סיכוייהם של ילדים שלומדים ברעננה להצליח גבוהים בהרבה מאלה של ילדים שלומדים בערים הגדולות והעצמאיות ביותר בישראל - כך עולה מבדיקת City של TheMarker ורשת "העיר" בתחום החינוך.
רעננה דורגה במקום הראשון במדד החינוך של TheMarker בזכות שילוב של זכאות גבוהה לתעודות בגרות ושיעור נשירה נמוך בקרב תלמידי התיכון בעיר. הערים שדורגו אחריה הן רמת גן, כפר סבא והרצליה. הבדיקה בחנה גם את הצפיפות בכיתות ואת גובה ההשקעה הכספית של העירייה בחינוך.
אף שהערים שנבדקו נחשבות לגדולות ולחזקות ביותר בישראל, הפערים שמתגלים בהישגי התלמידים בולטים מאוד - בייחוד כשמתרחקים מהשרון ומהמרכז ומתקרבים לפריפריה, שבה האוכלוסייה חלשה יותר מבחינה חברתית-כלכלית, ולרשויות המקומיות אפשרויות מצומצמות יותר להשקעה בחינוך.
למקום האחרון במדד החינוך הגיעה ירושלים, המתמודדת עם שיעור נשירה גבוה ממערכת החינוך ועם זכאות נמוכה מאוד לבגרות בקרב תושביה הערבים והחרדים. בתחתית הטבלה אפשר למצוא גם את חולון, נתניה, באר שבע ואשדוד, שכולן מדורגות על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשכול חברתי-כלכלי נמוך יותר מזה של תל אביב ושל ערי השרון - 7 ומטה (מתוך 10). אגב, בירושלים מספר התלמידים הגבוה ביותר - יותר מ-191 אלף תלמידים (כולל גני ילדים). בסך הכל לומדים ב-15 הערים שנבדקו כ-50% מתלמידי ישראל.
פער אדיר בהשקעה בין הערים השונות
מי זקוק ליותר משאבים כדי להצליח - תלמיד בהרצליה המבוססת או חברו בירושלים? מבדיקת TheMarker עולה כי משרד החינוך מתקצב בסכומים נמוכים יותר דווקא את התלמידים בערים החלשות.
לפי נתוני משרד החינוך, מדובר בפערים של מאות או אלפי שקלים בהשקעה לתלמיד בין הערים. למשל, הפער בין התקציב שמעביר משרד החינוך לחדרה לזה שהוא מעביר להרצליה הוא של כ-3,600 שקל לתלמיד בשנה (לפי נתוני 2006). בהרצליה מתקצב המשרד כל תלמיד ב-4,310 שקל בשנה, ובחדרה ב-732 שקל בשנה (רק 22.4% מהתקציב להרצליה) - אף שחדרה מדורגת באשכול 5 מבחינה חברתית-כלכלית, בעוד שהרצליה מדורגת באשכול 8.
ההסבר של משרד החינוך לפערים בתקציבי משרד החינוך פשוט: המורים ברשויות החזקות מקצועיים יותר ומשכילים יותר, ולכן עולים למשרד יותר. שרת החינוך, יולי תמיר, אמרה בתגובה לממצאים: "לרוע המזל, אנחנו משקיעים יותר ברשויות חזקות מאשר ברשויות חלשות. זה נובע מהעובדה שלרשויות החזקות יש מלכתחילה פרופיל מורים מיומן יותר".
רן ארז, יו"ר ארגון המורים, מסביר כי מורה בתיכון בעל תואר ראשון וותק של 20 שנה מרוויח בממוצע כ-7,400 שקל בחודש (ברוטו), מורה בעל תואר שני מקבל תוספת של 15%, ומורה בעל תואר שלישי מקבל תוספת של כ-30%. לדבריו, השכר הנמוך ביותר למורה מתחיל אקדמאי הוא 3,800 שקל (ברוטו), או כ-1,900 שקל בעבור חצי משרה, וכל מורה מקבל תוספת לשכרו על השתלמויות וותק.
ארז מסביר כי הפערים בתקצוב בתי הספר עשויים לנבוע מהשכלתם של המורים, אך גם ממגמות הלימוד בבתי הספר. בבתי הספר בערים עשירות, אומר ארז, יש מגמות לימוד יקרות יותר, שדורשות תקציבים גבוהים יותר ממשרד החינוך. נוסף על כך, ישנם פרויקטים משותפים למשרד החינוך ולערים (מאצ'ינג), שבהם מבקש משרד החינוך כי העירייה וההורים ישוו את הסכום שיעביר המשרד לבית הספר בעבור פרויקט ייחודי.
הפערים בין הערים עשויים להחריף עוד יותר לאור זאת שהערים העשירות מסוגלות להוסיף תקציבים גדולים משלהן. כ-75% מתקציב החינוך ברשויות המקומיות מועבר על ידי משרד החינוך (תקצוב החינוך דרך הרשויות המקומיות אינו כולל את הגננות והמורים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים, המקבלים את שכרם ישירות ממשרד החינוך). העיריות אמורות להוסיף את הרבע הנותר - אך ראשי ערים רבים מעבירים יותר מכך. הרצליה, המשתייכת לאשכול חברתי-כלכלי גבוה (8 מתוך 10), מכפילה את הסכום שהיא מקבלת ממשרד החינוך ומוסיפה 5,017 שקל על כל תלמיד. בסך הכל מקבל כל תלמיד בהרצליה 9,327 שקל, כולל תשלומי ההורים לחינוך.
בראשון לציון משקיע משרד החינוך 4,269 שקל לתלמיד, בדומה להרצליה, אך העירייה מוסיפה 1,397 שקל בלבד לכל תלמיד. בחדרה הפער גדול אף יותר: על כל תלמיד מקבלת העיר ממשרד החינוך 732 שקל בלבד - ובעירייה מוסיפים 2,477 שקל. מדובר בסבסוד עצמי גבוה מאוד של העירייה לעומת ערים אחרות - ואף על פי כן חדרה אינה מצליחה להשוות את רמת התקצוב בערים החזקות, ובסך הכל מתוקצב כל תלמיד בה ב-3,209 שקל בלבד. הבדיקה לא כללה את השקעת העיריות בחינוך הבלתי פורמלי הכולל העשרה ופעילות מחוץ לשנת הלימודים, שמתבטאת בתקציבים שונים, למשל תקציבי הפיתוח והרווחה.
רק כשליש מהתלמידים בירושלים זכאים לבגרות
לא קשה לראות את הקשר בין רמת התקצוב לתלמיד להישגים. שיעור הזכאים לבגרות ברעננה הוא הגבוה ביותר בין הערים שנבדקו (72.7% מהתלמידים בבתי הספר בעיר בממוצע בשנות הלימודים תשס"ד-תשס"ו). מדובר בשיעור זכאות גבוה בהרבה מהממוצע הארצי (54.5%) וגם מהממוצע בערים שנבדקו (60.5%). גם כפר סבא והרצליה - שהתקצוב בהן הוא 6,081 שקל ו-9,327 שקל לתלמיד בשנה, בהתאמה - מובילות עם שיעור זכאות גבוה מהממוצע.
בתחתית הטבלה, מתחת לממוצע הארצי, אפשר למצוא שלוש ערים: באר שבע (זכאות לבגרות: 53.3%), חדרה (50.8%) וירושלים (35.6%). התקצוב הממוצע לתלמיד בשלוש הערים האלה הוא 3,564 שקל בשנה.
בערים שנבדקו חלה ירידה של 1% בשיעור הזכאות לבגרות בממוצע שנתי בשנות הלימודים תשס"ד-תשס"ו. ברחובות היתה הרעה של 3.9%; בחולון, לעומת זאת, חל שיפור של 3.9% בשיעור הזכאות לבגרות.
שיעור הנשירה הממוצע בערים שנבדקו הוא 2.7%. בירושלים שיעור הנשירה הוא הגבוה ביותר בין הערים שנבדקו (6.7% מהלומדים בבתי הספר בעיר), ולפניה תל אביב (3.5%) וחולון (3.2%). ברעננה שיעור הנשירה נמוך משמעותית מהממוצע - 1.1%. כנושרים מוגדרים מי שלא סיימו 12 שנות לימוד וגם מי שעברו ללמוד בישיבות, בתי ספר מקצועיים של משרד העבודה או מוסדות שאינם מוכרים על ידי משרד החינוך.
מספר התלמידים הממוצע בכיתה בערים שנבדקו (בתשס"ו) הוא 26.9. ב-2006 היו הכיתות בראשון לציון הצפופות ביותר (28.5 תלמידים בכיתה), בעוד שבתל אביב-יפו היה מספר התלמידים בכיתה הנמוך ביותר בין הערים שנבדקו (24.1).
"ההצלחה אצל הרשויות המקומיות העשירות היא חוכמה קטנה. הן פשוט יכולות להשקיע יותר", אומר פרופ' יוגב אברהם מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. "ברשויות העשירות גם ההורים יכולים להשקיע יותר כסף - בתשלומים לעירייה ובשיעורים פרטיים.
"מאחורי כל הנתונים עומד נתון אחד, שהוא המצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה", מוסיף אברהם. "ככל שהוא נמוך יותר, יהיו הנשירה גבוהה יותר והזכאות לבגרות נמוכה יותר - והעירייה תוכל לסבסד פחות את מערכת החינוך, כי היא אוספת פחות מסים בגלל המצב של האוכלוסייה".
מרחיבים את הפערים
בשנים האחרונות מתקצב משרד החינוך את הרשויות המקומיות לפי "נוסחת שטראוס", המתחשבת לא רק במספר התלמידים בכל רשות, אלא גם ב"מדד טיפוח" שבוחן את השכלת ההורים וארץ הלידה שלהם, הכנסת המשפחה ברוטו והפריפריאליות. ערים חלשות יותר מבחינה חברתית-כלכלית אמורות לקבל יותר כסף.
חלק מההסבר לכך שהתקציבים המועברים לערים החלשות נמוכים עשוי להיות טמון בכך שנתוני משרד החינוך מתייחסים רק לכספים שהועברו לרשויות המקומיות כדי לממן את מוסדות החינוך שבבעלותן ואת עובדי העירייה המועסקים בהם, ולא כדי לממן מוסדות חינוך שאינם בבעלות העירייה (כמו אורט או עמל), בתי ספר פרטיים ומוסדות שממומנים בעיקר על ידי עמותות, כמו מוסדות לימוד חרדיים.
מוסדות המכונים "מוכרים לא רשמיים", כמו אלה של משרד העבודה, מקבלים רק 75% מהתקציב לתלמיד שמקבלים מוסדות רשמיים מוכרים. מוסדות חינוך "פטורים", כמו מוסדות דתיים, מקבלים רק 55%. לאור זאת, בערים שבהן ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית או בתי ספר פרטיים רבים, משרד החינוך מעביר פחות כסף לעירייה. בירושלים, לדוגמה, יש בתי ספר חרדיים רבים הנתמכים על ידי עמותות. במזרח העיר אפשר למצוא בתי ספר פרטיים.
"אם חשבנו שיש במדינה חינוך אוניברסלי, מתברר שאין", אומר פרופ' אבי בן-בסט מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית הירושלים, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר. בן-בסט חקר עם ד"ר מומי דהן את הפערים בין הרשויות המקומיות בישראל. במחקר שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה גילו השניים כי ככל שהרמה החברתית-כלכלית של הרשות המקומית גבוהה יותר, כן ההוצאה לחינוך של הרשות - שמורכבת מתשלומי הורים, תקציב משרד החינוך, תוספות של הרשות לחינוך והכנסות נוספות של הרשות המיועדות לחינוך - גבוהה יותר. "הפערים אסטרונומיים", אומר בן-בסט. "זה לא שוויוני, וזה תורם להרחבת הפערים בחברה".