מדוע השקיעה לשכת עוה"ד במכבסה?

תמונה קודרת על הנעשה בלשכת עורכי הדין נחשפה בהכרעת הדין שניתנה לפני עשרה ימים על ידי שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב זכריה כספי. פסק הדין ניתן במשפטם של המנכ"ל לשעבר של ההוצאה לאור של הלשכה עידן סובול, ושל הקופאית והמזכירה הראשית של ההוצאה, אורנה קסטוריאנו. הנאשמים הורשעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ומרמה ובהפרת אמונים. סובול הורשע בשתי עבירות נוספות: גניבה בידי נושא משרה בתאגיד ורישום כוזב במסמכי תאגיד. קסטוריאנו זוכתה מעבירת הגניבה.

ממצאי השופט כספי חושפים מחדלים של אי-פיקוח על כספי הלשכה. מהכרעת הדין עולה כי אילמלא עקשנותו של עו"ד חיים שטנגר - ספק אם היו השניים עומדים לדין.

בכתב האישום טען התובע עו"ד מנחם בלום, כי בינואר 1988 קשרו הנאשמים קשר לשלוח יד במרמה בכספי הלשכה, ולשפץ על חשבונה של הלשכה מבנה השייך לרחל מנדרובסקי - אמה של הנאשמת. מנדרובסקי עבדה גם היא בהוצאה לאור של הלשכה, החל מ-1991, ובבעלותה היו דירות ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב, שלאחת מהן היה מחסן צמוד.

הנאשמים יזמו את שכירת המכבסה כדי להקים מחסן של ההוצאה לאור, וכן שכרו את המחסן כדי להשתמש בו כביכול כחדר ישיבות של ההוצאה לאור; זאת על אף ההוצאה הכספית הניכרת שהיתה כרוכה בשיפוץ המבנים כדי להתאימם לצורכי ההוצאה לאור. מדובר בהשקעה של 40 אלף דולר במכבסה, ו-37 אלף דולר במחסן. המכבסה והמחסן הושכרו ללשכה בסכום של 480 דולר בחודש.

בסיפור המרמה הזה משתלב מרתף נוסף, הפעם של דודתה של הנאשמת. בבעלות הדודה, רבקה ברנשטיין, היה מחסן אחר באותו בניין ברחוב יוסף הנשיא. בסוף 1993 שיפצו הנאשמים את המרתף השני, כדי להפכו לכאורה לחדר גיבוי למחשב; זאת בלא שדיווחו על כך ללשכה. עלות שיפוץ המחסן השני - 120 אלף שקל. באוגוסט 1993 רכשו הנאשמים עבור הלשכה את שני המרתפים (בחכירה ל-999 שנה), תמורת 55 אלף דולר.

לטענת התובע, הנאשמים השתמשו בכספי הלשכה לצורכיהן הכלכליים של קרובות המשפחה, בסכום כולל של 205 אלף דולר (החישוב כולל גם תשלומים נלווים על חשבון הלשכה, כגון מסי ועד בית).

לפרשה זו קשורה גם עו"ד טובה אולשטיין, ששימשה כעורכת הפסיקה בהוצאה לאור, וניסחה רבים מהחוזים של הנכסים. במסגרת עסקת טיעון, הורשעה אולשטיין על פי הודאתה בעבירה של הפרת אמונים בתאגיד.

עו"ד צבי מיתר, בעבר יו"ר ועדת הכספים של הלשכה, העיד כי התשלומים עבור חכירת שני המרתפים לא היו תקינים. לגבי השיפוצים שנעשו בנכסים אמר מיתר כי לא ידע עליהם, ואישר כי יש צורך בקבלת אישור על עסקה מסוג זה. כאשר נשאל על ידי הסניגור, עו"ד אבי גולדבליט, כיצד ייתכן שבמשך שנים לא ידעו הוא ואנשי הלשכה על הוצאות השיפוץ למרות הנהלת החשבונות - השיב כי מסמכים מסוג זה לא הגיעו לעיונו.

הסניגור היקשה על העד, והציג בפניו תשלומים עבור השיפוצים, שהועברו באמצעות צ'קים בחתימת מורשי החתימה בלשכה. על כך השיב מיתר: "אם עדי (הנאשם) היה שולח לי צ'ק לחתימה היום, אולי הייתי שואל שאלה, אבל לא הייתי מהרהר בזה, לא הייתי חושב שאם עדי אומר לי שבוצעה עבודה ושולח לי לחתימה צ'ק, שאני צריך יותר מדי לפשפש. אני סמכתי על עדי. אמרתי לך, הוא היה 20 שנה, עבד עם כל ראשי הלשכה, עם כולם, אנחנו האמנו בו".

השופט מתאר את הנעשה בלשכת עורכי הדין בשנים הרלוונטיות (1988 עד 1994) בצבעים קודרים: "התמונה מציגה מראה עגום של התנהלות גוף ציבורי חשוב, מן הראשונים שהוקמו באמצעות חוק. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין נבחרי הגוף לבין עצמם. העכירות הזו, בלשון המעטה, יסודה ביריבות קשה, לעתים בלתי נסבלת, בין על רקע סיעתי ובין על רקע אישי. דחיקת הרגליים הזו נשאה, לפחות במקרה אחד, אופי פיזי של ממש, במהלכו מצא נבחר מבין נבחרי לשכת עורכי הדין (הכוונה לעו"ד שטנגר - צ"ה), את דלת משרדו בלשכה נעולה בפניו - לאחר שמנעוליה הוחלפו".

בהמשך הכרעת הדין כתב השופט כי היריבות המרה תרמה משמעותית, לצד הניהול הלקוי, "לצמיחה מהירה של גידולי פרא, שהכוח לשלוט נתערבב בהם עם סמכות, והיעדר הרסן עליהם הביא לטישטוש הראייה של טובת התאגיד. מכאן ועד נביטת זרעי הפליליות - קצרה הדרך", אמר השופט.

ביחס לטענתו של הנאשם, שהוענקו לו סמכויות בפועל לביצוע פעולות השיפוץ והשכירה, קבע השופט כי מדובר בטענת סרק שאין בה ממש. "הענקת סמכות בפועל בגוף כמו לשכת עורכי הדין - אינה אפשרית ואין לה נפקות ככל שהדבר נוגע לתחימת סמכויות כדין. איש מן העדים הנוגעים בדבר לא אישר את טענת הנאשם בעניין הענקת סמכויות כזו, הנוגעת לעסקות רכישה ושכירות. אפילו עו"ד מיתר, שהנאשם היה במשך שנים בן טיפוחיו ופעל (או צריך היה לפעול) בתקופה מסוימת תחת פיקוחו, כפר בכך". השופט הוסיף כי עדותו של עו"ד מיתר בעניין זה משתלבת היטב עם דבריהם של עדים אחרים מראשי הלשכה ופעיליה.

לדברי השופט, לכל היותר ניתן לומר כי עו"ד מיתר יצר בסיס נרחב לפעולות הנאשם, בשל האמון שנתן בו השופט הוסיף כי האמון היה מופרז בלא ספק, ונוצל על ידי הנאשם. "כל הפעולות האלה נעשו בהיחבא, תוך העלמתן מידיעת בעלי התפקידים המוסמכים בלשכה, תוך הסתרתם מעיניהם, ואגב ניצול הפיקוח הרופף".

במשפט העידו כמה עדים ביחס למצב הנכסים והתועלת שבהם. ביחס למכבסה העיד אדריכל שראה את המקום לפני השיפוצים. לדבריו, המכבסה היתה מלאה בגרוטאות ישנות, הקירות והתקרה היו מלאי חלודה ועובש, ודרך הגישה אליה היתה קשה. אותו אדריכל הציע לנאשם לשכור מבנה אחר, ואולם הנאשם לא קיבל את עצתו.

השופט קבע כי בעקבות התיאורים על מצב הנכסים, "צריך לתמוה מה טעם ראה הנאשם לשכור מכבסה ישנה ולשפצה בהוצאה ניכרת, ולאחר מכן לחכור (בפועל לרכוש) עוד שני מרתפים מוזנחים וטחובים, ולהשקיע בהם סכומים גבוהים לצורך שיפוץ.

"התמיהה גוברת כאשר מתברר, כי התאמתם של הנכסים האלה לשימוש ההוצאה לאור מפוקפקת, אם לא חסרת תועלת ממש, וכן בהתחשב במיקומם. יש להסיק כי רכישתם בנסיבות אלה היתה נטולת סבירות והיגיון כלכלי בעבור לשכת עורכי הדין... תכליתם היחידה היתה