בפברואר 2001 קיבל הרכב של תשעה שופטים הכרעה בעתירה שזכתה לשם "הלכת קרסיק". הנשיא אז, אהרן ברק, פתח את פסק דינו בהכרזה: "היום יוצאת לפנינו הלכה חשובה". השתלשלותה של הלכת קרסיק מאז היא תמרור אזהרה לכל עותר פרטי שמחליט לנהל מאבק עקרוני על זכויות חוקתיות. בבג"ץ אולי יכתבו על שמכם פסק דין מונומנטלי, אבל הרבה יותר מזה - לא בטוח שתקבלו.
פסק דין קרסיק נחשב אבן דרך בהגנה על זכויות קניין פרטי. הוא עוסק בשטח של 137 דונם שהפקיעה המדינה בשנות ה-50 באזור גבעת אולגה. המדינה הפקיעה את האדמות מכוח פקודת ההפקעות המנדטורית מ-43', והקימה עליהן מטווח צבאי. השופט מישאל חשין, בפסק הדין, נזכר בנוסטלגיה בימיו כחייל סדיר ובשטח האימונים "חולות אולגה". בעלי הקרקעות באזור רכשו אותן במקור באמצע שנות הארבעים. הם - ויורשיהם שהגישו את העתירה - סירבו במשך השנים לקבל מהמדינה פיצוי או תחליף לקרקע שהופקעה.
ב-93' גילה מינהל מקרקעי ישראל כי קיים ביקוש לבנייה למגורים באזור, והציע לצבא עסקה - שטחים למטווחים במקום אחר בתמורה להעברת הקרקע למינהל, שיקדם בנייה למגורים. כשגילו היורשים ב-97' את דבר תוכניות הבנייה, הגישו עתירה לבג"ץ וטענו כי אם מטרת ההפקעה המקורית עברה מן העולם, יש להחזיר את הקרקע לבעליה. בג"ץ הכריע כי הפקעת קרקע תפוג אם מטרת ההפקעה לא יושמה.
אבל להלכת קרסיק קרה משהו לא טוב. יהודית קרסיק היא היום קשישה בת 95. היא מרותקת לכיסא גלגלים ואינה בקו הבריאות. ספק אם תזכה לראות את החלטת בג"ץ מתממשת. מצבה טוב מזה של כמה מחבריה, גם הם בעלי קרקעות שהופקעו, שעתרו יחד עמה באותה עתירה. שלושה מהם כבר הלכו לעולמם, בהם מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשון, אהרן חוטר-ישי. עותרים נוספים, מיכאל סמואל וורדינה סימון, אינם אנשים צעירים.
הפקודה לא יצאה לפנסיה
כדי להבין את הפן האישי של הלכת קרסיק נסו להיזכר, למשל, בתחושה המלווה קבלת החזר כספי ממס הכנסה. קודם כל, זה רגע נדיר. לא כל יום המדינה מחזירה לכם כסף. וכאשר זה קורה, קצת קשה להאמין: המדינה מחזירה? לא יכול להיות. ואחרי זה, תחושה של צדק - בעצם, זה מגיע לי, זה שלי. זו ההרגשה שחשו העותרים בבג"ץ. אבל השמחה היתה מוקדמת מדי. להלכת קרסיק יש השלכות רוחב שהמדינה החליטה לנהל עליהן מאבק בלתי מתפשר.
רוב שופטי ההרכב ציינו בפסק הדין כי הגיע הזמן לתקן את פקודת ההפקעות המנדטורית. השנה ימלאו לפקודה הזו 65 שנים. היא יכולה לצאת לפנסיה. הפקודה הבריטית שונתה מזמן באנגליה, ציין אז השופט יצחק זמיר, והוסיף כי בישראל "ראו זה פלא, לא זו בלבד שפקודת ההפקעות לא בוטלה ולא פינתה מקום לחוק חדש, אלא היא נותרה כפי שהיתה בלי שהוכנס בה אף לא תיקון אחד במשך כל השנים מאז הוקמה המדינה, כאילו היא חוק מושלם". כנראה, העיר זמיר, בגלל שהפקודה נוחה מאוד לממשלה. שבע שנים חלפו מאז הערה זו. דבר לא השתנה.
בסיכום עמדתו בבג"ץ קרסיק, ציין חשין כי מתעוררת שאלה נוספת: האם המדיניות החדשה שהתווה בג"ץ תחול על הפקעות עתידיות בלבד או על קרקעות שהופקעו בעבר. בפרקליטות המדינה יודעים כי בידי המדינה קרקעות רבות שהופקעו במשך השנים ושהמטרה לשמה הופקעו חלפה מזמן מן העולם. מתוך סוגיה זו עלתה גם השאלה כיצד יש להתייחס לקרקעות של העותרים הספציפיים בבג"ץ קרסיק. חשין הורה לצדדים להגיש את עמדתם בשאלה זו בתוך 30 יום. זה היה בפברואר 2001. בפועל, עד היום בג"ץ ממשיך להתחמק מהכרעה.
סחבת בהילוך גבוה
מה קרה בשבע השנים שחלפו מאז היום שבו הקציב חשין 30 יום לסיכומים בתיק? קודם כל, עוד עשרות בעלי קרקעות שהופקעו דורשים לקבל את נכסיהם בחזרה. המדינה, שהבינה מיד כי לפסק הדין השלכות מרחיקות לכת על קרקעות שהופקעו בעבר ועל הפקעות עתידיות, החלה בגיבוש חוק הפקעות חדש וביקשה דחיות חוזרות ונשנות ביישום פסק הדין. העותרים מצדם, ניסו לשכנע את בג"ץ לקבל החלטה במקרה הספציפי שלהם בלי קשר למקרים אחרים. זה לא הלך. הסחבת הביורוקרטית נכנסה להילוך גבוה.
ב-2005 החליטה יהודית קרסיק לפנות במכתב אישי לנשיא ברק. "פסק הדין לא הפך להחלטי", היא קובלת, "בינתיים הולך ומתקיים הביטוי העממי הידוע: 'עד שתבוא הגאולה תצא הנשמה'. מארבעת התובעים נפטרו בינתיים שלושה וגם אני איני נעשית צעירה יותר בחלוף הימים". קרסיק ביקשה מברק החלטה להחזיר לידי העותרים את הקרקע הספציפית. עוזרו של הנשיא ברק, עו"ד אורי אהרונסון, השיב לה כי הוא מתנצל "על התמשכות הטיפול", וכי הנושא מורכב ומצוי בהליכי חקיקה.
עו"ד אלון סמואל ממשרד יוסף סמואל ושות', המייצג את העותרים ורדינה סימון ומיכאל סמואל, ניסה לשכנע את בג"ץ לקבל החלטה בדיון שהתקיים מול שבעה שופטים ביוני אשתקד. אגב, מתוך תשעה שופטים שמסרו את פסק הדין הראשוני, שניתן בהסכמה רחבה, שמונה כבר פרשו. בהרכב החדש מולו הופיע סמואל נותרה רק שופטת אחת מההרכב המקורי: נשיאת העליון, דורית בייניש.
סמואל הראה כי המדינה החזירה ביוזמתה 28 דונם שהופקעו באותו אזור לבעלים אחרים. בינתיים הודיעה המדינה לבג"ץ כי גם תוכנית מינהל מקרקעי ישראל לבנות שכונת מגורים באזור התבטלה. למרות זאת, בג"ץ אינו מקבל החלטה בעניין. סמואל הגיש עד היום חמש בקשות לבג"ץ לקבלת החלטה סופית בעניינם הפרטי של העותרים, אך לשווא.
חוסר אמון ועוול גדול
הצעת חוק ההפקעות שהמדינה מקדמת לאטה בעקבות הלכת קרסיק, אם תתקבל, תסתום את הגולל על תקוות העותרים. עמדת המדינה בבג"ץ וגם בהצעת החוק שגובשה במשרד האוצר, היא כי הלכת קרסיק תחול רק על הפקעות שייעשו בעתיד. לגבי הפקעות שנעשו ב-25 השנים האחרונות יאפשר החוק למדינה להתחיל במימוש מטרת ההפקעה אם עדיין לא עשתה זאת. קרקעות שהופקעו לפני יותר מ-25 שנה ישארו בידי המדינה. קרקעותיהם של העותרים בפסק דין קרסיק הופקעו לפני כמעט 50 שנה.
בדיון שקיימה ועדת הכספים של הכנסת בהצעת החוק בפברואר 2008 הבהירה נציגת משרד האוצר, עו"ד נטע דורפמן, כי על פי הצעת החוק המתגבשת לא יזכו העותרים בבג"ץ קרסיק לקבל את הקרקע בחזרה.
לעותרים זה היה ברור כבר קודם. ב-2006 התקיים דיון בבג"ץ בפני הנשיא ברק. סמואל ביקש שברק יורה על השבת הקרקע המופקעת לעותרים באופן ספציפי ללא לקשר לקרקעות אחרות שבעליהם החלו בהליכים להשבתן. מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, אסנת מנדל, התנגדה וציינה כי המדינה ממשיכה בקידום הליכי החקיקה המורכבים. סמואל מחה וטען כי החוק המוצע מנוגד לגישה שהתווה בג"ץ, שבאה להגן על זכויות הקניין של הבעלים.
ברק הציע לסמואל: אם החוק יפגע בזכות הקניין החוקתית, עתור נגדו. סמואל התמרמר: "האם עותרים שעברו עינוי דין וסחבת כה ארוכה, שלא לדבר על הכספים והעלויות שנאלצו לשאת, יעזו עוד לפנות לבג"ץ?".
העותרים מתוסכלים. סמואל אמר לשופטי בג"ץ כי "תחושת העותרים שנותרו בחיים היא תחושה קשה של חוסר אמון, של עוול גדול שנעשה להם. העותרים חשים כי הם משמשים מנוף של המערכת השיפוטית אל מול הכנסת והמערכת המבצעת, אבל תוך כדי כך העניין הפרטי שלהם נרמס". סמואל טוען כי מבחינה משפטית, ניתן להשיב את הקרקע לעותרים במקרה הספציפי מבלי שהדבר ישפיע על בעלי קרקעות מופקעות אחרות. אבל שופטי בג"ץ הודיעו לו כי מבחינתם, ההחלטה במקרה של קרסיק ועמיתיה כרוכה בכל התיקים התלויים עומדים במצב דומה. כך, שופטי בג"ץ סינדלו את עצמם מרצון.
לדברי סמואל, "שיא האבסורד הוא שבדיון האחרון שאליו זימנו אותנו ב-2007, שבעה שופטים שכונסו לדיון הודיעו לנו שכלל לא התכנסו כדי להכריע בעתירה. בייניש שלחה אותנו לכנסת להשתתף בדיון בהצעת החוק שאמור היה להתקיים בוועדת הכספים, כדי שנתחנן שם שיכללו סעיף מיוחד שישיב לעותרים את קרקעותיהם. אין לבג"ץ כל סמכות חוקית להמנע ממתן החלטה שיפוטית סופית בעתירה שכבר נדונה, נשמעה, הוגשו בה שתי סדרות של סיכומים והסתיימו כל הדיונים לגופו של עניין, וכל זאת בטענה שיש להמתין לחקיקה של הכנסת".
סמואל מזכיר שחשין התכוון לקבל החלטה בתוך זמן קצר מאוד. לדבריו, "הרושם הוא שבג"ץ מסתפק בכך שהוא רשום בספרי ההיסטוריה בעקבות בג"ץ קרסיק כמגן זכויות הקניין, אך בפועל הוא נמנע מיישום ההלכה ומחכה שהכנסת תבלום אותו". באחרונה ביקש סמואל בפעם החמישית מתן פסק דין סופי. בייניש הביעה "הבנה למצבם של העותרים", אך דחתה את הבקשה עד למיצוי הליכי החקיקה.
יותר מעשור אחרי שיהודית קרסיק, ורדינה סימון, מיכאל סמואל ועמיתיהם שהלכו לעולמם יצאו להשיב את קרקעותיהם, ואחרי שבג"ץ קרסיק התווה את הדרך להשבתם, נראה שהלכת קרסיק לא תועיל. אם חברי הכנסת יעזרו, יתקבל במקומה חוק ההפקעות החדש. אולי - וזה אולי גדול - יכלל בחוק הזה סעיף שאפשר יהיה לקרוא לו "סעיף קרסיק", בתקווה שיהודית קרסיק תאריך ימים לראותו.
בג"ץ קרסיק: מי יגן על זכויות הקניין של בעלי הקרקע?
עידו באום
14.9.2008 / 8:02