הקפיטליזם חי ובועט בפרמייר ליג

מאת ג’ו נוסרה/הכוכבים של ניו יורק טיימס



הראשון שהגיע היה מלקולם גלייזר. זה היה ב-2003, אז ניתנה בעיטת הפתיחה של גל רכישות של קבוצות כדורגל בריטיות על ידי אמריקאים. גלייזר, מיליארדר מפאלם ביץ' שבפלורידה, נכנס לעסקי הספורט ב-95' כשקנה בגיל 66 את טמפה ביי בקאנירס, קבוצת הפוטבול מה-NFL. במארס 2003 התברר כי גלייזר מחזיק ב-3% ממנצ'סטר יונייטד, הקבוצה המצליחה ביותר בליגת העל הבריטית (פרמייר ליג) ואחד ממפעלי הספורט הרווחיים בעולם.



בסוף נובמבר של אותה שנה, גלייזר הגדיל את חלקו בקבוצה ל-15%. ביולי 2005 הוא נהפך לבעלים של המועדון בעלות של 1.5 מיליארד דולר - המחיר הגבוה שאי פעם שולם עבור קבוצת ספורט. הוא מימן את רכישתו באמצעות הלוואות.



לומר כי ההשתלטות העוינת של גלייזר - שזה מה שהיתה העסקה - הרגיזה את אוהדי מנצ'סטר יונייטד היא המעטה קיצונית. עוד לפני שהשלים את הרכישה האוהדים כבר תלו צלמים בדמותו. במהלך משחקים באצטדיון של הקבוצה, אולד טראפורד, האוהדים שרו "מוות לגלייזר". העיתונות צלבה אותו. "חלק ניכר מכך היה שנאת אמריקאים מהסוג שהבריטים לא מודים בו בגלוי", אומר כריסטופר האריס, כותב הבלוג EPLTalk.com.



כפי שמציין האריס, זמן לא רב לאחר שגלייזר החל לצבור את המניות, קנה אוליגרך רוסי בשם רומן אברמוביץ' - שנחשב לאחד האנשים העשירים בעולם - קבוצת פרמייר ליג אחרת, צ'לסי. האוהדים של צ'לסי בקושי הרימו גבה. ב-1 בספטמבר 2008, חברת השקעות הנשלטת על ידי משפחת הנסיכות אבו דאבי קנתה עוד מועדון בריטי מליגת העל, מנצ'סטר סיטי, שראש ממשלת תאילנד לשעבר קנה ביוני 2007. שוב, לא נשמע שום קול מחאה.



מה שבעיקר הטריד את אוהדי מנצ'סטר יונייטד ועיתונות הכדורגל הבריטית היה החשש כי גלייזר יגרום לאמריקניזציה בעסקי ניהול הקבוצה. אתר אינטרנט בשם LoveUnitedHateGlazer.com מחה כנגד "מסחור היתר ועסקות שידור בטלוויזיה" והנכונות לדרוס את "הנאמנות והמסורת", והתלונן כי "כל פרוטה של הכסף שלווה גלייזר כדי לקנות את המועדון יוצאת מכיסי האוהדים".



אחרי גלייזר הגיעו טום היקס וג'ורג' ג'ילט. הראשון מנהל קרן השקעות פרטיות שבבעלותו קבוצת הבייסבול טקסס ריינג'רס וקבוצת ההוקי דאלאס סטארס, השני הוא לקוח לשעבר של מלך אג"ח הזבל מייקל מילקן. עסקיו של ג'ילט הגיעו לחדלות פירעון ב-91', אך התאוששו דיים כדי לאפשר לו לרכוש את קבוצת ההוקי מונטריאול קנדיאנס. השניים צירפו כוחות כדי לקנות עוד קבוצת פרמייר ליג, ליוורפול, שאותה חטפו מקונה פוטנציאלי אחר, חברת ההשקעות הפרטית דובאי אינטרנשיונל קפיטל, בבעלותו של שליט דובאי.



גם במקרה זה הזדעקו האוהדים שהאמריקאים פולשים. על אף ששילמו פחות מחצי ממה ששילם גלייזר עבור מנצ'סטר יונייטד, היקס וג'ילט גם מימנו את רכישתם באמצעות לקיחת חובות. זמן קצר לאחר מכן הזמינו השניים אצטדיון חדש שיחליף את אנפילד הקשיש של ליוורפול.



הקפיטליזם הבריטי מנצח



רנדי לרנר, הבעלים של קבוצת הפוטבול קליוולנד בראונס, הוא הבעלים של קבוצה פחות מצליחה בפרמייר ליג, אסטון וילה. סטנלי קרונקי, איל נדל"ן הנשוי לאחת מיורשות וול-מארט והבעלים של קבוצת הכדורסל דנוור נאגטס וקבוצת ההוקי קולורדו אוולנש, מחזיק ב-12% מארסנל - אחת מארבע הקבוצות הגדולות, יחד עם מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וליוורפול.



באפריל 2007, כשקרונקי קנה בראשונה מניות בארסנל, אמר יו"ר המועדון פיטר היל-ווד: "איננו זקוקים לכספו ואיננו רוצים אנשים כמוהו". מאז, לפי דיווחים, הוזמן קרונקי להצטרף לדירקטוריון ארסנל, מעמד שיקנה לו את הזכות לרכוש מניות מחברי דירקטוריון אחרים - כך נסללת דרכו לבעלות מלאה על הקבוצה באחד מן הימים.



יש שמועות שהאמריקאים מרחרחים סביב מועדונים נוספים. "יש לי לקוחות שבודקים קבוצות אחרות בפרמייר ליג", אומר סלווטורה גלטיוטו, מנהל בנק השקעות בניו יורק המתמחה במימון בתחום הספורט.



מדוע אילי ההון האמריקאים מקובעים על קבוצות כדורגל בריטיות? אחת הסיבות היא שכדורגל הוא הספורט הגלובלי ופופולרי ביותר. סיבה אחרת היא שהם חושבים שהם יכולים להרוויח יותר כסף בכדורגל בריטי מאשר בליגות האמריקאיות, ולמרבה הפלא, הסיבה העיקרית היא שהם יכולים לפעול כפי שפעלו הקפיטליסטים של הדור הישן בבריטניה יותר משהם יכולים לעשות זאת בארה"ב. לכו תבינו.



תארו לעצמכם שהקבוצות הבולטות בבייסבול היו פורשות מהמייג'ור ליג ומקימות ליגת על משלהן. זה, בקצרה, מה שקרה בפרמייר ליג, פדרציה של 20 קבוצות מובילות שפרשו מליגת הכדורגל בת 92 הקבוצות בראשית שנות ה-90. אחת הסיבות לעזיבתן היתה שהן לא רצו לחלוק את זכויות השידור הרווחיות עם קבוצות נחותות יותר (האם יפתיע אתכם לדעת כי רשת סקיי של רופרט מרדוק עודדה אותם לעשות כן?). ב-2001 קנתה חברת הביטוח ברקליס את החסות לליגה ועתה היא קרויה ברקליס פרמייר ליג, אם כי האוהדים לא נוהגים להשתמש בשם הזה.



ניתן לומר שהדברים שהאוהדים הבריטיים שונאים בפלישה האמריקאית - מחירי כרטיסים גבוהים, שיווק טלוויזיוני, חסויות - היו קיימים הרבה לפני שהאמריקאים הגיעו. הפרמייר ליג נהפכה במהירות לליגת הכדורגל היוקרתית ביותר בעולם. מדוע? מכיוון שעם חוזי הטלוויזיה החדשים שלה, הקבוצות המובילות יכלו להחתים את השחקנים הטובים ביותר - לא רק מבריטניה, אלא גם ממדינות אחרות.



כוחה של הפרמייר ליג מתעצם גם מכיוון שלרוב היא משתפת את ארבע הקבוצות המובילות שלה בליגת האלופות. זכייה בתואר אירופי היא כמעט יותר יוקרתית מזכייה באליפות הפרמייר ליג - ועתירת רווחים. משחקי ליגת האלופות משודרים בכל העולם, אפילו בארה"ב.



ליגת המערב הפרוע



בהתחשב בדרך שבה הפרמייר ליג הוקמה, לא מפליא שהיא הרבה יותר רועשת ותחרותית מהליגות האמריקאיות, שפועלות כמו שלושת המוסקטרים, אחד למען כולם, כולם למען אחד.



ב-NFL (פוטבול) וה-NBA (כדורסל) יש מגבלות שכר; בקבוצות הכדורגל הבריטיות אין. בארה"ב יש מגבלות על דרכי השיווק של קבוצות מחוץ למטריית הליגה; בפרמייר ליג יש הרבה פחות מגבלות. לליגות האמריקאיות יש מגבלות חוב שמרניות; קבוצות הפרמייר ליג יכולות ללוות כמה שהשוק מוכן לתת להן. בהתחשב ברוח היזמית של בעלי קבוצות אמריקאים רבים, הדבר המפליא באמת הוא שהם לא הגיעו עוד קודם למערב הפרוע של הפרמייר ליג.



לכן גלייזר ובניו, שעתה מנהלים את מנצ'סטר, חתמו בזריזות על עסקה של 99 מיליון דולר לארבע שנים עם AIG (חברת הביטוח הגדולה בעולם), שתעניק חסות לחולצות הקבוצה, ובכך הגדילו באופן ניכר את הכנסות החסות (אף ליגה אמריקאית לא מרשה לשים לוגו פרסומי על מדי השחקנים). בנוסף, הם הגדילו את האצטדיון אולד טראפורד.



מהצד האמריקאי של האוקיאנוס הכל נראה תקין. מנצ'סטר יונייטד היתה עסק מסחרי משגשג עם פעילות קמעונית רחבה, עסקות חסות רבות ותאי מכובדים יקרים להפליא. בנוסף, היא השתמשה בכסף כדי לשמור על מעמדה המוביל בתחום הכדורגל ולא הסתייגה מהשתתפות במרוץ החימוש של שחקנים בינלאומיים שנדרשו לה כדי להישאר בהובלה. הגלייזרים לא הפכו את מנצ'סטר יונייטד לאמריקאית, הם פשוט שדרגו את המודל העסקי שלה.



בנוסף, הם עשו משהו אחר. כפי שמגדיר זאת רוברט טיליס, מייסד הבנק המסחרי Inner Circle Sports המתמחה בעסקי הספורט, "לפני הכל - הם ניצחו". בעונה האחרונה מנצ'סטר יונייטד זכתה גם בפרמייר ליג וגם בליגת האלופות. על אף שהאתר LoveUnitedHateGlazer.com עדיין קיים, יש הרבה פחות שונאים לגלייזר משהיו לו בעבר. החובות של הקבוצה אולי גבוהים במונחים של ליגת ספורט, אולם במונחים עסקיים רגילים הם סבירים.



ליוורפול, מנגד, לא ממש פרחה תחת היקס וג'ילט. השניים הניחו שיוכלו להחליף את האצטדיון שלה בקלות, אך הם נקלעו ללבו של משבר האשראי ולא הצליחו ללוות מספיק כסף. לאחר ירח דבש ראשוני, הם החלו לריב על ענייני הקבוצה. באחרונה סירבו השניים להחתים שחקן מפתח שמנג'ר הקבוצה רצה, וספגו קיתונות של זעם מצד העיתונות והאוהדים.



כך שבניגוד לגלייזרים, שנהפכו לנסבלים בעיני האוהדים, היקס וג'ילט עברו ממעמד של נסבלים בקושי לשנואים. זה לא מפני שהם אמריקאים, אלא מכיוון שהם לא מנצחים, וללא אצטדיון חדש, הם לא יכולים להתנחם ברווחים.



ואולם, קשה להעריך שהמגמה הנוכחית לא תימשך. היא תימשך - ועוד איך. בעסקי ניהול הספורט המודרניים לא צריך כסף כדי להרוויח כסף. "אני מסורתי", אומר האריס מ-EPLTalk.com, "אך העולם השתנה. הם שיפרו את הקבוצות וכיום מהנה יותר לצפות במשחק".