7 שנים אחרי אסון התאומים: לואיס אדוארדו טורס מצא את מותו בעודו מגשים חלום - אלמנתו עדיין מתמודדת

מאת חיים הנדוורקר/ניו יורק



לואיס אדוארדו טורס כמעט הגשים את החלום האמריקאי. הצעיר הקולומביאני - שהוברח לארה"ב ושהה בה באופן בלתי חוקי, התגלגל לניו יורק, עבד בסדנת יזע בתנאי ניצול, היה נהג מונית ועבד בקייטרינג - הגיע למשרת חלומות כברוקר בכיר בדסק המטבעות של חברת הפיננסים קנטור פיצג'רלד, ששכנה בצמרת המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק.



הוא התחיל את הקריירה החדשה שלו בקנטור פיצג'רלד ב-10 בספטמבר 2001. בבוקר ה-11 בספטמבר הוא היה נרגש: בשעות אחר הצהריים הוא היה אמור להיפגש עם בנקאים קולומביאנים כדי לבדוק אפשרות של עסקות משותפות. זאת היתה בעבורו סגירת מעגל: קולומביה היא חברה מעמדית, ואם היה נשאר שם - לא היה סיכוי שייפגש עם הבנקאים האלה.



בשעה 9:10 פגע מטוס של חברת אמריקן איירליינס במגדל הצפוני. טורס, שהיה באותו זמן בין הקומות 101-105, מצא את מותו. ככל הנראה, הוא היה אחד מהעובדים שקפצו אל מותם מצמרת המגדלים והתרסקו אל הקרקע. הוא הותיר אחריו אשה, אליסה, שהיתה אז בחודש השביעי להריונה.



טורס, בן 31 במותו, היה אחד מ-678 עובדי קנטור פיצג'רלד שמצאו את מותם בפיגוע. החברה איבדה יותר עובדים מכל חברה אחרת בוול סטריט. מנכ"ל החברה, הווארד לוטניק, נהפך בעקבות האירוע לסמל. הוא איבד שליש מעובדיו וביניהם את אחיו, וניצל בנס משום שלקח את בנו לגן. לוטניק, שהיה ידוע כבוס קשוח, עמד מול מצלמות הטלוויזיה ומירר בבכי. איש העסקים הנוקשה, שהיה לאימת עובדיו ושותפיו לעסקים, הבטיח ליהפך לאדם אחר ולדאוג לבני משפחותיהם של עובדיו.



באחרונה פירסמה אליסה טורס את ספר קומיקס בשם "אלמנה אמריקאית" שמספר על חייו של בעלה, שאותו היא כינתה אדי, ועל מה שעבר עליה כאשתו של מי שכמעט הצליח להגשים את החלום האמריקאי. אליסה כתבה את הטקסט, והמאיירת צ'וי אחראית לאיורים. בסוף השבוע שעבר פירסם "ניו יורק טיימס" ביקורת אוהדת על הספר, ומבקר הספרים צ'ארלס טיילר כתב כי כוחו של הספר בכך שטורס מסרבת לעסוק בו במה שנמצא מעבר לחוויה האישית שלה.



"משפחות ה-11 בספטמבר נמצאות בטראומה", היא אומרת. "אבל כולם - מפוליטיקאים דרך פסיכולוגים, ועד שכנים וחברים היו גם הם בטראומה ורצו להתמודד אתה דרכנו. כולם רצו להיות טובים אלינו, אבל בדרך חנקו אותנו בהיסטריה. הממשלה האמריקאית, ארגונים שונים וסתם אנשים טובים גילו נדיבות כלפינו, אבל הוכנסנו למבוך ביורוקרטי מתסכל שנמשך ארבע שנים".



נהג מונית, עובד קייטרינג, שליח



אליסה, ילידת ניו ג'רסי, היא בת למשפחת רוזנברג. היא למדה בבית ספר פרטי יהודי ואף שלטה בעברית. היא אומרת בחיוך שהעברית התחלפה לה בראש עם ספרדית. מביתה בניו ג'רסי אפשר היה לראות את קו הרקיע של ניו יורק, והיא חלמה לעבור אליה. היא למדה באוניברסיטת מישיגן ועברה לעיר הגדולה.



טורס, בן למשפחה מהמעמד הבינוני בקולומביה, החליט בגיל 20 לנסות את מזלו בארה"ב. ב-1990 הוא נכנס למקסיקו באמצעות ויזה מזויפת. הוא נתפס, אך הצליח לשכנע קצין ממשטרת הגבולות כי הגיע באופן "כשר" וכי הוא נמצא בדרכו חזרה לקולומביה כדי ללמוד פסיכולוגיה. לאחר ששוחרר הוא מיהר לכיוון הגבול עם ארה"ב, והוברח לתוכה. טורס לא יודעת את הפרטים המדויקים על המסע שעבר בעלה, אך היא יודעת שהתחנה הראשונה שלו היתה אל פאסו. הוא הצליח להגיע לניו יורק ועבד בסדנת יזע. אחר כך הוא נהפך לנהג מונית, עבד בקייטרינג והיה שליח. הוא ניסה להשיג אשרת שהייה באמצעות נישואים פיקטיוויים, אך האשה שעמה עמד להתחתן התחרטה. הוא מצא עבודה כשליח בחברה בוול סטריט.



לאדי לא היתה השכלה רשמית אך היה לו נכס אחד: הספרדית. באותם ימים וול סטריט נפתחה לשווקים המתעוררים בדרום אמריקה, והיה ביקוש לדוברי השפה. לאדי, אומרת אליסה, היה מוח חד והוא היה מסוגל לעשות מספר רב של חישובים בו זמנית. זה היה סיפור הסינדרלה של אדי. הוא הצליח להתברג בעבודות זוטרות בכמה חברות בוול סטריט והתקדם אט-אט. כאשר אליסה פגשה אותו במועדון ב-1998 הוא עבד בחברת הברוקרים טאלט. באמצע 2001 הוא פוטר מהחברה בעקבות קיצוצים. כעבור כמה חודשים הוא התקבל לדסק המטבעות של קנטור פיצג'רלד כברוקר ועלה על מסלול שיכול היה לאפשר לו ליהפך ביום מן הימים לראש דסק.



הלכה קילומטרים עם הכלב



בערב האחרון שלהם יחד אדי ואליסה רבו. אליסה מספרת כי המריבה הזאת העיקה עליה גם בבוקר של ה-11 בספטמבר.בבוקר אחיה התקשר אליה וסיפר לה שמטוס פגע במגדל הצפוני. אליסה לא ידעה איפה בדיוק בעלה עובד, וידעה רק שהוא נמצא באחת הקומות הגבוהות. עד היום היא לא יודעת בדיוק היכן הוא היה. "כששמעתי על הפגיעה של המטוס הייתי משוכנעת שאדי מת", היא נזכרת. "בכיתי. הכנתי אוכל לכלב ולחתול. אחר כך התמלאתי בתקווה שהוא בכל זאת חי. רציתי להתקשר אליו. לא ידעתי מה הטלפון שלו במשרד והטלפון הסלולרי שלו היה מקולקל.



"החלטתי שאני הולכת לאזור מגדלי התאומים. כולם ברחו משם ואני הלכתי לכיוון עם הכלב. הלכתי בשדירה השמינית ושמעתי שגם הפנטגון נפגע. ראיתי עשן סמיך מתאבך מעל המגדלים. מישהו אמר לי: 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. בעלך בטח יגיע הביתה'.



אשה אחת התחילה לצרוח שכולם מתו, ואז המגדלים קרסו. זה היה נורא. היה לי ברור שכבר אין לי מה לחפש שם. כמו הרבה אחרים, הלכתי לבית החולים הכי קרוב - סנט וינסנט, בתקווה שאדי נמצא שם. משם הלכתי למרכז לטיפול במשפחות. רציתי ליצור קשר עם המשפחות האחרות בניסיון לקבל מהן מידע. המחשבות לא הרפו ממני: מה היה קורה אם אדי היה מתחיל את העבודה שבוע לאחר מכן? מה היה קורה אם הוא לא היה מפוטר ממקום עבודתו הקודם? כמו כולם תליתי את תמונתו על קיר המרכז בצירוף מספר הטלפון שלנו. חיפשתי בבית שיירי שיער של אדי בשביל בדיקות הדי.אן.איי.



"היו סביבנו המון פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. חלק מהם ממש פגעו בנו. אחת מהן, אני לא יודעת מה בדיוק היה התואר שלה, צרחה עלי: 'אם בעלך היה מעל הקומה ה-85 הוא מת'. בטוח שמשהו לא היה בסדר אתה. לא מדברים ככה לאשה שכנראה איבדה את בעלה.



"המצב בבית לא היה טוב יותר. המון אנשים התקשרו, וזה היה חונק. מהר מאוד הבנתי שהם רוצים להרגיש שהם עושים משהו מועיל בימים כל-כך קשים, ואני הייתי כלי בשבילם. לא ידעתי מה להציע להם, אבל הם התעקשו לעזור במשהו. אנשים רצו לבוא אלי הביתה ואני גרתי בסטודיו מבולגן עם כלב והייתי נבוכה. הייתי זקוקה למקלט שבו אוכל להיות לפעמים לבד.



"היה לי פרויקט נוסף - לדאוג לעצמי כי אני נושאת תינוק. לא יכולתי להטביע את עצמי באלכוהול כמו שעשה אחד הבעלים של אשה שנהרגה בפיגוע. כמובן שהיה לי קשה, אבל הרגשתי שמצבי טוב יותר מאשר אשה שאיבדה את בעלה לעתיד ולא היה לה כלום. היה לי כלב שהייתי צריכה לדאוג לו. הלכתי אתו קילומטרים על קילומטרים ברחובות. זה איפשר לי לשמור על שפיות מסוימת ולהיות חלק מהעולם".



הגופה נמצאה



אליסה ניסתה לדבר עם אנשים מקנטור פיצג'רלד. אף אחד מבני המשפחות לא שמע על בעלה, והדבר היה מובן כי אדי היה עובד חדש. היא הצליחה לדבר בטלפון עם לוטניק. היא זוכרת איש נסער שאמר שהוא לא יודע שום דבר. לוטניק הצליח להכעיס בני משפחות רבים. כשבוע לאחר הפיגוע הוא הפסיק להעביר את משכורות הנספים למשפחות. קנטור פיצג'רלד הסבירה שהיא חייבת לנקוט בצעד הזה כדי לשרוד. "אחרי שראיתי אותו בטלוויזיה הבנתי שאין סיכוי שאדי בחיים", אומרת אליסה. "הפסקתי להסתובב בבתי חולים".



אנשי קנטור פיצג'רלד טענו שאדי עדיין לא חתם על חוזה. רק אחרי שאליסה איימה שתפנה לאמצעי התקשורת, נמצאו ההוכחות לכך שהוא היה עובד של החברה. בסוף ספטמבר 2001 הודיעו לאליסה שגופתו של אדי נמצאה. "זה היה דבר לא שגרתי", היא אומרת. "היו משפחות שקיבלו עצם או פיסת רקמה, ומדהים שאני קיבלתי גופה שלמה שאוכל להביא לקבורה. אמרו לי שאם נמצאה גופה שלמה, סימן שאדי קפץ מהמגדל. זאת התמונה שיש לי בראש. זה הסיפור שיצרתי לעצמי".



ב-31 באוקטובר 2001 ילדה אליסה את בנה ג'וש בניתוח קיסרי. "אחרי הלידה הייתי בדיכאון קשה", היא נזכרת. "היה לי תינוק ולא ידעתי איך לטפל בו. היו ימים שלא עזבתי את המיטה מכאבים ומדיכאון. באפריל 2002 הודיעו לי שמצאו כמה חפצים של אדי. קיוויתי למצוא את השעון שלו, כדי שיהיה לי משהו למזכרת. כשהתקשרתי למשטרה ענו לי שאני לא יכולה לקבל את החפצים וסירבו אפילו לומר לי במה מדובר. אמרו לי שאיש המשטרה שהתקשר אלי עשה טעות ואסור היה לו לעשות זאת.



"התחלתי להתקשר לאנשי ציבור, אנשי משטרה ופוליטיקאים. הפכתי עולמות במשך חודש וקיבלתי את החפצים: כרטיס הזיהוי של קנטור פיצג'רלד, כרטיס לרכבת התחתית וכרטיס כניסה לקפיטריה בעבודה. לא ברור לי למה לא רצו לתת לי את החפצים האלה. ההסבר היחיד שלי הוא שכולם היו בהלם ופשוט לא הפעילו את הראש כמו שצריך.



"זמן קצר לאחר מכן אחת האלמנות סיפרה לי שמצאו חלקי גופות נוספים. לא הבנתי - אמרו לי שגופתו של אדי נמצאה שלמה. אמרו לי שכאשר קיבלתי את גופתו חתמתי על טופס שבו נכתב שאני לא רוצה שיודיעו לי אם ימצאו חלקים נוספים. האמת היא שאני לא זוכרת שחתמתי על משהו כזה. ביוני 2002 התברר לי שהם מצאו את ידו של אדי. זה היה זעזוע: אתה בונה לעצמך סיפור בראש ואז הכל נפתח מחדש".



לפרוט רגשות לדולרים



לטראומת ה-11 בספטמבר היה גם צד כספי, שהקשה מאוד על המשפחות. "זמן קצר יחסית אחרי הפיגוע החליט הקונגרס להגן על חברות התעופה מפני תביעות משפטיות", אומרת אליסה. "החקיקה הזאת יצאה לדרך עוד לפני שהסדירו את העניינים הכספיים עם המשפחות, כך שהיינו מאוד מתוסכלים.



"כל משפחה קיבלה 1.6 מיליון דולר בממוצע, אבל מהסכום הזה ניכו סכומים שונים. לקח לי ארבע שנים לעבור את זה. הגעתי לפגישות עם אנשים שכלל לא קראו את התיק שלי. מצד אחד הרגשתי שכולם רוצים לעזור, אבל כשבאתי לפגוש את הגורמים הרלוונטיים נתנו לי להרגיש שאני נטל.



"בנוסף לסכום הקבוע שכל משפחה קיבלה, היה סעיף של נסיבות מיוחדות. לא היה פשוט להסביר את הנסיבות האלה. פתאום אתה צריך לפרוט את הרגשות הקשים שלך לדולרים וסנטים. גם אם לא רציתי לקבל פיצויים מיוחדים, לא היתה לי ברירה - היה לי תינוק והייתי חייבת להיות אחראית לעתידו".



בסופו של דבר קנטור פיצג'רלד קיבלה על עצמה את האחריות לדאוג למשפחות ההרוגים, למעשה יותר מכל חברה אחרת. היא גייסה תרומות ואירגנה פעילויות תמיכה שונות. החברה גם העניקה למשפחות ביטוח בריאות לעשר שנים. לוטניק הבטיח להעניק למשפחות 25% מרווחי החברה במשך חמש שנים. המשפחות קיבלו 175 מיליון דולר שהגיעו מרווחי החברה ומתרומות שהיא גייסה. "קנטור פיצג'רלד נהגה בחוכמה", אומרת אליסה. "הם נתנו לנו את הכסף באמצעות קרנות, כך שנוכל לקבל את הפיצוי הממשלתי המלא וגם את הכסף מהם. לא הרבה מקומות עבודה עשו את זה".



הפיצויים סייעו לאליסה מבחינה כלכלית, אך יצרו בעיות חדשות. "אם בהתחלה החברים חנקו אותי מדאגה, אחרי שקיבלתי את הכסף הם התחילו לקנא בי", מספרת אליסה. "אחד מהם אמר: 'נהדר שאנשים עוזרים לך. לי לא עוזרים'. חברה כינתה אותי 'סנובית עצלנית ועשירה' - והאמת היא שיש לא מעט אנשים שחושבים ככה על בני המשפחות".



אליסה מעדיפה לא להרחיב בדיבור על בנה ג'וש, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו השביעי, אך אומרת שהוא יודע מה קרה לאביו ומכיר את הספר החדש. כמעט שאין להם קשר עם משפחת טורס, שנותרה בקולומביה, אך אמו של אדי מגיעה לעתים לארה"ב כדי לפגוש את נכדה.



"האסון תמיד אתי", אומרת אליסה. "אין הרבה אסונות ששומעים עליהם כל הזמן באמצעי התקשורת, וזה מחזיר אותי כמובן למה שקרה. בכל 11 בספטמבר אני יוצאת עם ג'וש מהעיר כדי לא להיות בניו יורק ביום הקשה הזה".



חלומו של אדי להיות אזרח אמריקאי נגוז. בחודשים שלאחר הפיגוע אליסה פעלה כדי לקבל גרין קארד בעבור בעלה, ולו כדי לסגור מעגל. פקידי ההגירה גילו רגישות והנפיקו את האשרה המיוחלת. תוקפה פג בפברואר 2003.



טורס הצטרפה באחרונה לכמה משפחות שפועלות כדי לעצור את השיגעון, כלשונן, שאחז בארה"ב אחרי הפיגוע ויצר את מה שהן מכנות חוסר צדק. הן נאבקות לסגירת בית המעצר במפרץ גואנטנמו שבו כלואים בתנאים קשים חשודים בפעילות טרור. "מפריע לי שמותו של אדי שיחרר יצרים אפלים ואנחנו עושים מעשים שלא ייעשו", היא מסבירה. "בגלל המוות של בעלי אנחנו פוגעים בזכויות האדם והיחס כלפי מהגרים נהפך לקשה יותר.



השרידים של מגדלי התאומים מרוכזים במגרש אשפה ענק בסטייטן איילנד. חלק מהמשפחות כועסות על כך וטוענות כי בין השרידים יש חפצים של יקיריהן. הן העדיפו שהם יהיו חלק מאתר הזיכרון שהוקם על הריסות המגדלים. אליסה מבינה את המשפחות, אך מצדיקה את הרשויות במקרה הזה. "מדובר בכמויות אדירות של שרידים ואין מקום בעיר שיכול להכיל אותם", היא אומרת. "ניסו זמן רב לאתר שרידי גופות וחפצים. עם כל הכאב, היו חייבים להעביר את השאריות לסטייטן איילנד. מהרבה בחינות זה סמלי ששרידי מגדלי התאומים נמצאים במגרש אשפה".