השבר האידיאולוגי שיצרו פאני ופרדי

הדפים כבר התמלאו באין ספור פרשנויות, כל המומחים והאנליסטים ניסו באופן זהיר להציג תחזית לעתיד, השמחים לאיד שחיכו מעבר לפינה כבר עלצו, והנפגעים התפנו ללקק את פצעיהם ולהבין מה קרה. חברת פאני מיי נושאת בשם בעל משמעות כפולה. כי פאני בתרגום חופשי יכול להיות מצחיק או משעשע (מה שממש לא נכון עכשיו), או מוזר ושונה – מה שדווקא יכול להתאים. כי מוזר ולא מתקבל על הדעת שהמעצמה היחידה בעולם, שנמצאת במשבר כלכלי ומיתון, מתנערת מהאידיאולוגיה על בסיסה התקיימה מעל 200 שנה. האידיאולוגיה הקפיטליסטית, השואבת מהכלכלה הקלאסית. כלכלה של רווח והפסד, החזקים ישרדו ויצליחו והחלשים יפלו, ואדם סמית שהבטיח כי "היד הנעלמה" תדאג לכך שכוחות השוק יפעלו בהגמוניה המתאימה.

האם האידיאולוגיה השתנתה? אם כן, מישהו צריך לקום באומץ מול האזרחים התוהים, ולומר כי אין ברירה, וכנראה אידיאולוגיה של מאות שנים, שהיוותה עבור האמריקאים ועבור המהגרים השואפים להגיע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, את הבסיס לחלום של "הכל אפשרי", ואם אתה טוב ותעבוד קשה אז תצליח – כנראה אידיאולוגיה זו כבר לא נכונה לתקופתנו. הדבר הגרוע ביותר במדינה מתוקנת זה אזרחים המרגישים מרומים. היינו מצפים ממקבל ההחלטות הראשי – הנשיא בוש, לצאת לאומה ולדבר על אידיאולוגיה ושיברו של חלום. אבל הוא בחר להסתגר בחדרי חדרים, ולשלוח את שר האוצר הנרי פולסון לחזית, כדי שייתן הסברים בשילוב אמירות מעוררות אמפטיה כמו "לא ישנתי בלילה". המעט שדובר בו על אידיאולוגיה לווה מיידית בהסבר כלכלי מורכב, שלא תמיד מובן לאזרח הקטן. האזרח יודע שהמיסים ששילם עד היום עבור מערכת חינוך שמציגה עליה באלימות והישגים נמוכים (יש השקעה בגלאי מתכות בכניסה לבתי הספר), או עבור מערכת בריאות עם הפנים לאזרח, שהובטחה על ידי הממשל הקודם, ועדיין לא נותנת טיפול למי שידו אינה משגת – המיסים האלו, עבורם עבד וטרח, הולכים (לפחות 200 מיליארד דולר מהם) לכיסוי טעויות שעשו אחרים. האבסורד הוא שעוד משתמשים במונחים של "טובת האזרח". כדי שהכלכלה לא תקרוס, כדי שדיירים לא יפונו מבתיהם עליהם לא שילמו. האם יושב לו האזרח ג'ימס בביתו ומהרהר מה ניתן היה לעשות עם כספו?

אם מדובר על "פאני", הרי שבעיתוי שרק אלוהים או "היד הנעלמה" של הכלכלן אדם סמית היו יכולים ליצור, ביום בו יצא פולסון בהכרזה על הלאמת פאני מיי ופרדי מק, החליט גם פוטין על הלאמת חברת אייר יוניון, שהייתה אמורה להיות חברת התעופה השלישית בגודלה ברוסיה, אולם תוך 8 חודשים מהקמתה צברה כבר חובות של 800 מיליון דולר. אולם רוסיה, שרק אתמול במונחים הסטורים השתחררה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית – סוציאליסטית, כמעט רשאית לנהוג כך. מותר לה להגיד, רגע, אנו בוחנים את הכלכלה החופשית ומתערבים היכן שצריך. אולם בארצות הברית הבטוחה בצדקתה לא מעיזים להעלות לדיון את האידיאולוגיה. קרייזלר של סוף שנות ה 70 נקלעה למשבר עמוק. מנהליה לא קראו נכון את המפה, פספסו את המגמות בשוק הרכב, ניהלו השקעות שגויות ומשבר הנפט אז לא הוסיף גם הוא. הייתה פניה לעזרה ממשלתית. וכבר אז החל הניפוץ האידיאולוגי. אם נשענים על טיעונים כמו עשרות אלפי מובטלים, ערים שלמות שתימחקנה, והפסד מיסים לממשלה היכן הכלכלה החופשית? למרות ההתנגדות העזה של כל הפרשנים והעיתונות הכלכלית של אז, לקרייזלר אושר סיוע תוך הכנסת אגודות הפועלים להנהלה. למרות הסיוע החברה המשיכה להידרדר, ורק לאחר סיוע נוסף משמעותי התאוששה. גם אז דיברו על אינטרס ממשלתי של דאגה לאזרחים, אולם מרגע שהממשלה שותפה בהנהלה, האינטרס שונה לאינטרס של חברת הנהלה.

לכאורה, השבר האידיאולוגי כלכלי החל כבר לפני עשורים, כשמקבלי ההחלטות נשענים על טיעונים שמנסים לשמר את האידיאולוגיה הלא ברורה. יכולים מקבלי ההחלטות במשבר הנוכחי להצדיק את החלטתם על פי גישת ה"תועלתנות" בקבלת החלטות, ולומר כי מטרתם להשיג אושר מרבי למרבית האנשים (המלווים, המשתכנים, והמושפעים מכלכלת ארצות הברית בכלל), תמורת פגיעה במיעוט שהוא ההנהלה והמשקיעים הגדולים והקטנים במניות החברות. אמירה כזו זורה חול בעיני האזרחים. משום שכלכלת ארצות הברית חולה, המיתון עמוק, והזרמת הכספים מופנית עכשיו למקום הלא נכון. ברק אובמה מנצל עכשיו את המהלך, ומסביר כמה הוא חיוני להצלת האזרחים שלקחו משכנתאות אותן היה ברור שלא יוכלו להחזיר (לקיחת אחריות כבר אמרנו?), ועוד רגע הוא גם יסביר כיצד מקבלים החלטות על פי עקרון "הצדק המחלק". בואו ניקח ממי שטרח ועשה וניתן לחלש. מקיין נהנה עכשיו מבחירת סגניתו מאלסקה ושניהם ממלמלים "נוסחאות" דומות לאובמה שבעצם כמעט ולא אומרות דבר כלכלי חשוב. באמת שאין שום בעיה לחשוב כך ערכית, כי מה יותר טהור מלומר "שרוצים לדאוג לחלשים", אולם כאן צריכה ארצות הברית להסתכל באומץ במראה ולבחון היכן היא נמצאת. לאזרח הקטן מגיע, בדיוק באותו אופן ערכי ואתי, לדעת מהי האידיאולוגיה של המדינה בה הוא חי ולא רק מהו מצע הבחירות וההבטחות הבלתי ממומשות של המועמדים לנשיאות.

ד"ר אורנה לביא שטיינר היא סגן דיקן בית הספר לניהול המרכז ללימודים אקדמיים