המדינה מוציאה הרבה, התלמידים מקבלים מעט

ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל הסתכמה בשנת 2007 ב- 56.2 מיליארד שקל, המהווים 8.5% מהתוצר המקומי הגולמי, בהשוואה ל-5.8% בממוצע במדינות ה-OECD (ארגון המדינות המתועשות). נתון זה עולה ממצאים ראשוניים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתוך "דוח פני החברה", שצפוי להתפרסם בחודש הבא.

משמעות הדבר היא שישראל משקיעה בחינוך חלק גדול יותר "מהעוגה" התקציבית הלאומית מכל מדינה מפותחת אחרת. לעומת זאת, כאשר משווים בין המדינות את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד, מוצאים את ישראל רחוקה מראש הרשימה.
ההוצאה הלאומית לתלמיד בישראל עומדת על 6,540 דולר (על בסיס שווי כוח הקנייה) לעומת 7,061 דולר בממוצע במדינות ה-OECD. לפי מדד זה, התלמיד הישראלי מקבל פחות משאבי חינוך בהשוואה לתלמיד ברוב מדינות ה-OECD.

ניתוח של ההוצאה על החינוך היסודי והעל-יסודי ב-2004 מראה כי בדירוג מול המדינות החברות בארגון ה-OECD, ישראל הייתה ניצבת במקומות 16 ו-22, בהתאמה.

אמנם, ישראל משקיעה חלק גדול מהתוצר בכל דרגי החינוך, אך התלמיד הישראלי מקבל פחות משאבי חינוך. לכאורה, שתי עובדות אלה סותרות זו את זו. סתירה זו ניתנת ליישוב על-ידי עיון בהרכבה הדמוגרפי של ישראל לעומת הרכבן של מדינות ה-OECD. למשל, שיעור הילדים בגילים 19-5 בישראל עומד על כ-26%, גבוה יחסית לזה שבמדינות המפותחות האחרות: כ-18% בדנמרק ובהולנד, כ-17% בבלגיה ובשוודיה, כ-16% בגרמניה וכ-14% באיטליה.