לרסן את האקסטרים

אלא שבן חמו חשב אחרת. הוא החליט לוותר על המנוחה ושעות אחדות לאחר שחרורו מבית החולים הוא מיהר להתייצב בעבודה, ואף החליט כי עליו להישאר במשרד עד שעה מאוחרת במיוחד, "כדי להשלים את מה שהייתי אמור לעשות ביומיים שבהם אושפזתי".



בן חמו, 33, תמיד היה מכור לעבודה. "הוא אף פעם לא ידע גבולות", מספר מהנדס מערכות שעבד עמו בצמוד בחברה קודמת. "לא היה אצלו הבדל בין יום ללילה. הוא היה נשאר בעבודה עד שהמשימה מולאה ולא כשהשעון הראה על השעה 18:00 או 19:00. יום העבודה שלו נמשך בין 12-13 שעות. בדרך כלל והוא המשיך לעבוד גם מהבית".



בן חמו הוא חלק מקבוצה אקסקלוסיווית של עובדים שבעבורם העבודה היא מרכז החיים - קבוצת עובדי האקסטרים. אם שבוע עבודה של משרה נורמלית נע בין 40-45 שעות, הרי שעובדי האקסטרים רושמים 70 שעות עבודה בשבוע ולעתים יותר מכך. "אני לא מכיר בגבולות של זמן במקום העבודה - לא בשביל התגמול הכספי, אלא בעבור ההערכה לה אזכה מצד הקולגות ובעבור ההערכה העצמית שלי", מתוודה בן חמו. "אבל יש בכך גם פן מקצועי. מי שהעבודה היא מרכז חייו - והדבר נכון בעיקר בהיי-טק - רואה פירות לעמלו. הנה, הפכתי משכיר לבעלים-שותף ועכשיו היעד שלי הוא אקזיט".



בן חמו מודה שיש מחיר להיותו עובד אקסטרים ובמיוחד כזה שגם בסופי השבוע ובחגים משיב לטלפונים ולאימיילים בענייני עבודה. לדבריו: "זוגתי רוצה שאתנתק מהמשרד כשאני בבית, כדי שאקדיש זמן איכות לילדים. גם החברים מתלוננים. אבל זה אצלי בדם. פרויקט מאתגר, רצוף קשיים, עושה לי את זה. רק לאחר האקזיט, אם נגיע אליו, אוריד את הקצב".



על ניר סקופ, 36 מאמדוקס, אומרים חבריו לעבודה שהאיש נשאר בלילה ללון על מיטת שדה במקום העבודה. כשהם באים למשרד בבוקר, כשקורי השינה עדיין בעיניהם, הם מבחינים שהוא כבר רכון על המחשב ובלכתם הביתה הם משאירים אותו באותה תנוחה. "יש כמות משימות שיש למלא ויש דד-ליינים שחייבים לעמוד בהם", אומר סקופ בשמץ של הצטדקות. "אם אקפיד להפסיק לעבוד בשעה מסוימת, בלי קשר לכמות העבודה, מה ייצא לי מזה? שמה הטוב של אמדוקס עלול להיפגע, נתקשה למכור ואפילו עלולה ליפול עסקה חשובה. אז נכון, אני לא בעל מניות בחברה, אלא רק שכיר - ובכל זאת אני מרגיש כאילו זה עסק שלי, שבו היוקרה שלי מונחת על כף המאזניים".



עו"ד מוטי בר-לב, 53, היה לפני שנתיים בחופשת סקי באוסטריה, כאשר בעיצומה של הגלישה צילצל הטלפון הנייד. היתה זו שיחה מהמשרד ברמת גן. בר-לב ניווט את עצמו לשולי המסלול ורק במזל ניצל מהתהפכות שהיתה נגמרת לפחות בפציעה.



גולשים שעברו במקום גערו בו על גילוי חוסר אחריות. בר-לב, כמו שאר האקסטרימיסטים, נוהג להישאר במשרד בשעות הערב המאוחרות, אחרי שאחרון העובדים עוזב את המקום, כדי לתת מגע אחרון לחומר שטופל ביום שחלף ולבדוק אם התיקים של יום המחרת הוכנו כראוי.



"בני המשפחה משתדלים לרסן אותי, אבל האמת היא שהם השלימו מזמן עם העובדה שלא אחזור מהעבודה בשעה 16:00 או 17:00", אומר בר-לב. "הם אפילו מבינים שלא טוב שאבוא הביתה מוקדם, כי פירוש הדבר הוא שהשארתי עבודה חצי גמורה".



לטענתו, ארגון אינו יכול להתקיים בלי כמה עובדי אקסטרים. "יש אנשים שעובדים כי צריך לעבוד ויש כאלה שעובדים כי הם אוהבים את התפקיד ומבצעים את המשימה מתוך הנשמה. אנשים אלה הם סוג של משוגעים. הם אינם חברותיים במיוחד ולפיכך אינם מצטיינים ברוח צוות, זקוקים למרחב שלהם ולא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, אך הם מצעידים את הארגון קדימה".



אפשר להוריד הילוך



יונת מזן-עצמון, 45, מנהלת השיווק והפיתוח בחברת שמרת הזורע, לא היתה מסוגלת להימנע לחלוטין מקשר עם מקום העבודה, גם כשהיתה בחופשות לידה. עם זאת, היא אומרת כי מצאה דרך להציב, במידת האפשר, גבול לוורקוהוליזם שבה ("בשום מקרה לא אעזוב את המשרד כשאינני בטוחה שכל הקצוות מהודקים"), בכך שהחליטה שבכל ערב תתכנס המשפחה לאכול יחד ארוחה חמה. בזמן הארוחה היא אינה משיבה לטלפונים בענייני עבודה.



"אני משתדלת שרק לעתים רחוקות שעת הארוחה המשותפת תידחה או שהארוחה לא תתקיים בגלל ענייני עבודה שעיכבו אותי במשרד", היא אומרת.



מזן-עצמון סבורה כי הוורקוהוליזם נפוץ בקרב גברים יותר מאשר בקרב נשים, אך לדבריה, ייתכן שזו רק מראית עין, שכן גברים יודעים פחות לנצל ביעילות את הזמן העומד לרשותם. "גברים", היא טוענת, "אינם יודעים לחתוך. הם נוטים להיסחף. פותחים סוגריים ארוכים - ואז חצי יום עבודה עבר".



ג'וזף פרס, 42, מנהל מחלקת הון אנושי בחברת הייעוץ DELOITE ברייטמן אלמגור זוהר, החליט לפני כשלוש שנים להיגמל מהתמכרותו לעבודה אחרי שנוכח לדעת כי נישואיו יעלו על שרטון, אם לא יעשה משהו דחוף בנדון.



"עבדתי אז ב-DELOITE אירופה וגרנו בפאריס", הוא מספר, "האמנתי שאם לא אלחץ על הגז חזק וכל הזמן, לא אתקדם בחברה לשום מקום. כששבתי מביקור עבודה הייתי נוסע משדה התעופה ישר למשרד, כדי לעקוב אחר הפרוייקטים ולהכין מצגות, לרבות בסופי שבוע. אשתי קיבלה את זה קשה. רק כשעלינו לישראל, הבנתי שכדי להצליח אני לא חייב להיות עבד נרצע לעבודה. אני מסוגל לתרום תפוקה גבוהה לארגון גם אם אוריד הילוך, בלי לפגוע בחיי האישיים ובלי ליצור סיכונים מיותרים לבריאותי".



לדעת פרס, נכון שבמצבים מסוימים, כגון בעבודה על פרויקט גדול, עובד חייב להתמסר כל כולו למשימה, "ואולם בזמנים רגילים, לא טוב היות העובד אקסטרימיסט", הוא אומר. "עובד כזה תמיד עצבני, ופחות גמיש מאחרים. הוא די משוגע, למשל בנוגע לאי-מיילים, כי הוא מצפה לקבל תשובה במקום. מדובר באדם שאינו זורם ושהמגע עמו אינו נעים".



"וורקוהוליסט, כמו ספורטאי אקסטרים, זקוק תמיד לאדרנלין"



>> עובד האקסטרים מחשיב את עצמו תמיד במרכז הארגון, גם אם מבחינה אובייקטיווית הוא אינו כזה", אומרת אפרת קרין-סלטון, מומחית לעולם העבודה.



"אם הוא מנהל, הוא ממעט להאציל סמכויות והעובדים סביבו הם בעצם עושי דברו וכל הזמן מעדכנים אותו. הוא יקפוץ למים גם כשאינו צריך, כי קשה לו להשלים עם מצב שבו אינו עסוק". לדבריה, עובד האקסטרים הוא ביצועיסט: נותנים לו משימה - והוא רץ אליה כמו אל אהובה. עד שעבודה לא תבוצע במלואה, האיש לא יהיה רגוע. אח"כ, הוא ירוץ לפרויקט הבא ויחזור אל הממונה עליו עם התוצאות.



אם קצב העבודה מתון מדי, הוא יחפש לעצמו עוד משימות. "במקרה הקיצוני מדובר ב'פיירמן' - מדליק שריפות ואחר כך מכבה אותן. היות שהוא זקוק לתעסוקה מתמדת, הוא מסוגל ליצור משבר ומייד לתת לו מענה וליצור קונפליקטים מלאכותיים, כדי להיות עסוק", טוענת קרין-סלטון. "אם הוא עמד ביעדים, הוא יציב לעצמו יעדים חדשים שלפעמים הם מועילים לארגון, אך לעתים גם יכולים להזיק לו. הוא מקביל לספורטאי האקסטרים הזקוקים תמיד לאדנלין.



"הוורקוהוליק מתאים בעיקר לארגונים קטנים, למשל סטארט-אפים, הנמצאים בשלב הגדילה. כשהארגון גדל וכבר אינו נלחם על קיומו, יש צורך בעובדים מכל הסוגים, לא רק באנשי אקסטרים תזזיתיים, המתנהלים באופן מתון ובעלי ראייה לטווח ארוך".