מאת דיוויד לאונהרדט/ניו יורק טיימס
ככל שעובר הזמן, ברור יותר ויותר כי למדיניות הכלכלית של נשיא ארה"ב הבא תהיה חשיבות עצומה. מאז שבנקאי וול סטריט נקראו לשוב מחופשותיהם בקיץ שעבר כדי להתמודד עם הזעזועים בשוק המשכנתאות, הכלכלה האמריקאית נעה ממשבר אחד למשנהו. קרן המטבע הבינלאומית (IMF) הגדירה את המצב "הזעזוע הפיננסי הגדול ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול".
חלק מהבעיה טמון בכך שהפרטים מורכבים מדי לא רק בעבור קוראי העיתונים אלא גם בעבור בנקאים רבים. ואולם שורש הבעיה פשוט למדי: במובנים רבים, הכלכלה האמריקאית כבר לא עובדת כמו שצריך.
העובדה שהכלכלה צומחת - שהיא מייצרת יותר סחורות ושירותים בשנה אחת מאשר בשנה הקודמת - לא מבטיחה יותר שרוב משקי הבית ייהנו מכך. בפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת, צמיחה כלכלית לא הביאה לעלייה משמעותית בהכנסה של משקי הבית. למעשה, לאחר ניכוי אינפלציה, הכנסת רוב משקי הבית ירדה לעומת 2000. בעבור עובדים אלה - 60 האחוזים התחתונים של סולם ההכנסות - הצמיחה הכלכלית היא רעיון תיאורטי יותר מאשר אפשרות אמיתית לשיפור בתנאי חייהם.
האמריקאים אמנם המשיכו לשמור על רמת חייהם, אך על חשבון הגדלת חובותיהם. חלק גדול מהחוב הזה לא ישולם לעולם, עובדה שמספקת הסבר בסיסי למשבר הפיננסי הנוכחי. אפילו לאחר שהמשבר יחלוף, הבעיה הגדולה יותר של קיפאון בהכנסות משקי הבית תהיה שרירה וקיימת.
וזו ממש אינה הבעיה היחידה של הכלכלה האמריקאית: ישנה גם התפוררותה של מערכת ביטוח הבריאות המבוססת על תשלומי המעסיקים. בנוסף, העובדה כי ב-2011 יתחילו ראשוני דור ה"בייבי בום" לצאת לפרישה, מה שצפוי להזניק את הוצאות שירותי הבריאות הממלכתיים והביטוח הלאומי.
החזון הכלכלי של הסנטור ג'ון מקיין, כפי שהוא הציג אותו בקמפיין הנשיאות שלו, מסתכם בגרסה משלו לאורתודוקסיה הרפובליקנית, שבלבה קיצוץ במסים. לאובמה, מצד שני, יש הצעות יותר מפורטות, אך אידיאולוגיה פחות ברורה מאליה. אחת הסיבות לבלבול היא שאובמה מנסה להציג עצמו כדמות על מפלגתית.
לפני כמה שבועות הצטרפתי לאובמה בטיסתו מאורלנדו לשיקגו ושאלתי אותו לגבי הגישה הכלכלית שלו. הוא החל לענות אבל אז קטע את דבריו. "ליבת התיאוריה הכלכלית שלי היא פרגמטיזם", הוא אמר, "לגלות מה עובד".
מלחמת בוב בבוב
כדי להבין היכן עומד אובמה, ראשית יש לדעת שבמשך 15 שנה עוצבה המדיניות הכלכלית של המפלגה הדמוקרטית על-ידי מאבק שנערך בתחילת של ממשל קלינטון. זה היה הקרב של שני הבובים.
מצד אחד ניצב שר העבודה וידידו הוותיק של קלינטון, בוב רייך, שטען כי הממשלה צריכה להשקיע בכבישים ובהכשרת עובדים כדי לעורר את הכלכלה ולתמוך במעמד הבינוני. מצד שני היה בוב רובין, בכיר לשעבר בגולדמן סאקס שעבר לעבוד בבית הלבן, שהעדיף להפחית את הגירעון כדי להרגיע את שוק האג"ח, להוריד את שיעורי הריבית ולעורר את הצמיחה הכלכלית. קלינטון השליך את יהבו על גישתו של רובין, אך עד היום השאלה הראשונה לגבי התחזית הכלכלית של כל דמוקרט היא באיזו גישה הוא מאמין - של רייך או של רובין, השמאל או המרכז, הממשלה או השוק.
גם אובמה התעמק במחלוקת זו, ובאותה טיסה לשיקגו סיפר לי כי שבוע קודם לכן, בישיבה עם אנשי עסקים ויועצים כלכליים בכירים, נכחו שני הבובים. "אחד הדברים שאמרתי", סיפר, "הוא שגם אם מתייחסים אל בוב ובוב כאל קריקטורות, שניהם מכירים כיום בכך שהעולם מורכב יותר". שני הבובים החלו להכיר בכך שהשני גם צודק באופן חלקי, וכיום הם יותר קרובים זה לזה אידיאולוגית מאשר ב-1993.
בין המדינאים והכלכלנים שמרכיבים את הצוות הדמוקרטי שורר כיום מעין קונצנזוס. הם מסכימים שהורדת הגירעון היטיבה עם הכלכלה האמריקאית. היא הובילה לשגשוג של שנות ה-90 ולתקופה היחידה שבה התקיימה צמיחה מקיפה בהכנסות משקי הבית מזה דור.
ואולם שנות השגשוג האלה היו תלויות גם בבועה טכנולוגית ובמחירי נפט נמוכים. בעשור הנוכחי המשיכה הכלכלה האמריקאית לצמוח בקצב ראוי, אך רק המנהלים הבכירים נהנו מכך. בדיעבד, נראה שבעיית חוסר השוויון גדולה יותר מבעיית הצמיחה הכלכלית. משמעת תקציבית נראית הכרחית אך לא מספקת.
פירושו של הקונצנזוס החדש הוא שהמדיניות של ממשל אובמה עשויה להיות שונה מזו של קלינטון - ולא בהכרח בשל ההבדלים בין השניים. האג'נדה של אובמה שונה: הוא אינו מתחיל מהעלאת מסים לשם הורדת הגירעון, כפי שעשה קלינטון, אלא שואף לשנות את חוקי המס כך שמשפחות שמרוויחות יותר מ-250 אלף דולר בשנה ישלמו יותר מסים והשאר ישלמו פחות. פרט לכך יהיו השקעות בסגנון של בוב רייך באנרגיה אלטרנטיווית, תשתיות ועוד, שתפקידן ליצור עבודה למעמד הבינוני ולטפל בבעיות לטווח ארוך כמו התחממות כדור הארץ. עוזריו של אובמה מקווים לצמצם את הגירעון באמצעות הגדלת המס על העשירים והיציאה מעיראק. בשיחתנו אובמה הבהיר כי הוא רואה בגירעון רק אחת מתוך כמה בעיות ארוכות טווח, וכי אחרות - כמו ההתחממות הגלובלית, ביטוח הבריאות והשלכות המפולת בשוק הדיור - מטרידות את מנוחתו יותר.
נקודת החולשה העיקרית של אובמה בפרט ושל הדמוקרטים בכלל היא שהם עדיין לא מצאו דרך לשווק את המשנה הכלכלית שלהם. הוא עדיין לא מצא דרך להעביר מסר משכנע המסביר כיצד הוא מתכוון להחזיר את הכלכלה למסלול. היעדר מסר זה תרם לכמה מהרגעים הגרועים ביותר שלו בשנה האחרונה, שהבולט שבהם היה כאשר דיבר אודות המצביעים הכפריים הנצמדים לדת ולרובים. זאת היתה למעשה הודאה כי המסר שלו על הכלכלה טרם הגיע לאוזניהם.
אובמה למד באוניברסיטת שיקגו, ביתם של מילטון פרידמן וגישת ה-Laissez Faire, שדוגלת בהתערבות מינימלית של השלטון בכלכלה. אולי בגלל זה הוא מרגיש יותר בנוח מדמוקרטים אחרים עם הגישה הזאת, שמאפיינת יותר את המפלגה הרפובליקאית. מבחינות מסוימות הוא אגרסיווי בהרבה מדמוקרטים אחרים - ליברל אמיתי. הוא גם מאמין כי ישנם חלקים משמעותיים של "רייגניזם" ששווה לשמר.
כפי שיודע כל מי שבילה מעט עם אובמה - הוא אוהב מומחים, ומבחר היועצים שלו משקף בין השאר את העניין שיש לו במחקר אמפירי. אך כשהוא מקיף את עצמו בכלכלנים, הוא למעשה כבר מקבל החלטה שיש לה השלכות אידיאולוגיות: כלכלנים מאמינים בכוחם של השווקים, ומה שמבדיל כלכלנים דמוקרטים מהשאר הוא שהם מנסים לחשוף עיוותים בשווקים, ולמצוא וליישם בהדרגה פתרונות מבוססי שוק לעיוותים אלה.
זה מסביר את העניין של הקמפיין של אובמה בכלכלה התנהגותית - תחום חדש יחסית, שמצביע בין השאר על הנטייה של אנשים לקבל החלטות לא רציונליות וקצרות טווח. על מנת להתמודד עם דוגמה אחת של קוצר ראייה זה אובמה מציע לדרוש מחברות להפריש אוטומטית שיעור מסוים משכר העובדים לטובת תוכנית חיסכון. העובדים אמנם יוכלו לשנות מצב זה, אך ברירת המחדל תהיה חיסכון.
גרסה שנויה יותר במחלוקת של אהדתו של אובמה לכוחות השוק באה לידי ביטוי בהצעתו לגבי תחום הבריאות, שבשונה מזו של הילרי קלינטון אינה מחייבת ביטוח בריאות לכולם. כמו דמוקרטים אחרים, הוא תומך בתוכנית ממשלתית נרחבת שתעסוק במה שהוא רואה ככשלים של השוק, ותוריד את מחירי ביטוח הבריאות.
עם זאת, ברגע שתוכנית כזאת תתבצע הוא מאמין בשוק ובפרטים שיגיעו להחלטות שלהם. אובמה מאמין כי כאשר הממשלה תסבסד את ביטוח הבריאות רוב הלא מבוטחים יצטרפו. השקפה זו ניכרת גם בהצעותיו של אובמה בתחום הדיור והחינוך, וחשוב לזכור שכל אלה הן תוכניות שהוצגו בטרם זכה הלכה למעשה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות.
"השוק הוא המכניזם הטוב ביותר שהומצא להקצאת משאבים באופן היעיל ביותר למקסום התפוקה", אמר לי אובמה. "אני חושב גם שיש קשר בין השוק החופשי לבין חופש באופן כללי". הוא סייג והוסיף כי "ישנם דברים מסוימים שהשוק לא עושה באופן אוטומטי".
ב-30 השנים האחרונות כלכלת ארה"ב היתה שרויה במה שההיסטוריון שון וילנץ כינה "עידן רייגן". הממשל ביצע דה-רגולציה במגזרים רבים, פתח את הכלכלה לכוחות שוק נוספים, ומעל לכל קיצץ במס הכנסה. מדיניות ה-Laissez Faire אמנם הפחיתה וקיצרה את תקופות המיתון בעידן זה, אך גם היא לא סיפקה את הסחורה המובטחת. היא הובילה לגירעונות ענק בתקציב, ליצירת פערי השכר הגדולים ביותר מאז שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם למשבר הנוכחי בענף הפיננסים.
אובמה נזהר שלא להאשים את בוש בבלימה בגידול הכנסות משקי הבית, אך טען כי הממשל החריף את הבעיה באמצעות חוקי המס שלו. סדר היום הכלכלי של אובמה נע במידה רבה סביב ביטול מדיניות המס של בוש, ותזוזה לכיוון ההפוך ממנו. במובן הזה, אובמה ממוקם בצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, אך לא בדיוק באופן המסורתי.
כדי להבין את עמדתו, רצוי להתחיל במעט היסטוריה: כשרייגן עלה לשלטון ב-1980 שיעור המס במדרגת המס העליונה היה כה גבוה, עד כי לעשירים פשוט לא היה תמריץ מספיק לפתח את עסקיהם - חלק עצום מרווחיהם היה עובר לידי הממשל. עד סוף כהונתו רייגן הוריד את שיעור המס מ-60% ל-35%. קלינטון העלה אותו ליותר מ-40%, אך ג'ורג' בוש הבן הוריד אותו בחזרה ל-34%. לכן, בד בבד עם גידול בעושרם לפני מס, העשירים הרוויחו מירידת שיעור המס יותר מאלה שנמצאים במדרגות המס האחרות.
הרפובליקאים קושרים לרוב את קיצוצי המס לעשירים לקיצוצי מס למעמד הבינוני, ומעמידים את הדמוקרטים בעמדה לא נוחה - או שהם בעד הפחתות מסים, או נגד. אובמה מנסה להפריד בין שני הדברים, ולהראות כי חוקי המס בארה"ב אינם פרוגרסיוויים כפי שנהוג לחשוב.
ניו דיל חדש
מרכז מדיניות המס, קבוצת חוקרים המנוהלת על-ידי מכון ברוקינגס והמכון האורבני, ערך השוואה בין התוכניות של אובמה לבין התוכניות של מקיין. על פי הצעותיו של מקיין, 80% מהאוכלוסייה - אלה שמרוויחים 118 אלף דולר ופחות בשנה - יחסכו 200 דולר נטו בשנה בממוצע ב-2012. על פי הצעתו של אובמה, מדובר בחיסכון של 900 דולר בשנה. כך שבעבור רוב האנשים, אובמה הוא המועמד שמבטיח להם הורדת מס. למעשה, אובמה אף יפחית את המס יותר משעשה ביל קלינטון, או ממה שהילרי קלינטון הציעה לעשות.
לעומת זאת, בעבור בני האלפיון העליון - אלה המרוויחים בממוצע 9.1 מיליון דולר בשנה - מבטיח מקיין הורדת מס של 190 אלף דולר בשנה בממוצע, בנוסף לקיצוצים של בוש. אובמה יעלה את המסים לאוכלוסייה זו ב-800 אלף דולר לשנה בממוצע - שברובם הם פשוט ביטול ההטבות של בוש.
בפגישה עם כלכלנים בקיץ שעבר אמר אובמה כי הוא מסכים שעובדי הצווארון הכחול סובלים מכך שהמיומנות שלהם נדרשת פחות מבעבר. הטכנולוגיה שינתה את פני הכלכלה, והחינוך וההכשרה מחדש הם הדרכים הטובות ביותר לשמור על נחיצותם של העובדים האלה.
ואולם אין בכך די: לדברי אובמה, צריך לקחת בחשבון גם את הפסיכולוגיה של מקום העבודה. חלק מעובדי הפלדה ששירותיהם לא נדרשו עוד אכן היו יכולים לחזור לבתי הספר ולעשות הסבה מקצועית לעובדי בריאות. אך רבים מהם לא רוצים לעבוד בתחום הבריאות או בתחום אחר בענף השירותים. עובדי מפעלים, הוא אומר, רוצים ליצור משהו.
פואטיקה של כלכלה
כשאובמה נואם אודות תוכניתו הכלכלית, יש תמיד רגע שבו מרגישים כיצד הוא עובר משירה לפרוזה. הוא יכול להיות מעורר השראה בדברו על הדרך שעברה ארה"ב על מנת להפוך לבבת עינן של מדינות העולם. אך כשהוא מגיע לחלק שבו הוא מסביר מה ברצונו לעשות הלאה, כיצד הוא רוצה לשמר מצב זה - הנאום מתחיל להישמע כמו רשימת מכולת אינסופית.
הבעיה של אובמה היא שאת מורכבות התוכנית הכלכלית שלו קשה לשווק בסלוגן קליט. אך אפילו אם אובמה יצליח בכך וייבחר, ישנם כמה תרחישים שבהם התוכניות שלו יכולות להיכשל. הוא מעולם לא ניהל שום גוף ממשלתי - לא מדינה, לא עיר, אפילו לא גוף עירוני - ויכול להיות שהוא יתגלה כלא מוצלח בתחום הזה. הכלכלה יכולה להידרדר עוד יותר, עובדה שתותיר אותו עם בחירה בין גירעונות ניתנים לניהול לבין עזרה ישירה ממעמד הביניים. או שאולי כלכלנים רבים שתומכים בסדר היום שלו פשוט טועים.
דמוקרטים שרוצים לחשוב רק על הגרוע ביותר לגבי יריביהם רואים בהסתמכותו של מקיין על האורתודוקסיה הרפובליקאית אישור לטענה זאת. אבל זו עובדה מצערת. בינתיים, רק מפלגה אחת מיישמת את מה שנלמד מההיסטוריה לגבי הבעיות הכלכליות הגדולות. אין פה קרב גדול של רעיונות חדשים, וזה כמובן לא מגדיל את הסיכויים שבעיות אלה ייפתרו.
קצת אחרי שעליתי למטוס של אובמה החודש, אחת מיועצות התקשורת שלו הזהירה אותי כי ייתכן שהשיחה תהיה קצרה. היא הסבירה שהוא מותש מיומיים של סיור בחירות בפלורידה, ועשוי לרצות לישון ברגע שיעלה על המטוס. אך כעבור דקות ספורות הוא קרא לי למחלקה הראשונה של המטוס - כנראה שהעדיף שיחה על כלכלה על פני DVD של "הגברים של שדרות מדיסון" שהיה מונח על שולחנו.
עיניו היו עייפות, והוא נראה מבוגר בהרבה לעומת מראהו לפני ארבע שנים בלבד, ביום שבו התפרסם בוועידה הדמוקרטית של 2004. אך בסופו של דבר דיברנו במשך שעה שלמה. לאחר שחזרתי למושבי, העוזרת ניגשה אלי ואמרה שלאובמה עוד דבר מה לומר לי.
"שני דברים", הוא אמר לי בעומדנו מחוץ לשירותי המחלקה הראשונה. "הראשון - פשוט כי לדעתי זה מאוד משקף את מה שאני מנסה לומר על איזון בין היגיון השוק לאלמנטים של מוסר. האם אתה מכיר את הציטוט המפורסם של רוברט קנדי על מדד התמ"ג?" עניתי שלא. "ובכן, אשלח לך את זה, מכיוון שזהו אחד הנאומים היפים ביותר שלו", אמר אובמה.
בציטוט ששלח לי קנדי טוען כי לא ניתן למדוד את בריאות המדינה רק באמצעות התפוקה הכלכלית שלה. לדבריו, בחישוב תפוקה זו "נכללים מנעולים מיוחדים לדלתותינו ובתי הסוהר שאליהם שולחים את אלה הפורצים אותם", אך לא "בריאות ילדינו, איכות החינוך שלהם או ההנאה שלהם ממשחקיהם".
הדבר השני שאובמה רצה להבהיר נגע לכלכלה בת קיימא. החששות הנוכחיים לגבי מצב כדור הארץ, לדבריו, דורשים שינוי תפישתי בכלכלה. אם לא נבצע שינויים משמעותיים בזמן הקרוב - ב-10-15 השנים הקרובות - אנו עשויים לגלות שהתעוררנו מאוחר מדי.
שתי נקודות אלה, הבנתי מאוחר יותר, קשורות לכמה מהטיעונים הלא מוצלחים של הליברלים בעשורים האחרונים. ליברלים מזלזלים לעתים בחשיבות השגשוג. ובמשך עשורים, ליברלים צופים - באופן שגוי - כי צמיחה כלכלית תוביל למחסור במזון או בנפט או בדברים אחרים בעולם. אובמה הכיר בכך, ואמר כי עד כה לטכנולוגיה תמיד היה פתרון בדבר המשך קיום כדור הארץ, וכי יש למתן את התפישה של קנדי בהערכה גם לשגשוג.
אך מה שחדש בעת הנוכחית הוא ששני הטיעונים האלה מתחילים להיראות רלוונטיים. בהתבסס על הידע המצטבר של מדענים, נראה שההתחממות הגלובלית שונה ממשברים סביבתיים קודמים. ובינתיים, בראשונה, הצמיחה הכלכלית לא היתרגמה לעלייה ברמת החיים בעבור מרבית האמריקאים. אלה הם שני אתגרים עצומים המהווים חלק ממורשת רייגן. הם ודאי יצפו לנשיא הבא - בין אם מדובר באובמה או במקיין - ומרבית הסיכויים הם שהם יהיו בסביבה בעבור שני נשיאים נוספים.
מועמד המפלגה הדמוקרטית - ברק אובמה - מתכוון להכביד את הנטל על העשירים
ניו יורק טיימס
4.9.2008 / 17:25