העליון מגבה את אלשיך: ניתן להטיל אחריות אישית על דירקטורים גם בהליכי הקפאה

הדירקטורים של חברת פויכטוונגר השקעות, שמצויה בהסדר נושים, יהיו רשאים לטעון בתצהירים מפני תביעת הענק שהוגשה נגדם טענות עובדתיות שונות, לפיהן אין קשר סיבתי בין אישור העסקות שנעשה על ידם לבין קריסת החברה - כך קבע היום בית המשפט העליון. בכך קיבל העליון ערעור שהגישו הדירקטורים וכלל חברה לביטוח על החלטת השופטת ורדה אלשיך מבית המשפט המחוזי בתל אביב.



בשנת 2004 הגיש נאמן פויכטוונגר השקעות, עו"ד שלמה נס, תביעה על סך כ-250 מיליון שקל נגד שמונה דירקטורים של החברה ונגד כלל, אשר ביטחה את אחריות הדירקטורים בחברה, בטענה שהדירקטורים גרמו לקריסתה של החברה בכך שפעלו ברשלנות כאשר אישרו בהינף קולמוס עסקות ענק, ללא ביצוע בדיקות בסיסיות. בהחלטתה מאוקטובר 2006 קבעה אלשיך, כי לא ניתן לפקפק בקשר הסיבתי ההדוק בין התממשות הסיכונים שהיו גלומים בעסקות שאושרו לבין קריסתה הכלכלית של החברה, וכי גדר המחלוקת בתביעה נסוב רק על היקף המידע אשר שימש כבסיס להחלטת הדירקטורים לאשר את העסקות. לפיכך אישרה אלשיך לדירקטורים להתייחס בתצהיריהם רק לגדרה של מחלוקת זו. הדירקטורים טענו בערעור כי קביעות אלה מקפחות את זכויותיהם הדיוניות.

השופט אשר גרוניס, אליו הצטרפו השופטים סלים ג'ובראן ומרים נאור, קבע כי אלשיך אכן נדרשה בהחלטתה לנתח את היקף המחלוקת העובדתית בין הצדדים, ואולם לא היתה רשאית למנוע מבעלי הדין להעלות טענות עובדתיות שעשויות לתמוך בעמדתם, מתוך מטרה לצמצם את גדר המחלוקת. לדברי גרוניס, בשלב המקדמי בו מצוי התיק, לא ניתן היה להכריע באופן סופי ביחס למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, ולכן לא היה מקום למנוע מהדירקטורים לטעון בתצהירם כי תנאיהן של העסקות שאושרו היו סבירים, וכי אין קשר סיבתי בין אישור העסקות לבין קריסת החברה. לפיכך קבע גרוניס כי יש לבטל את קביעתה זו של אלשיך, והתיר לדירקטורים להגיש תצהיר מתוקן.



בנוסף, בהחלטה נשוא הערעור קבעה אלשיך כי התביעה ראויה להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון, כלומר בדיון מקוצר, וכי אין מקום להעברתה לפסים של תביעה אזרחית רגילה. על כך ערערה כלל וטענה כי ההליך בו פתח הנאמן, לפי סעיף 374 לפקודת החברות, אינו מתאים למקרה, שכן לא מתנהלים הליכי פירוק נגד החברה אלא הליכי שיקום והבראה. סעיף 374 מציע מסלול מהיר המאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים מסוימים בגין פעולותיהם בניהול החברה בתרמית, ואולם תנאי לתחולתו הינו היותה של החברה בהליכי פירוק.



השופט גרוניס בהחלטתו הרחיב למעשה את סמכותו של בית המשפט, כך שלא רק במסגרת הליכי פירוק מוסמך בית משפט של חדלות פירעון להטיל אחריות אישית על נושאי המשרה, אלא גם במסגרת הליכי שיקום והבראה של חברה. גרוניס קבע כי ניתן לעשות שימוש בסעיף גם במקרים שלא ניתן נגד החברה צו פירוק, וזאת על מנת להשלים את החסר הקיים בדיני השיקום וההבראה. לדבריו, חסר זה עלול ליצור תמריצים בלתי ראויים, משום שאם ייקבע שלא ניתן לנקוט הליך דיוני מקוצר לפי הסעיף נגד המנהלים כאשר החברה מצויה בהליכי שיקום והבראה, יהווה הדבר תמריץ ממשי עבור מנהלים להביא לאישורו של הסדר נושים רך על מנת לחמוק מנקיטת הליך נגדם. בעניין זה אישר גרוניס את החלטת אלשיך לפיה התביעה ראויה להידון לפי הסעיף.