במערכת הביטחון רגילים לספור ברשימת האיומים האסטרטגיים של ישראל את הטיל שיאהב 3 או לחלופין את ההתחמשות המואצת של נסראללה.
ואולם האיום האמיתי על חוסנה של ישראל - הכלכלי אמנם - הוא אחר, והוא טמון בפרט נסתר במערכת הפנסיה הצה"לית. מדובר בהטבה שלפיה גמלאות הפנסיונרים של צה"ל נוסקות ב-33% עם הגיעם לגיל 70. הטבה זו, שהונהגה בצה"ל רטרואקטיווית משנת 70', הובילה לעלייה תלולה בעלויות הפנסיה הצבאיות מאמצע שנות ה-90 - ל-4.2 מיליארד שקל ב-2008. והנתונים ממשיכים לצמוח בקצב אימתני.
מההטבה הנקראת "היוון קצבה לכל החיים" נהנו גמלאי צה"ל שהתמזל מזלם ופרשו בין 1970 ל-2003. ההטבה איפשרה לפורשים הטריים לקבל כ-25% מקרן הפנסיה שלהם ביום השחרור - נתח שנאמד לעתים קרובות במיליוני שקלים. בתמורה, נחתכה הקצבה החודשית של הפורשים ברבע.
הטבה זו התאפשרה בזכות עדכון תקנות הפרישה הצבאיות ביולי 1970, שקבעו כי "זכאי רשאי להוון לכל החיים עד 25% מקצבתו", לשון התקנה. המשמעות של תקנה זו היא ששווי הפנסיה אשר לה זכאי הפורש יחושב לצורך הערכת גובה המענק שיינתן ביום הפרישה וייגרע מתשלומי הפנסיה העתידיים שלו לשארית חייו.
כוונת המחוקק היתה לאפשר לגמלאי הצעיר, הפורש מצה"ל בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, לפתוח פרק ב' - בין אם באמצעות קניית דירה, הקמת קנטינה או פתיחת מפעל. הכנסת קבעה בתקנות גם את התנאים שלפיהם יהוון הסכום.
ההטבה החדשה היתה הצלחה - כמעט כל חיילי הקבע שהשתחררו בשנים אלה ביקשו לקבל רבע מסכום הפנסיה שלהם במועד הפרישה. אלא שבכך לא נחה דעתם של אנשי הכספים של צה"ל, שבראשם עמד בשנות ה-70 אל"מ ד"ר מרדכי פרפרי, שכיהן כראש מדור תשלומים וחשבונות.
ד"ר פרפרי התלונן על כך שאופן החישוב של נתח הפנסיה הניתן במעמד הפרישה מצמצם את הסכום שמקבל הפורש. טענתו של פרפרי התבססה על טבלאות ההיוון של הביטוח הלאומי באותה תקופה, שלפיהן תנאי ההיוון של קצבאות הנתמכים והאלמנות היו טובים יותר מאלה שניתנו לפורשי צה"ל - ולכן דרש השוואת תנאים.
הקרב על השוואת התנאים של פורשי צה"ל עם אלה של הנתמכים על ידי הביטוח הלאומי נמשך בעוז, וב-1978 העלו באוצר אפשרות להגיע להסדר שלפיו פורשי צה"ל יוכלו להוון את תשלומי הפנסיה לתקופה של שש שנים בלבד ולא לשארית חייהם, כפי שנהוג במגזר הציבורי. אפשרות זו נדחתה על הסף על ידי נציגי משרד הביטחון, שטענו כי היוון למשך כל חיי הקצבה הוא הכרחי כדי לאפשר למשרת הקבע להיקלט במסלול החיים השני שלו.
עם זאת, הצדדים הגיעו להישג אחד חשוב: האוצר הסכים באותה שנה לשנות את התקנות ולאפשר לגמלאי צה"ל המבקשים לקבל 25% מהקצבה כסכום חד פעמי במועד הפרישה, לשוב ולקבל את מלוא הקצבה החל בגיל 70. שעון הזמן של פצצת הפנסיות הצה"ליות החל לתקתק.
באמצע שנות ה-90 הגיעה המסה הראשונה של דור הפורשים שנהנו מהטבה זו לגיל 70. הגמלה שקיבלו אותם פורשים מצה"ל קפצה ב-33% - והדבר החל לתת אותותיו בתשלומי הפנסיה של הצבא. הסיבה לכך היא שמערכת הפנסיה של צה"ל עמסה על גבה מאותה תקופה מחזור ושליש - הן את המשתחררים הטריים של אותם שנים, והן את הקצבאות המוגדלות בשליש של המחזור שהשתחרר 25 שנה קודם לכן.
כך צמחו תשלומי הפנסיה הצה"לית ב-55% מכ-2.7 מיליארד שקל ב-1995 ל-4.2 מיליארד שקל ב-2008. גורם נוסף שתרם לעלייה בעלות הפנסיות של פורשי צה"ל היה הנסיקות בשכר של אנשי הקבע בדרגות הפרישה, ששכרם עלה ב-44%-95% משנת 1994. בנוסף, גדל מספר הגמלאים לכ-35 אלף איש, שיותר מחצי מהם יהיו זכאים להגדלת הקצבה על פי ההסדר של שנות ה-70.
מערכת הפנסיה הצבאית נתונה באחיזת מלקחיים. מצד אחד עליה לשלם לפורשים הצעירים, שעלות חבילת הפנסיה שלהם צומחת עם תוחלת החיים ועם העלייה העקבית בשכר אנשי הקבע. מהצד האחר עליה לשלם לפנסיונרים חביבים, שזכו לפרוש לפי תנאי הסדר ה"היוון לכל החיים", ושכרם עתיד לזנק בהגיעם לגיל 70. מדובר באיום כלכלי ממשי על חוסנה של מערכת הביטחון.
דובר צה"ל: "אין כאן הטבה"
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בעבר יכול היה משרת קבע להוון 25% מגמלתו לכל החיים. בשנת 1996, בעקבות החלטת ממשלה בעניין, הופסקה זכאות זו למשרתי קבע בהדרגה, כך שכיום ניתן להוון עד לשש שנים, בדומה לזכאות של כלל עובדי המדינה. גמלאים שהיוונו לכל החיים נפגעו מבחינה כלכלית, ואין כאן הטבה.
"ארגון צוות, המייצג את הגמלאים, ביקש לבחון את החזר ההיוון בגיל 70 בטענה שהגמלאים מחזירים יותר מהערך הריאלי של ההיוון במהלך השנים. מבדיקות אקטואריות שבחנו את הטענה עולה כי חלק ניכר מהגמלאים אכן החזירו ערך ריאלי גבוה מהסכום שקיבלו. הטענה בנוגע לתוחלת החיים אינה רלוונטית, שכן הפסקת ההחזר בגיל 70 נקבעה על ידי הממשלה לפי הערך הכלכלי של ההחזרים וסכום ההיוון, וללא קשר לגיל התמותה".