קרנות ההשקעה הממשלתיות ינסו לבלום את קריסת שוק הסחורות

מדינות עתירות נפט ומחצבים אמורות לצמוח מהר יותר מאלה שאינן שופעות משאבים אלה, אך באופן מתמיה, זה לא תמיד מה שקורה. רווחים ממשאבי טבע מבוזבזים לעתים בפזיזות, או מושקעים על חשבון מגזרים אחרים בכלכלה. ממשלות מגדילות בפראות את הוצאותיהן בתקופות פריחה, ומקצצות בגסות בתקופות משבר. מדיניות שכזו מקצינה את המחזוריות הכלכלית, ותורמת לפרדוקס של קללת המשאבים.



בעת בועת הסחורות האחרונה, מדינות עתירות משאבים ביקשו להימנע מקללה זו באמצעות השקעת הרווחים משאבי הטבע בקרנות השקעה ממשלתיות. עד סוף 2007, קרנות שכאלה הגיעו לשווי כולל של 2.5 טריליון דולר. אך הקריסה של מחירי הנפט לרמה של 110 דולר לחבית ב-3 בספטמבר עשויה להעיד כי הרוחות מנשבות בכיוון אחר. אם הירידות בשווקים יימשכו, האם יוכלו מנהלי הקרנות, ששומרים כסף ליום סגריר, למנוע מהפוליטיקאים להתערב?







קרנות מרווחי משאבי טבע משרתות בדרך כלל אחת משתי מטרות. קרנות חיסכון, כמו קרן הפנסיה הממשלתית של ממשלת נורווגיה, מעבירות את רווחי הסחורות מדור לדור באמצעות בניית תיק השקעות, שנועד לספק תשואות גם לאחר שקידוחי הנפט ייבשו. קרנות ייצוב, כמו קרן הייצוב הכלכלי והחברתי של צ'ילה, מחליקות את המחזוריות הכלכלית באמצעות צבירת הכנסות מייצוא הסחורות כאשר המחירים גבוהים, וחלוקתם כאשר המחירים יורדים. ישנן גם יוצאות הדופן: סעודיה מתכוונת להקים קרן ממשלתית לרכישת אדמות חקלאיות במדינות עניות, על מנת לעמוד בביקוש הגדל למזון.



כיצד יכולים מאגרי הנכסים לשבור את קללת המשאבים? השקיפות חשובה. אם הציבור לא יוכל לעקוב אחר התנהגות הקרן, אין שום ערובה לכך שהכסף הציבורי יושקע ביעילות. אך קרנות השקעה ממשלתיות נותרו עמומות באופן מדאיג. מחקר שביצע אדווין טרומן, ממכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, מצא ש-10 מבין 34 קרנות ההשקעה הממשלתיות אינן מפרסמות דו"חות שנתיים, ו-12 אינן נתונות לביקורת חשבונאית. אך טרומן צופה כי הביקורת של ממשלות המערב תביא לחשבונאות משופרת בעתיד.



גם שיתופי פעולה עוזרים. ככל שקרנות משאבי הטבע יהיו שכיחות יותר, יהיו להן יותר הזדמנויות לחלוק את מומחיותן. קטאר ואינדונזיה, שתי יצואניות גז גדולות, הודיעו באוגוסט כי יקימו קרן משותפת בשווי מיליארד דולר, להשקעה באנרגיה ובתשתיות.



בנוסף, השקעות לא נזילות עשויות להיות מבורכות. קרנות חיסכון מגלות תיאבון גובר לנכסים נזילים פחות ומסוכנים יותר, כמו מניות ונדל"ן. קשה יותר לממש תיקי השקעות לא נזילים כאשר רוחות הפוליטיקה מתחילות לנשב לכיוון אחר. קרנות ייצוב, שעשויות להזדקק למימוש נכסיהן בהתרעה קצרה, חסרות אפשרות זו.



הכללים לגבי מועדי ההפקדה והמשיכה של המזומנים על ידי הממשלות אינם ערובה להתנהגות טובה. באופן תיאורטי, ממשלת ונצואלה מחויבת להפקיד את הכנסותיה מנפט בקרן הההשקעה שלה לייצוב מאקרו-כלכלי בכל פעם שהנפט עולה מעל לרמת מחיר מסוימת (כיום - תשעה דולר לחבית). אך למעשה סבלה הקרן מחילופי תפקידים תכופים, והיתה מתבטלת כליל אם לא היה הוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה, כושל במשאל העם שביצע ב-2007. הקרן מקבלת את הסכומים המובטחים רק לעתים רחוקות.



מנגד, הפרלמנט הנורווגי אחראי על קביעת סך ההכנסות המוזרמות לקרן - מה שלא מנע מקרן זו להיות קרן משאבי הטבע השנייה בגודלה בעולם, עם נכסים בשווי 396 מיליארד דולר. ממשלות בעלות אחריות פיסקלית אולי לא זקוקות לחוקים על הפקדות, אך הבלתי אחראיות שבהן עשויות שלא לשמוע בקולן.



הכללים יעילים עבור ממשלות חסכניות יותר משל ונצואלה, אך בזבזניות יותר משל נורווגיה - אך רק באם המדינות נענות לכללים. מחויבותה של צ'ילה לקרן הייצוב שלה, המבוססת על רווחי מגזר הנחושת, נבחנה ביולי כאשר מפגינים קראו להגדלת הוצאות הממשל. קרן משאבי טבע יעילה דורשת ממשלה שיכולה לעמוד הן בפני פופוליזם כלכלי, הן בפני שחיתות. לכן, על מנת להסיר את קללת משאבי הטבע, מדינה זקוקה לסוג הממשל שאי אפשר לקנות בכסף.