"Frankly my dear, I don't give a damn", מצטט פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, את גיבור הסרט "חלף עם הרוח", כאשר הוא נשאל בראיון ל-TheMarker אם אינו מצטייר כאיש חלש.
צריך להיות כנראה איש בעל אורך רוח כמו טרכטנברג, שגדל על ברכי התרבות הארגנטינאית, כדי לזלזל כך בתפישה הישראלית לגבי מה שנתפס כחולשה או כעוצמה. רק איש בעל אורך רוח רב ביותר יכול היה להודות בפה מלא כי הוא הובס במאבק מול משרד האוצר, וכי התבוסה הזו אינה מעלה ואינה מורידה דבר בעיניו. "מבחינתי", הוא מסביר, "אסור להיכנס למאבקי אגו. אני הצגתי מודל מקצועי לגבי מה צריך להיות גודלו של תקציב המדינה, אבל אם המציאות היא כזו שזה לא הזמן המתאים לנסות מודל מקרו-כלכלי חדש, אז עדיף להישאר עם גידול של התקציב ב-1.7% בלבד. העובדה שכדי שזה יקרה אני הייתי צריך לחזור בי, והייתי צריך להכיר בצדקת האוצר, לא מעניינת אותי בכלל".
מזה שנתיים מכהן טרכטנברג, מהפרופסורים לכלכלה הבולטים בישראל, כראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. הוא הקים את המועצה יש מאין, ועל רקע חשדנות רבה של משרד האוצר כלפיו. הקמת המועצה נתפשה כניסיון של משרד ראש הממשלה להצר את צעדי האוצר, או לכל הפחות לייצר גוף כלכלי בעל עוצמה שיהיה מסוגל להתמודד עם ההגמוניה האוצרית המוחלטת בכל הקשור לצדדים הכלכליים של עבודת הממשלה.
בשנתיים שחלפו מאז שנכנס לתפקידו, ואולי בניגוד גמור למה שציפו ממנו, ניסה טרכטנברג בכל כוחו לפזר את עננת החשדנות של משרד האוצר נגדו. אם היה מי שקיווה כי טרכטנברג יהיה ראש החץ במאבקו של אולמרט נגד משרד האוצר, הרי שטרכטנברג התגלה כאיש הלא-מתאים למשימה. להפך, דרכו היתה ונשארה דרך של פשרה, של שיתוף פעולה, ושל הגעה להסכמה עם כל הזרועות בממשלה, בכנסת, בהסתדרות, וגם במשרד האוצר.
"זאת בעיה קשה שאין שותפות של הגורמים השלטוניים בתהליכי קבלת ההחלטות", הוא אומר. "הדרך שבה מקבלים החלטה משפיעה בסופו של דבר על טיב ההחלטה, ומי שדבק בתהליך קבלת החלטות לא שיתופי, סופו שהוא גורם לניכור של הגורמים השלטוניים האחרים - וזה מתנקם בו".
אתה רומז לכוחנות היתר של משרד האוצר, שכבר מתחילה להתנקם בו?
"גם משרד האוצר חי בתוך עמו. התהליכים האלה אינם נחלתו בלבד. התרבות השלטונית במדינת ישראל איננה שיתופית. היא תרבות של אלתור, כוחנות, כיפופי ידיים וחוסר אמון. האוצר הוא חלק מהתרבות הזו, והיא גורמת נזקים גדולים לכולנו. גם אם בסופו של דבר ההחלטה המתקבלת היא נכונה, הרי שדרך קבלת ההחלטה מביאה למיאוס של השלטון. זה מצב של לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה: מקבלים אולי את ההחלטות הנכונות, אבל בדרך מאבדים את אמון הציבור בשלטון".
"סתם לשנות מספר זה חסר טעם"
טרכטנברג, כאמור, יכול להעיד על כך מכלי ראשון. אחרי שנתיים של פייסנות מול משרד האוצר העז טרכטנברג, בשלושת החודשים האחרונים, לצאת חזיתית נגד המשרד. זה קרה כשעלתה לדיון השאלה המאקרו-כלכלית היסודית, בכמה צריך תקציב המדינה לגדול מדי שנה.
משרד האוצר מחזיק בעמדה המסורתית, לפיה ההוצאה בתקציב צריכה לגדול כמה שפחות - משמע לגדול ב-1.7% בשנה בלבד, בהתאם לקצב גידול האוכלוסייה. טרכנטברג העז לערער על העמדה המסורתית של האוצר כאשר הציע מודל ארוך-טווח, שיקבע את קצב גידול ההוצאה בהתחשב בשיעור הצמיחה במשק ובקצב הירידה של היחס בין החוב הלאומי לתוצר.
המודל שבנתה המועצה הלאומית לכלכלה של טרכטנברג, בהתבסס על המלצותיה של קרן המטבע הבינלאומית לישראל, העלה כי ב-2009 צריכה היתה ההוצאה בתקציב לגדול ב-2.2%. על ההפרש שבין 1.7% ל-2.2% - הפרש של 1.1 מיליארד שקל בלבד בגודל ההוצאה - ניטש בחודשים האחרונים ויכוח עז עם משרד האוצר.
"באוקטובר התחלנו לבדוק את הכללים הפיסקליים, וזה התניע תהליך של התדיינות עם האוצר ובנק ישראל על הכללים לטווח הארוך. הדיונים לא פשוטים, ובסוף לא הגענו להסכמות", הוא מספר.
אי ההסכמה היה עם האוצר או עם בנק ישראל?
"לבנק ישראל היה מודל דומה לשלנו, אבל האוצר התנגד. הם העלו טענות מקצועיות, ובסוף נפלה הכרעה".
איך היא נפלה?
"האוצר הציג את הצעת התקציב, עם גידול של 1.7% בהוצאה הלאומית".
כלומר האוצר פשוט קבע עובדות בשטח, בהתעלם מהעמדה שאתה ובנק ישראל הצגתם?
"בפני הממשלה אני הצגתי עמדה שתמכה בהגדלת התקציב ב-1.7%".
הכיצד?
"החלטתי לתמוך בהגדלת התקציב ב-1.7% בגלל אי היציבות הפוליטית, שמסכנת את היציבות הכלכלית של ישראל, וגם בגלל שחשבתי שאם אין הסכמה על כללים פיסקליים חדשים לטווח הארוך - עדיף כבר להישאר עם הקיים. סתם לשנות את המספר שבו התקציב גדל, בלי חשיבה ארוכת רווח מאחורי זה, נראה לי חסר טעם.
"הסכמתי עם האוצר שכרגע זה לא הזמן לעשות שינוי, בגלל אי היציבות הגדולה. כלכלה זאת לא רק נוסחה, בכלכלה צריך תמיד לבדוק את ההקשר - ואי היציבות הפוליטית הכריעה שזה לא הזמן לעשות שינויים. כל מה שיש לי במועצה הלאומית לכלכלה זה היושרה המקצועית, ולפעמים זה אומר שצריך להכיר בזה שמה שהצעת לא מתאים. אז אמרתי את זה, וזהו. מה כבר קרה?".
"האוצר אינו מקשה אחת"
מה שקרה הוא שטרכטנברג לא ניגף בקלות. הוא אמנם ויתר על עמדתו המקצועית בדבר הצורך להגדיל את תקציב 2009 בעוד 1.1 מיליארד שקל, אבל זה לא גרם לו להסתיר את דעתו על התנהלות משרד האוצר. באופן מאוד לא טרכטנברגי, כלומר באופן מאוד לא פשרני, הוא אמר לממשלה כי "מבחינה כלכלית גרידא אין הצדקה להמשיך לאורך זמן בריסון תקציבי מחמיר, שפירושו ירידה נוספת במשקלה של הממשלה בתוצר. זו כבר אידיאולוגיה, לא כלכלה".
מעולם קודם לכן לא עמדה בפני מליאת הממשלה סמכות כלכלית, שהצהירה כי המדיניות שמנהיג משרד האוצר היא ענין לפרשנות אידיאולוגית - ולא להסכמה מקצועית. בשלב זה, אמנם, לא היה לאמירה הזאת כל ביטוי מעשי - משרד האוצר הוא שקבע, שוב, את גודל ההוצאה בתקציב 2009 - אבל מבחינתה של עבודת הממשלה זה היה סוג של קו פרשת מים. ההצהרה של טרכטנברג אותתה כי מכאן והלאה האוצר כבר לא יוכל לקבוע לבדו את מצרפי התקציב, וכי המועצה הלאומית לכלכלה תדרוש לקחת חלק פעיל בתהליך.
גם האוצר מסכים ש-1.7% זה אידיאולוגיה ולא כלכלה?
"תשאלי אותם. נדמה לי שהאוצר בהקשר הזה כבר אינו מקשה אחת".
אתה מתכוון לכך שמנכ"ל המשרד, ירום אריאב, מוכן להתגמש ביחס ל-1.7%, ואילו ראש אגף התקציבים רם בלינקוב מסרב?
"אני לא אכנס לצד הפרסונלי. מה שברור הוא שהדיון הפיסקלי בממשלה לא ממש מוצה. הדיון היה מעט מדי ומאוחר מדי. צריך להגיד מילה טובה לאוצר שבכלל נתן יד לדיון: זאת כבר היתה פריצת דרך, ובהחלט הכנסנו שינויים במודל שלנו בעקבות הערות האוצר".
כלומר אנחנו צריכים לרדת על ברכינו, ולהודות למשרד האוצר על כך שהסכים בכלל לדון על גודל התקציב?
"אני לא יורד על ברכי, אבל אני גם רואה את חצי הכוס המלאה: בהחלט נפל דבר בכך שהתקיים דיון כזה. זה תמים לחשוב שאפשר לשנות הסדרים, נוהלים מוסדיים ועמדות כוח במכה אחת. אפילו מסוכן לנסות לעשות את זה. יש תהליכים, וצריך אורך נשימה וסבלנות.
"התחלתי את התפקיד לפני שנתיים, וזה לא המון זמן. צריך מידה של צניעות: אני לא תמיד משוכנע שאני יודע מה טוב. לכן היה דיון טוב, וטוב שהיה דיון - בכך כבר הזזנו משהו. אני לא עוסק בלסמן מטרה, לכבוש ולתקוע דגל. לא ככה אני עובד".
לשתף את הח"כים
הכל טוב ויפה, אבל הדיון כולו היה דיון מקדים בין המועצה ובין משרד האוצר. הממשלה לא שותפה בדיון.
"נכון. חובתה של ממשלה לשמוע מודלים חלופיים ולהכריע ביניהם, רק שבפני הממשלה הוצג מודל יחיד - זה של 1.7%. אני לא יודע למה זה קרה, אבל ברור לי שצריך היה לקיים דיון בממשלה על המודלים השונים, וזאת במנותק מהדיון על התקציב. מן הראוי שזה יקרה בהקדם. מן הראוי שגם הכנסת תשותף בדיון".
הכנסת? אתה מתכוון לחברי הכנסת שמציעים הצעות חוק פרטיות במיליארדי שקלים, מבלי לחשוב מה זה עושה להוצאה הציבורית בישראל?
"גם את חברי הכנסת אפשר לשתף בדיון, ונדמה לי שאם הם ירגישו שותפים, גם העמדה שהם יציגו תהיה הרבה יותר אחראית. זאת הבעיה של חוסר שיתוף של גורמים שלטוניים בתהליך קבלת ההחלטות: אי השיתוף משפיע בסופו של דבר על איכות ההחלטה שמתקבלת".
על איכות תהליך קבלת ההחלטה על התקציב בממשלה קשה לשמוע מטרכטנברג הדיסקרטי דברי ביקורת. עם זאת, גם אצלו ניתן להבחין בין השורות מהזעזוע לגבי התהליך שהתרחש בממשלה השנה - למשל הקושי לשכנע את שרי הממשלה שצריך לקצץ בתקציב, על אף שישראל השלימה ארבע שנים של שגשוג. "השרים לא הצליחו להבין איך עברנו ארבע שנים של צמיחה מטאורית, ואנחנו עדיין בלחץ תקציבי נוראי", הוא אומר. "היינו צריכים להסביר, ביחד עם משרד האוצר, שהלחץ נבע מסדרי העדיפויות החדשים".
"אנחנו נוטים להיות ציניים בנקודה הזו, אבל השנה באמת היו תוספות גדולות מאוד לביטחון בגלל דו"ח ועדת ברודט, לחינוך בגלל הרפורמה של אופק חדש, ולרווחה. התוספות המתוכננות בגלל סדר העדיפויות החדש, ביחד עם משברים והחלטות ממשלתיות קודמות, הביאו לכך שהדרישות לתוספת תקציב הגיעו ל-16 מיליארד שקל - בעוד התקציב יכול היה לגדול רק ב-4 מיליארד שקל", הוא מסביר.
הזעזוע העיקרי שלו, עם זאת, היה מהעובדה שהדיון בממשלה נפתח בשאלה המוזרה אם צריך בכלל לאשר את התקציב. גם בנוגע לשאלה הזו נזקק טרכטנברג ל"חלף עם הרוח", כאשר ציטט את סקרלט או'הרה שאמרה כי "אחרי הכל, מחר הוא יום חדש". "מחר הוא באמת יום חדש", אמר טרכטנברג לממשלה, "אבל דחיית אישור התקציב לא תפתור את הממשלה מהצורך להתמודד עם אותן דילמות, ואז ייתכן שהברירות יהיו קשות הרבה יותר".
היו באמת גורמים רציניים שהעדיפו שלא לדון באישור התקציב?
"היתה תפיסה של חלק מהגורמים, שמכיוון שראש הממשלה עומד להתחלף - והממשלה היא מעין ממשלת מעבר, גם אם עדיין לא הוכרזו בחירות חדשות - אז אסור לדון באישור התקציב".
אתה מתכוון שהמתמודדים על ראשות קדימה אמרו לאולמרט שאין לו סמכות מוסרית לאשר תקציב?
"הגורמים התחלפו במשך שלושת החודשים האחרונים, אבל פה ראש הממשלה עמד איתן, ואמר שכל זמן שהממשלה מתפקדת היא חייבת למלא את האקט השלטוני הבסיסי של אישור התקציב. אני תמכתי בעמדה הזו: ממשלה לא יכולה להיות בת ערובה לתהפוכות פוליטיות, ואי אישור התקציב פירושו ש-45% מהתוצר - חלקה של הממשלה במשק - נכנס למצב של הקפאה. זה דבר שחמור ביותר אפילו לשקול אותו".
מה היה קורה לו החלטה כזו היתה מתקבלת בממשלה?
"יש לנו אשליה שכלכלית הכל בסדר, כי עברנו ארבע שנים של צמיחה מהירה, אבל 2009 עומדת להיות השנה הכי בעייתית בחומש האחרון: הצמיחה יורדת, משבר כלכלי עולמי, התחזקות השקל, אינפלציה. אמנם אנחנו לא במיתון, אבל אין ספק שאי הוודאות הכלכלית גדל מאוד.
"לכאורה, גם זה לא באמת מדאיג. עובדה שעל רקע אי היציבות של הממשלה, השווקים הפיננסיים נשארו רגועים. אבל זאת אשליה: האיפוק של השווקים נבע מניסיון העבר, שלפיו גם בתקופת משבר ישראל ממשיכה לקיים מדיניות פיסקלית אחראית. אי העברת התקציב היה עלול לערער את הביטחון, ולאותת שהאחריות התקציבית של ישראל מתחילה להתערער. זה היה הסיכון הגדול באי אישור התקציב. החשש שלי היה ונשאר שהשווקים לא היו נשארים אדישים למשבר הפוליטי, לו היה מתברר שהתקציב אינו עובר".
רם בלינקוב: הטענה של טרכטנברג על ריכוז המו"פ באזור אחד - נלעגת
ראש אגף התקציבים באוצר טוען כי תוכנית הפריפריה אינה פוגעת בפיתוח של מרכז המדינה
>> "מנואל טרכטנברג כנראה לא התעמק בפרטי תוכנית חיזוק הפריפריה, אחרת הוא היה מגלה כי התוכנית אינה פוגעת במרכז המדינה". בדברים קשים אלה הדף ראש אגף התקציבים באוצר, רם בלינקוב, את הביקורת של ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מנואל טרכטנברג, על התוכנית לחיזוק הפריפריה. התוכנית היא פרי יוזמתו של בלינקוב, והיא תוצאה של שמונה חודשי עבודה של אגף התקציבים.
בלינקוב זעם על הביקורת שהשמיע טרכטנברג על התוכנית, וטען כי מרבית הביקורת נובעת מכך שטרכטנברג לא התעמק בפרטי התוכנית. כך, את הטענה של טרכטנברג כי אסור לחזק את הפריפריה בדרך של עצירת הפיתוח במרכז שולל בלינקוב מכל וכל: "אנחנו לא עוצרים את פיתוח המרכז, ולא פוגעים באף תוכנית פיתוח. כל מה שהצענו בתוכנית זה לעצור את שינוי ייעודי הקרקע במרכז - שינויים שהופכים את משרדי הממשלה לספסרי קרקעות.
"תוכנית תמ"א 35 קבעה כבר מה יהיו שטחי המגורים, התעסוקה והשטחים הירוקים במרכז, ואנחנו רק מבקשים לשמור על מה שהתוכנית הציעה. הבעיה היא שאף אחד לא שומר על כך, כי יש כל הזמן לחצים להפשיר עוד ועוד קרקעות במרכז. מפנים את מחנה צריפין, שעל פי התוכנית השטח שלו אמור להיהפך לשטח ירוק, רק שפתאום בא ראש עיר אינטרסנט ומבקש להפשיר את הקרקע למגורים. אז בטח שקל לתקוף אותנו, שרוצים לעצור זאת, שאנחנו נגרום לאינפלציה במחירי הנדל"ן".
בלינקוב ביטל בהנף יד את ההצעה של טרכטנברג להגדיר פריפריה חברתית. "לא באנו לפתור את כל הבעיות החברתיות של ישראל", אומר בלינקוב, "בשביל הבעיות החברתיות יש אג'נדה חברתית. מטרת תוכנית הפריפריה היא לטפל בבעיות של הפריפריה העמוקה - ולכן הגדרה שלנו היא רק גיאוגרפית".
באוצר רמזו אתמול כי ההתנגדות של טרכטנברג לתוכנית הפריפריה נבעה משיקולים לא ענייניים, כמו העובדה שהערותיו לגבי התוכנית נדחו, וכן מחלוקת הסמכויות להובלת התוכנית.
עיקר קצפו של בלינקוב יצא נגד הטענה של טרכטנברג, ולפיה הפסקת הסיוע לפעילות מחקר ופיתוח במרכז המדינה, בנסיון להעביר חברות מו"פ לפריפריה, תפגע בהצלחה של המחקר והפיתוח בישראל - מכיוון שבכל העולם מתבצע המחקר והפיתוח במקבצים (clusters), כדוגמת אזור בוסטון בארה"ב. "המרחק בין מפעלים שנמצאים בשני הקצוות של בוסטון גדול יותר מהמרחק בין רמת החי"ל לבאר שבע", אומר על כך בלינקוב. "הטענה שאנחנו נפגע כך במו"פ היא פשוט נלעגת".
"תל אביב היא כמו אתונה: הרעיון להרוג אותה כדי לקדם את הפריפריה מסוכן"
>> לא פחות מהחזית שפתח מול האוצר בוויכוח האידיאולוגי על גודל ההוצאה בתקציב, טרכטנברג צפוי להתנגח עם המשרד גם על הבייבי החדש של המשרד הזה: התוכנית לפיתוח הפריפריה. "מגיע לראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, ציון לשבח על כך שהוא בא עם החזון לחיזוק הפריפריה", אומר טרכטנברג - אבל מיד מציג שורה ארוכה של הסתייגויות.
ההסתייגויות של טרכטנברג מתחילות במישור הניהולי. לדבריו, תוכנית הפריפריה שהציג בלינקוב לממשלה אין יעדים שניתנים למדידה בטווח הבינוני, ואין מטרות ברורות: "מה הם רוצים, להגדיל את מספר התושבים בפריפריה או לדאוג שיגיעו לשם תושבים חזקים?", הוא שואל. לא ברור אפילו איך הוגדרה הפריפריה בתוכנית. טרכטנברג מציין כי ההגדרה שנבחרה לפריפריה היא הגדרה גיאוגרפית גרידא, שמשאירה בחוץ את מרבית הפריפריה החברתית של ישראל. רק 28% מאוכלוסיית הישובים החלשים בישראל נכללת בהגדרה שבתוכנית האוצר, ואילו מרבית החרדים והערבים נשארו מחוץ להגדרה.
לפי התוכנית, כל הישובים הערביים במשולש, ערים חלשות כמו בית שמש וקרית גת, וגם הערים החרדיות הקרובות למרכז - בני ברק, מודיעין עילית וביתר עילית - נמצאים מחוץ להגדרת הפריפריה. טרכטנברג מציע להמיר את ההגדרה הגיאוגרפית בהגדרה משולבת, גיאוגרפית וחברתית.
ההסתייגויות של טרכטנברג ממשיכות במישור הערכי, ונוגעות לכוחנות שבה הציג האוצר את התוכנית בממשלה כתוכנית שלא ניתן להסיג עליה. "מה שהכי הפריע לי זה שאין מקום לדיון על התוכנית", הוא מסביר. "איך יכול להיות שתוכנית חשובה כל כך, שהממשלה היתה צריכה להקדיש רק לה לפחות שתי ישיבות, מועלית ביחד עם הדיון על סעיף הקבורה הרוויה, ומאושרת באישון לילה יחד עם ההצבעה על הטלוויזיה הלימודית? האוצר השקיע המון עבודה בתוכנית הפריפריה, ומן הראוי שהממשלה תתן לתוכנית את הכבוד שמגיע לה ותדון בה ברצינות".
ההסתייגויות של טרכטנברג מגיעות לשיאן כאשר מדובר בעקרון המרכזי שהציג האוצר בתוכנית: קידום הפריפריה על חשבון הקפאת הפיתוח של אזור המרכז. הקפאה זו כללה הצעות כמו לעצור את אישורי הבנייה למגורים במרכז, להפסיק לעודד מחקר ופיתוח שנעשה במרכז, ועוד.
ההצעה להקפיא את אישורי הבנייה במרכז תביא, לטענת טרכטנברג, לאינפלציה של מחירי נדל"ן ולהתייקרות בענף, הן במרכז הן בפריפריה. ההצעה להקפיא את התמיכה במו"פ כבר ממש מוציאה אותו מכליו. טרכטנברג, שהתמחה בכלכלת מו"פ, מספר כי בארה"ב יש שני מרכזי פיתוח עיקריים: זה של אזור הרווארד-MIT, וזה של עמק הסיליקון. "מחקרים הראו שיש חשיבות עצומה להצטופפות (Cluster) של חברות מו"פ יחדיו כתנאי להצלחת המו"פ. אי אפשר ואסור לכוון את המיקום של מו"פ וחדשנות בהיי-טק. אם ננסה לפזר את המו"פ ברחבי המדינה, התוצאה תהיה שנפגע בענף כולו".
"המחשבה להחליש את המרכז כדי להרים את הפריפריה היא מחשבה בעייתית", הוא מוסיף. "אסור להרוג את המרכז האורבני, כי שם צומחת התרבות של ישראל. האם מישהו היה מעלה על דעתו להחליש את אתונה של יוון העתיקה, כדי לתרום לפיתוח הכפרים שמסביבה?".
מנואל טרכטנברג: "העמדה של האוצר כבר אינה כלכלה - היא אידיאולוגיה"
מירב ארלוזורוב
5.9.2008 / 10:01