קרביץ הצליחה לגבות חובות בסך 9,000 שקל מגובי חובות אבודים

בעזרתו האדיבה של בית משפט השלום בתל אביב הצליחה היום חברת הציוד המשרדי קרביץ לגבות חוב, בסך 9,000 שקל, מגובי חובות אבודים.



בשנת 2000 חתמה קרביץ עם אריה שטיצברג הסכם לרכישת החוב האבוד - צ'קים חוזרים. ב-2003 נחתם הסכם נוסף. בהתאם להסכמים, העבירה החברה ב-2004 לשמחה שטיצברג, בנו של שטיצברג, 66 צ'קים בסך 18 אלף שקל שאותם התקשה לגבות. בהתאם להסכם, התחייב אריה שטיצברג לשלם כ-8,000 שקל (45 אחוז מהסכום הניתן לגבייה) עבור הצ'קים תוך שבוע.



קרביץ לא הצליחה לגבות את החוב ונאלצה להגיש תביעה נגד האב ובנו. הנתבעים טענו מנגד כי אינם חייבים דבר. נהפוך הוא: לגישתם, קרביץ צריכה להחזיר להם כסף לאחר קיזוז והתחשבנות מ-2006. שמחה שטיצברג טען כי אינו חתום על ההסכם ולכן אינו צד לסכסוך. השופט מנחם קליין קבע כי שמחה שטיצברג הוא צד לסכסוך משום שהוא ניהל את המשא ומתן בנוגע להסכמים האמורים.



סוגייה מעניינת עלתה בעניין צ'קים שהמושך שלהם הוא פלשתינאי המתגורר ביהודה ושומרון. לפי החוזה, אם עושה הצ'ק נפטר או עזב את הארץ, אז הנתבעים יחזירו את הצ'ק וקרביץ תשיב את התמורה היחסית עבורו בצירוף הוצאות משפטיות. השאלה במשפט היתה אם שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה כלולים במושג "הארץ".



תשובת קליין היא חיובית. לדבריו, "מי שמעוניין לציין את השטחים המוחזקים על ידי צה"ל ככאלו שאינם כלולים במסגרת ההסכמים החוזיים, חייב לציין זאת מפורשות ובחירת המינוח 'חוץ לארץ' מתייחס אך ורק למדינות אחרות. מדינות אליהן הכניסה דורשת מעבר גבולות, ויזה, דרכון וכדומה, אין זה המצב של יהודה ושומרון". לאחר מכן הוסיף: "יתרה מזו, גם מעשית אינני סבור שדינו של חייב תושב שכם כדינו של חייב תושב רבת עמון. תושבי הרשות הפלשתינאית עדיין מנהלים יחסי מסחר עם תושבי המדינה והיכולת לעקל נכסים ולהטיל יד על כספים שלהם, גדולה מזו של תושבי ירדן".



בסופו של דבר קיבל השופט את טענות קרביץ במלואן וחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה. השופט לא התעלם מכך שייתכן שהנתבעים לא הרוויחו בעסקה, אך טענה זו, הסביר, אינה רלוונטית לכך שהם צריכים לשלם עבור הצ'קים שרכשו. בנוסף חייב השופט את הנתבעים בהוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 3,600 שקל. (א 15967/06)