ב-7 בספטמבר 2006, נוריאל רוביני, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק, עמד לפני קהל של כלכלנים בקרן המטבע הבינלאומית והודיע על משבר מתבשל: בחודשים ובשנים שלפנינו, הזהיר, תיתקל ארה"ב במשבר דיור המתרחש פעם בחיים, תיכנס להלם ממחירי הדלק, תרשום ירידה חדה באמון הצרכנים - ובסופו של דבר תגלוש למיתון עמוק.
הוא הניח בפני הנוכחים שרשרת עגומה של אירועים צפויים: בעלי הבתים יתקשו לעמוד בתשלומי המשכנתאות, טריליונים של דולרים בנכסים מגובי משכנתאות יימחקו וכל המערכת הפיננסית העולמית תקפא על מקומה. התפתחויות אלה, אמר, עלולות לפגוע ואף להרוס קרנות גידור ובנקים כמו פאני מיי ופרדי מאק.
כשרוביני עשה את דרכו החוצה מהאולם לאחר ההרצאה, אמר האחראי על קבוצת הדיון: "אני חושב שאולי אנחנו צריכים לשתות משהו חריף אחרי זה". אנשים צחקו - ולא בלי סיבה. באותו הזמן שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים, והכלכלה, למרות חולשתה, היתה בעיצומה של צמיחה, על אף עליית מחירי הדלק והתערערות שוק הדיור.
ואולם מהר מאוד הוכח שרוביני צדק. ב-2007, אנשים שלקחו הלוואות סאבפריים החלו לפשוט רגל, קרנות גידור רשמו תשואות שליליות ושוק המניות צלל. מצב התעסוקה הידרדר, הדולר נחלש בהדרגה, שוק הדיור נכנס למשבר ותחושת הפאניקה באוויר גברה והלכה ככל שהעמיק משבר האשראי. בסוף הקיץ של 2007, הבנק הפדרלי נחלץ לעזרה, ובאופן לא מקובל ביצע התערבות כלכלית כשרכש אג"ח מגובות משכנתאות בעשרות מיליארדי דולרים.
במשך השנה שחלפה מאז, כל פעם שהאופטימיסטים בישרו כי הרע ביותר כבר מאחורינו, רוביני השיב להם בפסימיות נחרצת. בפברואר, כשהדעה המקובלת היתה כי בנקי ההשקעות בוול סטריט יצליחו להיחלץ מהמשבר, הזהיר רוביני כי לפחות אחד מהם יפשוט את הרגל - ושישה שבועות מאוחר יותר התמוטט בר סטרנס.
לאחר הפעולות יוצאות הדופן שנקט הבנק הפדרלי באביב, בהן פתיחת קווי אשראי למספר בנקי השקעות וחברות ברוקרים, רבים מהכלכלנים התרשמו לחיוב מההתאוששות הכלכלית וטענו כי משבר האשראי הסתיים והמיתון נמנע. רוביני, לעומתם, דבק בתסריט האימה שלו: גלים של תאגידים הפושטים רגל, התרסקות של שווקים כמו הנדל"ן ואג"ח מוניציפליות, וחמור מכך, האפשרות לפשיטת רגל של בנק לאומי או אזורי גדול שעלול לגרום לבהלה בקרב לקוחות כל הבנקים. לא כל התחזיות התממשו, אבל סגירתו של בנק אינדימאק מקליפורניה ביולי - אחד הכישלונות הגדולים בהיסטוריה האמריקאית - משך תשומת לב רבה יותר ליכולת של רוביני לראות את הנולד לכאורה.
דיכדך את שר האוצר האמריקאי לשעבר
כתוצאה מכך, רוביני, איש אקדמיה מכובד אך די אלמוני, נהפך לדמות מרכזית בשיח הכלכלי הציבורי. אחרי הכל, הוא היה לנביא שראה הכל מראש. הוא הוזמן להרצות בפני הקונגרס, המועצה ליחסים בינלאומיים והפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שבשווייץ. כיום הוא מרצה מבוקש המחלק את זמנו בין פגישות עם ראשי בנקים מרכזיים לבין דיונים עם שרי אוצר במדינות אסיה ואירופה.
נראה כי הממסד הכלכלי המרכזי החל להתקרב, גם אם באופן מגומגם, לדרך החשיבה של רוביני. "בחודשים האחרונים נהפכתי לפסימי יותר מהמקובל", אמר לי השנה לורנס סאמרס, לשעבר שר האוצר של ארה"ב. "אין ספק שהדברים שכתב רוביני תרמו לכך".
ביום קר וקודר בחורף שעבר פגשתי את רוביני לארוחת צהריים בניו יורק. "אני לא פסימיסט מטבעי", הוא התעקש. קשה היה לקבל את הטענה הזאת. התנהגותו הרצינית והאווירה העגמומית שהוא יוצר מעוררים רושם של אדם השרוי בכאב תמידי, כמי שהעול של מה שהוא יודע כבד מנשוא.
רוביני, בן 50, היה משקיף מהצד כמעט כל חייו. הוא נולד באיסטנבול, בן להורים יהודים מאיראן. משפחתו עברה לטהראן כשהיה בן שנתיים, אחר כך לתל אביב, ובסופו של דבר לאיטליה. הוא היגר לארה"ב ללימודי הדוקטורט בכלכלה באוניברסיטת הרווארד. לאחר שקיבל תואר דוקטור ב-88', הצטרף רוביני למחלקה לכלכלה באוניברסיטת ייל, שם פגש בראשונה את רוברט שילר, הכלכלן שנודע באזהרותיו הנבואיות לגבי התפוצצות בועת הטכנולוגיה בשנות ה-90.
שנות ה-90 היו רוויות באירועים עבור כלכלן בינלאומי כמו רוביני. לאורך העשור תקפו משברים את המדינות המתפתחות אחת אחר השנייה. הראשונה היתה מקסיקו ב-94', לאחר מכן הציפה פאניקה את מדינות אסיה, בהן תאילנד, אינדונזיה ודרום קוריאה ב-97'-98'. ארגנטינה היתה הבאה בתור ב-2000.
רוביני החל לחקור את המדינות האלה וזיהה מהר מאוד את מה שקרא לו "חולשה משותפת". הוא הבחין כי ערב פרוץ המשבר, לרוב המדינות היה גירעון עצום במאזן התשלומים, כלומר שהן הוציאו הרבה יותר ממה שהכניסו, והן נהגו לממן את הגירעון באמצעות הלוואות ממקורות חוץ. רובן גם סבלו מרגולציה עלובה על המערכת הבנקאית. השלטון המרכזי היה חלש, ומינוי מקורבים למשרות ציבוריות היה לנורמה.
המחקר שביצע רוביני לא אופיין רק במסקנות, אלא גם בגישה הכללית. הוא הרבה להשתמש בהשוואות בין מדינות ובאנלוגיות היסטוריות, בסגנון סובייקטיווי ולא טכני, מסוג העבודות האהובות על כלכלנים פופולרים כמו פול קרוגמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס", וזוכה פרס נובל ג'וזף סטיגליץ, הפונים לקהל יעד מחוץ לאקדמיה.
לאחר שניתח את השווקים שהתמוטטו בשנות ה-90, ניסה רוביני לאבחן מי תהיה הכלכלה הבאה שעלולה לעמוד בפני לחצים דומים. התשובה המפתיעה שלו היתה: ארה"ב. רוביני נדהם ממה שמצא בכלכלה האמריקאית, ובעיקר מגירעון של 600 מיליארד דולר במאזן התשלומים.
הוא החל לכתוב בהרחבה על הסכנות הטמונות בגירעון, ובמקביל חקר את ההשפעות השונות של חגיגת האשראי, בהן בועת הדיור הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, שהחלה לאחר שהבנק הפדרלי הוריד את הריבית כמעט לאפס ב-2003. רוביני השתכנע כי בועת הדיור על סף פיצוץ.
בסוף 2004 החל רוביני לכתוב על "תרחיש של נחיתה קשה וסיוטית לארה"ב". הוא חזה כי המשקיעים הזרים יפסיקו לממן את הגירעונות בתקציב ובמאזן התשלומים, יזנחו את הדולר לאנחות, ויביאו הרס על הכלכלה.
מהן ההתפתחויות הכלכליות המצפות לנו באופק, לדעת רוביני? כשג'ים נאסל, הממונה על התקציב בבית הלבן, הכריז ביולי כי ארה"ב הצליחה להימנע ממיתון, רוביני נשמע ספקן. במשך חודשים הוא ניבא כי ארה"ב תסבול ממיתון שיימשך שנה וחצי, ושיהיה "הקשה ביותר מאז השפל הגדול". אף שהוא בטוח כי הכלכלה תיכנס לתקופה של תיקון טכני בסוף 2009, פשיטות רגל במגזר הפרטי ומעצורים נוספים על הצמיחה ימשיכו להשאיר את רישומם במשך שנים.
תומך במהלכי הבנק הפדרלי
רוביני התייעץ עם כמה קובעי מדיניות, בהם ראשי הבנק הפדרלי ופקידים בכירים במשרד האוצר, כדי להעמיד תגובה אגרסיווית למשבר. הוא בירך על הקיצוץ בשער הריבית ל-2% שנקט הבנק בתחילת קיץ 2007, וגם בנכונות של הבנק המרכזי לרקום את העסקה לרכישת בר סטרנס.
הוא טוען כי פעולות הבנק הפדרלי מנעו אסון, אף שהוא מאמין כי ההתערבויות בעתיד צריכות לעזור ללווי המשכנתאות ולא לטובת המשקיעים. רוביני גם אומר כי הברירה הניצבת בפני ארה"ב היא קשה אך פשוטה: או שהממשלה תערוב למשכנתאות בסך טריליון דולר ויותר (בתמורה להסכמת הבנקים לצמצום היקף התשלומים החודשיים של הלווים), או שהבנקים ומוסדות אחרים שמכרו משכנתאות או נכסים המגובים בהן - יתמוטטו. "או שאתה מלאים את הבנקים או שאתה מלאים את המשכנתאות", הוא אומר. "אם לא, כולם יהיו בצרות".
במשך חודשים טען רוביני כי המחיר האמיתי של משבר הדיור לא יעצור על 300 מיליארד דולר, אלא יגיע לסכום שבין טריליון דולר לטריליון וחצי. החשוב מכל, לדעתו, הוא להבין כי הבעיה עמוקה יותר ממשבר הדיור.
"אנשים פזיזים שיכנעו את עצמם שמדובר במשבר סאבפריים", אמר לי, "אבל יש לנו בעיות עם הלוואות למחזיקי כרטיסי אשראי, לסטודנטים, לרוכשי מכוניות, לנדל"ן מסחרי, לבתים פרטיים, לעסקות ממונפות". כל צורות ההלוואה האלה, הוא טוען, סובלות מהבעיות שצצו במשבר הדיור - בטוחות זולות, שימוש בהחזרי ההלוואה כגיבוי לנכסים אחרים, רשלנות מצד סוכנויות דירוג האשראי והשגחה ממשלתית רופפת. "יש לנו מערכת סאבפריים פיננסית שלמה", הוא אומר.
לדבריו, מרבית ההפסדים שנבעו מההלוואות הפגומות עדיין לא נרשמו במאזנים, והמחיר שיגבו הלוואות הנדל"ן המסחרי לבדן עלול לשלוח מאות בנקים מקומיים לזרועות אגף הביטוח של הבנק הפדרלי. "כשליש מהבנקים האזוריים לא ישרדו את המשבר", הוא צופה.
העזרה שיגיש הבנק הפדרלי למוסדות הפיננסיים שיתמוטטו צפויה להגדיל את הגירעון שלו, הגדול ממילא, במאות מיליארדי דולרים. מישהו, היכן שהוא, ייצטרך לממן את הכל. "המממנות הגדולות שלנו הן סין, רוסיה ומדינות המפרץ הפרסי", מציין רוביני. "אבל הן יריבות שלנו, לא בעלות ברית". ארה"ב, הוא ממשיך, תצא מהמשבר הזה בסופו של דבר, אך תהיה מדינה אחרת, עם מעמד אחר בין אומות העולם. "ברגע שאתה נמצא בחובות, אתה תלוי בטוב לבם של זרים", הוא עוצר להשמיע אנחה, "זאת עלולה להיות תחילת הסוף של האימפריה האמריקאית".
"זה אולי סופה של האימפריה האמריקאית"
הראלד טריביון
19.8.2008 / 8:08