שוב יצאו הבנקים עם ידם על העליונה

החקירה הגדולה של רשות ההגבלים, בנוגע לחשד לתיאום בין הבנקים בתחום העמלות, התחילה בקול תרועה רמה. לאחר שלוש שנים ומיליוני מסמכים שנבדקו, הסתיימה השנה החקירה בקול דממה דקה, עם קביעה של הממונה על ההגבלים, רונית קן, כי הבנקים היו שותפים להסדר כובל - קביעה שאין מאחוריה כל משמעות פלילית, והיא רק יכולה לספק רוח גבית למי שמגישים תביעות ייצוגיות נגד הבנקים.

הכיצד נכשלה כך רשות ההגבלים, בהוכחה כי הבנקים בישראל נמנעים מלהתחרות ביניהם - גם בתחום העמלות ואולי גם בתחום הריביות? אפשרות אחת היא כי מחלקת החקירות של רשות ההגבלים פשוט כשלה במשימה ולא הצליחה לספק את ההוכחות הנדרשות לעבירות שהבנקים מבצעים. אפשרות אחרת היא שמחלקת החקירות של רשות ההגבלים לא הצליחה להוכיח את ביצוע העבירות, פשוט משום שהעבירות אינן קיימות.

במלים אחרות, בעוד ראשי ענף הביטוח טרחו להיפגש במסעדת יוקרה בארוחת ערב חגיגית ב-93', ושם הם עסקו בתיאום המחירים שהם יגבו מהציבור - פגישה שהולידה את כתב האישום על קרטל הביטוח - ראשי הבנקים הרבה יותר מתוחכמים מכך. מנהלי הבנקים אינם נפגשים במסעדות ואינם עושים כל מהלך אחר לתיאום ישיר של מחיר ביניהם. מנהלי הבנקים פשוט נזהרים שלא לבצע עבירות על חוק ההגבלים העסקיים. עם זאת, גם בלי להיפגש ולתאם מחירים באופן ישיר, מצליחים מנהלי הבנקים לשמור על רמת תחרותיות נמוכה בענף שלהם.

איך הם עושים זאת? באמצעות איתותים. הם פוזלים זה לכיוון זה, ומעתיקים. אם בנק אחד העלה מחיר, גם האחרים יחרו יחזיקו אחריו. אם בנק אחר שינה את לוח העמלות שלו, גם הבנקים האחרים ינצלו זאת כדי לערוך שינויים בלוח העמלות שלהם - בדרך כלל שינויים שאינם זהים בדיוק, כדי להסתיר את אלמנט ההעתקה ההדדית.

מערכת כזו של העתקה הדדית אינה מהווה עבירה, ולכן גם אינה מאפשרת התערבות של רשות ההגבלים - או של תביעות נגד הבנקים. מערכת כזו היא גם מסובכת מאוד לביצוע, ומחייבת תחכום רב במיוחד מצד הבנקים. זאת, בתנאי, שאין מפקחים שמסייעים לבנקים במלאכתם הלא קדושה.

אם תשאלו את הממונה על ההגבלים, היא תגיד לכם שאין דבר שענף לא תחרותי אוהב יותר מאשר מפקח שקובע לו את המחירים. זהו המהלך האהוב ביותר על ענף לא תחרותי, משום שהוא מקל מאוד את מלאכתו של הענף: הנה נקבע בעבורו מחיר אחיד, שכולם יכולים להתיישר עליו ללא כל תחרות, וזאת מבלי להיות מואשמים בתיאום מחירים ואפילו מבלי להיחשד ב"העתקה" מאוסה זה מזה. המפקח קבע מחיר, אז זה יהיה גם המחיר האחד שישרור בשוק. הוא ואין בלתו.

אל תוך הבור הזה בדיוק נפל בחודשים האחרונים המפקח על הבנקים בבנק ישראל, רוני חזקיהו. חזקיהו כיוון לטוב, והתכוון לסייע להגברת השקיפות והתחרות על העמלות. בפועל, הוא סייע לבנקים לעשות בדיוק את ההפך מזה: מחירי העמלות שקבע בנק ישראל נהפכו על ידי הבנקים, מיד, למחירי מינימום.

בנק ישראל אמנם התכוון שאלה יהיו מחירי מקסימום, כלומר המחירים המרביים שהבנקים יכולים לגבות ושעליהם הם כמובן יכולים לתת הנחות. אבל כאשר המפקח קובע מחיר, והשוק הוא שוק לא תחרותי, מה שאמור היה להיות מחיר מרבי - נהפך למחיר המינימלי. המחיר, שאין מעניקים עליו יותר כל הנחה. לא לסטודנטים, לא לקשישים, לא למקבלי קצבאות ביטוח לאומי ואפילו לא ללקוחות עשירים וחזקים, שעד עתה התרגלו ללחוץ על הבנקים ולקבל מהם הנחות מפליגות. לא עוד, תם עידן ההנחות, המחיר היחיד שקיים במחשב הוא המחיר שהמפקח על הבנקים קבע.

איזה תיאום מחירים נפלא קיבלנו כאן: פשוט, חוקי לחלוטין ובחסות המלאה של הרגולטור. איזה ניצחון מפואר קיבלנו כאן: שוב יצאו הבנקים עם ידם על העליונה, והצליחו להקטין תחרות במהלך שכל מטרתו היתה להגביר את התחרות. איזה כישלון צורב של בנק ישראל יש כאן, שבאיחור גילה שוב עד כמה הבנקים הם מתוחכמים הרבה יותר - ותחרותיים הרבה פחות - מכפי ששיער.

אפשר רק לקוות כי חזקיהו, שאכן התכוון רק לטוב, יסיק את המסקנות הנכונות מהכישלון שלו. האחת, שקביעת מחירים לעמלות (להבדיל מפישוט מספר ומבנה העמלות) אינה דרך להביא להגברת התחרות בעמלות הבנקים. השנייה, שהדרך היחידה להתמודד עם התחכום הלא תחרותי של הבנקים היא פשוט להמשיך ולהקטין את כוחם של הבנקים, ולהגדיל את כוחם של מתחרים אפשריים להם. כל נכס שמוצא מהבנקים ועובר לאחזקתם של גופים אחרים, תורם בסופו של דבר לביזור כוחם של הבנקים - ולהקטנת הנזק של התחרות הנמוכה של הענף שלהם על המשק כולו. ראו את מסקנות ועד בכר כדוגמה מובהקת לכך.