה עם כפית חד-פעמית בפה (הזהב נשאר בכספות בצ'ייס), אבל לדעתו היא רק דוגמה מצוינת לזן חדש ואמיץ שהאבולוציה מייצרת בניו יורק, זן מאותגרי המותרות.
חשבתי על זה ביסודיות בערך שלוש דקות, ואכן הגעתי למסקנה שהוא צודק ונראה שמדובר בצורת קיום ותרבות חדשה. תרבות המתאפיינת אנתרופולוגית בהתנהגויות ומיומנויות חדשות לחלוטין, וגם באובדן של הרבה ממה שלימדו את ההורים שלי בחדר האוכל בקיבוץ.
למשל, אובדן נרחב של כישורים דומסטיים: מכיוון שאף אחד לא ממש מבשל כאן וקוקינג הוא כידוע שמה של העיר שבה נערכת האולימפיאדה, המקומיים לא ממש יודעים איך לשטוף כלים (אף שחלקם עדיין זוכרים במעומעם שהמדיח עשוי להיות קשור לנושא). אם בכלל אוכלים בבית, המזון יגיע (מהר ובזמן) במשלוח בכלים חד פעמיים שאותם (העוזרת) תשליך הישר לפח אחרי השימוש.
דין דומה נגזר על הקפה: תן לניו-יורקר ממוצע ספל קפה, אני מתכוון כזה העשוי מחרסינה, והוא מן הסתם יישמט מידו מחמת הכובד הבלתי צפוי. בכל מקרה, הנ"ל ישאל אותך מיד איפה מכסה הפלסטיק א-לה-סטארבקס, שהרי הוא איבד מזמן את היכולת לשתות קפה ולא לינוק אותו מנקב בכוס הפלסטיק. פותחני הבקבוקים נעלמו גם הם מאז המצאת ה-TWIST TO OPEN - ולא, לא מדובר בפרק ב"נולד לפזז 9" אלא בפקק המתכת המתנוסס בראש בקבוק הבירה שאותו אפשר לפתוח כמובן בלי פותחן, שלא יהיה קשה מדי, וכדי שלא נאמץ את בית הבליעה כבר הכניסו את הוויטמינים לבקבוקי המים.
אובדן היכולות נמשך עמוק אל תוך משלוחי הכביסה (ייבוש, קיפול וגיהוץ הן מלים קשות ולא נחוצות כאן), ואל כל הקניות שעושים באינטרנט כדי שלדורמן יהיה נוח לסחוב את החבילות לתוך הדירה. את הזבל לא "מורידים" כי את זה עושה הנני או העוזרת, ובכל מקרה בכל קומה יש כמובן חדר אשפה כדי למנוע קילומטראז' מיותר.
איפה משיגים מקדחה?
הניו-יורקר המתקדם יודע עדיין לדווח בגאווה מרובה שאם לפתע אין אור בבית כנראה שצריך להחליף נורה, ולכן יתקשר מיד לסופרוייזר של הבניין כדי שיירתם למשימה. כך ינהג גם לגבי כל התקלות והקלקולים האחרים. חבר שלנו אלון חיפש מקדחה להשאלה במשך חודשים ארוכים עד שבלית ברירה קנה אחת בעצמו - רוב ידידיו לא הבינו על מה בדיוק הוא מדבר ושאלו אם הוא עושה הסבה לרפואת שיניים.
גם ביכולות התחבורתיות נרשמת נסיגה משמעותית: כל תושב שמכבד את עצמו לא יעלה בדעתו להיכנס למונית בלי שהדורמן יפתח עבורו את הדלת, וכמובן יגונן עליו במטרייה במקרה הצורך. אין גם שום סיבה לצאת מהמונית או הלימוזינה אלא אם זו הגיעה ממש לתוך הלובי של היעד. יש פקק עצום 200 מטר מהכתובת? לא נורא. נמתין בסבלנות.
צורת החשיבה החדשנית הזאת באה לכדי ביטוי גם בתחום הנדל"ן. אם הדירה שלך רחוקה יותר משתי דקות הליכה מהסאבווי אתה תת-אזרח שחי בתנאים לא אנושיים, גם אם אין לך שום כוונה להשתמש אי פעם בסאבווי. המקומיים לא מוכנים בשום פנים ואופן לצעוד יותר מדקה למכון הכושר. כמובן שבמכון עצמו הם ירוצו 20 מייל על הטרדמיל, אבל ללכת למכון ברגל? שומו שמיים. מה יגיד על זה המאמן האישי שלך?
ג'ונתן המשיך והסביר: "הכל קשור כמובן לנושא הבחירה האישית החשובה כל-כך לניו-יורקרים. אם אני רוצה ללכת 50 בלוקים בשלג כדי לרוץ עוד 10 מייל בפארק זה בסדר גמור. אבל אם חלילה אני חייב ללכת לאן שהוא מכל סיבה שהיא - לא יקום ולא יהיה". בחיי היום-יום יקפיד המקומי לצעוד רק בסליפ-אונס או במוקסינים כדי שלא יתכופף חלילה, ובחנויות הנעליים מתרוצצות שמועות על רצון לעגן את הגישה הזאת בחקיקה ולהוציא את השרוכים מחוץ לחוק אחת ולתמיד.
וכמובן, תור מכל סוג ואורך שהוא גובל בחילול קודש ומהווה עילה להפיכה צבאית. כדי להקל על הסבל הכרוך במקרים הנדירים שבהם אין ברירה וממש חייבים לצעוד, בכל פינת רחוב ובלוק יימצאו לכם ארבעה מכוני פדיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה, דיקורים אלטרנטיוויים או סתם מסאז'.
לסיכום שאלתי את ג'ונתן מה דעתו על הקיץ הניו-יורקי הידוע לשמצה. הרי בכל העולם ידוע שמנהטן בחום יולי-אוגוסט היא גיהנום מוחלט: רותח ולח באופן בלתי נסבל, ואם נשאר לך רבע מוח אתה מקפיד לבלות את הקיץ בבית החוף שלך בהמפטונס. ג'ונתן ענה שאמנם הוא לא מפונק בכלל, אבל דווקא בנושא זה כל מלה אמת ואכן מדובר בתופת של דנטה.
הוא הביט בשעונו, הודה לי שהזכרתי לו שסוף השבוע כבר כאן, ויצא בבהילות לכיוון ההמפטונס. הבטתי החוצה, אל היום המדהים - 26 מעלות צלסיוס ידידותיות מלוות בבריזה נעימה ורחובות שטופים אחרי הגשם המרענן של הלילה - ותהיתי לעצמי עד כמה תסמונת מאותגרי המותרות מדבקת.