העו"ד שמלווה את סמי ויולי עופר מזה 20 שנה, צבי אפרת: "לא צריך לשנוא עשירים רק כי הם עשירים"

את מעורבותו העמוקה במגזר העסקי חב אפרת במידה לא מבוטלת לקשר ההדוק שלו עם האחים סמי ויולי עופר, בעלי השליטה בחברה לישראל. הוא מלווה את השניים כבר 20 שנה, והיה מעורב בכל העסקות הגדולות של המשפחה - רכישת חברת הספנות צים, בתי זיקוק לנפט (בז"ן) חיפה וחברת השבבים טאואר סמיקונדקטור. אפרת משמש יועץ משפטי ראשי של החברה לישראל וגם של חברת עופר נכסים (העוסקת בנדל"ן), ומשתתף בכל ישיבות הדירקטוריון וההנהלה שלהן. "אני שומר על תקינות הפעילות המשפטית של קבוצת החברות שבבעלות האחים עופר. שקיפות מלאה חשובה לי", הוא מדגיש. בחמש השנים האחרונות דירגו אותו מגזינים בינלאומיים כאחד מעורכי הדין המובילים בישראל בתחומי הבנקאות והמימון.



אפרת מספר כי הקשר עם משפחת עופר נוצר כשהיה דירקטור בסונול מטעם בנק הפועלים. "למשפחת עופר היתה אחזקה של 26% בחברה והיה לנו הסכם הצבעה אתם", הוא אומר. "כך נוצר הקשר ביני לבין יולי עופר. כאשר עזבתי את הבנק לפרקטיקה פרטית פגשתי אותו והצעתי שנעבוד ביחד. הוא אמר לי: 'תביא לי עסקה טובה'. במקרה נודע לי אז על עסקה למכירת נדל"ן בירושלים, באזור הר חוצבים. זה מצא חן בעיניו. בהמשך גם התחלתי לעבוד עם הצד של סמי עופר ונשאבתי לתוך הפעילות הזאת".



באחרונה עלה לאקרנים הסרט התיעודי "שיטת השקשוקה", שבו בוחן מיקי רוזנטל בביקורת שאינה מחמיאה את הקשרים של משפחת עופר עם הצמרת הפוליטית, העסקית והתקשורתית בישראל. המשפחה ניסתה למנוע את הקרנתו של הסרט, אך לא הצליחה.



מה דעתך על הסרט?



"אנחנו לא מטפלים בעניין הזה. ראיתי תקציר כתוב של תוכן הסרט. אני חושב שהוא רווי אי דיוקים ומיחזור של חומר ישן, וגורם עוול למשפחה. הייתי קרוב לעסקות שבוצעו ואני יכול לומר שהדברים היו תקינים לחלוטין".



ההחלטה של בני משפחת עופר להילחם בסרט מוצדקת בעיניך? הרי אם הם היו נותנים לזה לעבור בשקט הסרט היה נשכח מזמן.



"מצד אחד, אני מסכים עם הדעה שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום - וטוב שפעם אחת מישהו מחליט שהאמת תצא לאור במשפט, במיוחד עקב התדמית הלא צודקת שמנסים להדביק פה למשפחה שהשקיעה מיליוני דולרים בישראל ומעסיקה אלפי עובדים. אי אפשר לשנוא עשירים רק כי הם עשירים, אבל זה מה שקורה. בדיעבד, כיום אני מסכים שעדיף היה לעזוב את זה בשקט. אבל לא נשאלתי על זה. אני אומר זאת רק בדיעבד, כחוכמה שלאחר מעשה".



לא מפריע לך החיבור של הון ושלטון?



"אני מגחך בלבי. לא קיים דבר כזה. ההפך הוא הנכון. בגלל החשש מכך השלטון נזהר שלא ללכת בקלות רבה ולא להפלות לטובה את אנשי ההון. ראיתי את המו"מ שניהלו עם המדינה על רכישת צים ובז"ן ואת הביקורת על כך שקנו בזול. אני אומר לך שהמדינה ניהלה מו"מ קשוח ולא קל, ואם בדיעבד התברר שהחברות האלה מצליחות עכשיו - זה רק כי המדינה לא יודעת לנהל עסקים. כאשר החברות האלה נמכרו הן היו שוות את המחיר ששולם בעדן.



"אי אפשר לשכוח גם שאנשי ההון מפרנסים עשרות אלפי משפחות. מפרנסים את המשק. השנאה לעשירים אינה במקום. הם גורם מאוד חיובי בפיתוח המשק. פה ושם הם גם ראויים להקלה כי הם מזרימים סכומי עתק למשק - ואני לא אומר שהם מקבלים את ההקלות האלה. זה נכון שהעשירים מכובדים וגם הפוליטיקאים מכובדים, אז הם נפגשים לעתים באירועים. אנחנו מדינה לא פורמלית ובלי דיסטנס. זה דבר טוב אצלנו".



העמדה של אפרת לגבי יחסי הון ושלטון מבוססת על קשר בלתי פורמלי עם משפחת עופר. "אסור לקנא באנשים האלה. לכל אדם במעמד הבינוני בישראל טוב יותר מהם", הוא מצהיר. "אולי יש להם יאכטות ומטוס פרטי, ובכל זאת מרבה נכסים מרבה דאגה. זה משפט נכון ואמיתי. זו עבודה מבוקר עד בוקר ואין שישי או שבת. המחשבה מוקדשת כל הזמן לפיתוח העסקי ולדאגה כיצד ישפיעו הגאות והשפל במשק. לא הייתי מתחלף אתם. אני חי את ההוויה שלהם כי אני אתם כל הזמן".



יש טענות שבעלי שליטה בחברות ציבוריות מנצלים את עמדתם ועושים עסקות בעלי עניין. יש הצעה לתקן את חוק החברות כדי להקשות על ביצוע עסקות שכאלה.



"אני עוסק בזה שנים רבות. אתן לך דוגמה. ב-2004 הכינה צים תוכנית אסטרטגית בתחום הובלת המטענים. לצורך כך איתרה קבוצת עופר הבינלאומית בסין וביפאן 12 אוניות שהתאימו מאוד לצרכיה של החברה. באותה תקופה המספנות היו מלאות והיה ביקוש גדול לאוניות, אבל תהליך אישור העסקות בצים הוא ארוך ומורכב מכיוון שזו חברה ציבורית. לכן הוחלט בקבוצת עופר לשים יד על האוניות, כדי לתת לצים זמן לקבל את ההחלטה, ולהעביר אותן לחברה אם תחליט שהיא מעוניינת בהן.



"קמה על העניין הזה סערה ציבורית גדולה, ואנשים טענו שזו עסקת בעלי השליטה הגדולה ביותר בישראל (היקף העסקה נאמד ב-900 מיליון דולר - ע"ב). ניסינו להסביר לציבור שלבעלי השליטה אין כל כוונה להרוויח פה, ושאנחנו מאמינים באוניות האלה ונישאר אתן אם צים לא תרצה אותן. צירפנו חוות דעת של מומחים ובסוף הצלחנו להעביר את ההחלטה בדירקטוריון במאמץ גדול. לימים צים מכרה את האוניות ברווח גדול והתברר שהעסקה היתה יוצאת מן הכלל מבחינתה.



"לכן, אני חושב שההסתכלות על עסקות בעלי שליטה כאילו הן באופן גורף לא טובות לחברה מעוותת את המציאות. זה לא נכון להטיל קשיים מחמירים על העסקות האלה. במשק ריכוזי כמו שלנו, כאשר בעלי שליטה מחזיקים יותר מ-50% מהמניות יש להם אינטרס לפעול לטובת החברה. ככל שיוגדל הרוב לאישור עסקות בעלי שליטה הם יירתעו מראש מלהביא לחברה הזדמנויות טובות, ויעדיפו לבצע אותן בגופים אחרים".



"עידן עופר הוא איש העסקים הטוב בישראל"



בעבר היה לאפרת משרד עורכי דין פרטי. האחים עופר נעזרו בעיקר בו בעניינים משפטיים, אך בחלק קטן מעסקיהם הסתייעו בפירמת עורכי הדין גורניצקי ושות'. במשך השנים ניסו בגורניצקי לשכנע את האחים להעביר אליהם את הטיפול בחלק גדול יותר מפעילותם העסקית - אך המאמצים נכשלו. משפחת עופר לא היתה מוכנה לוותר על אפרת. בגורניצקי נכנעו והציעו לאפרת להצטרף כשותף בכיר במשרד - וב-2001 הוא הסכים. כיום נמצא חדרו מול זה של ראש המשרד, עו"ד פנחס רובין. עם המיזוג, עבר חלק הארי של פעילות קבוצת עופר למשרד גורניצקי.



משפחת עופר לא היתה מוכנה לוותר עליך, אף שהמשרד שלך היה קטן. למה?



"זה נכון. היו ניסיונות של מוריאל מטלון (השותף המנהל בגורניצקי ושות' - ע"ב) לחדור לקבוצה. אני הייתי משרד קטן של שמונה עובדים והם משרד גדול. צריך להכיר אותי כדי להבין. לא ויתרתי. עשינו בעבור הקבוצה עבודה מאוד מסורה ומאוד אישית. צריך להבין גם שעבודה עם קבוצות ואנשי עסקים כאלה מחייבת מקצועיות, לויאליות וזמינות סביב השעון. את זה קשה לנצח מבחוץ, כי אתה נחשף לכל הדברים הכי אישיים ואז יותר קשה לחדור פנימה ולהוציא אותך".



למה החלטת בסוף להתמזג עם משרד גורניצקי?



"היו לי הרבה התלבטויות. היה לי טוב במשרד קטן, אבל קבוצת עופר התרחבה - הם רכשו את החברה לישראל, מספר העסקות גדל וגם העסקות עצמן גדלו. יכולתי להרחיב את המשרד שלי, אבל זה לוקח זמן והיה חשש כי מפני שאנחנו קטנים הם יילכו למשרד אחר. המו"מ על המיזוג לקח שנה. לא היה לי קל להתמזג עם משרד גדול, אף שאני שותף בכיר פה".

למשרד - ובמיוחד למי שעומד בראשו, פיני רובין - יש פרופיל בולט בתקשורת. זה מפריע לך?



"זה טוב למשרד ואני מפרגן לפיני על הפרסום. זה מוסיף לנו מוניטין. היחסים בין השותפים מאוד חבריים וביני לבין פיני יש גם יחסים מקצועיים טובים. אנחנו מתייעצים זה בזה. השותפים הבכירים אצלנו צריכים להידבר ביניהם כל הזמן כי אנחנו מייצגים חוג בולט במשק - משפחת שטראוס, אסם, שרי אריסון, בני שטיינמץ. אנחנו צריכים להידבר כדי לוודא שלא נוצר אצלנו ניגוד עניינים".



אפרת עובד כיום בעיקר עם עידן עופר, בנו של סמי המכהן כיו"ר החברה לישראל וצים. "לטעמי, עידן עופר הוא איש העסקים המבריק והטוב בישראל", אומר אפרת. "הוא מלומד, קורא המון, בעל קשרים ענפים בכל מקום בעולם, חזון ויכולת ביצוע. וזו לא אמירה סובייקטיווית. אני משוחח עם עידן כמה פעמים בשבוע".



לדבריו, תחום האנרגיה קרוב ללבו של עידן עופר. "הוא מאמין שזה נושא העתיד והמפגש בינו לבין שי אגסי הוא מאוד מעניין", הוא מספר.



יש הרגשה שהממשלה עשתה קיצור הליכים לפרויקט המכונית החשמלית של אגסי, שבו שותפה החברה לישראל.



"לישראל אין עושר של מקורות אנרגיה והיא רוצה לעשות פיילוט של אנרגיה ירוקה ולהיות נושאת דגל בתחום. ואתה יודע מה? אנחנו מצליחים. יש עניין בינלאומי בפרויקט הזה וישראל היא זו שהרימה את הדגל. למה שישראל לא תהיה חלוצה בתחום כל-כך חשוב?".



הסעיף שהמצרים פיספסו



לאפרת יש תחביב לא שגרתי: הוריקנים. בכל ערב לפני השינה הוא בודק מה מצב ההוריקנים ברחבי העולם, איזו סערה עושה דרכה לאיזו עיירה, ומה יהיו שמותיהם של ההוריקנים הבאים. האיש אוהב סערות.



גם חייו של אפרת התנהלו כסערה, שאת מסלולה אי אפשר היה לצפות. ב-1966 הוא סיים את לימודי המשפטים כעתודאי, ובגיל 22 כבר היה עו"ד בפרקליטות הצבאית. הפרקליט הצבאי הראשי באותה עת, מאיר שמגר - שהיה לימים נשיא בית המשפט העליון - בחר בו להיות עוזרו. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים וישראל כבשה את רמת הגולן, סיני, הגדה המערבית ורצועת עזה.



שמגר היה זה שיצר יש מאין את חקיקת הממשל הצבאי ודיני השטחים המוחזקים, ואפרת היה לימינו. "נכנסתי לעומקם של תחומי המשפט הבינלאומי, דיני המלחמה והמשפט ההומניטרי", מספר אפרת. "עסקתי בניסוח כל הצווים שפורסמו בשטחים מיוני 1967. נהגנו לפי הספר. שמגר היה מעביר קורסים על ניהול שטחים כבושים. היה דגש על זכויות אדם ועל זכויות תושבים. את זה הפעלנו ב-1967 בקפדנות".



עקב העיסוק הרב בתחום המשפט הבינלאומי יזם אפרת את הקמת ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית ועמד בראשו. במקביל לייעוץ משפטי לגבי השליטה בשטחים המוחזקים עסק הענף שבראשותו גם בעניינים כמו מתן זיכיונות לקידוחי נפט של חברות בינלאומיות בסיני. הוא ייצג את ישראל בדיונים על עדכון אמנת ז'נווה - הקובעת כללי התנהגות בסכסוכים בינלאומיים - והיה צעיר המשפטנים שם.



במלחמת יום כיפור כבר היה אפרת שותף לגיבוש הסכם הפסקת האש עם סוריה, לשיחות על הסדרי הגישה למקורות המים עם ירדן ולשיחות על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים בקילומטר ה-101. הסכם העקרונות הראשוני שנחתם בין ישראל למצרים הוביל בסופו של דבר להסכם הפרדה מפורט, שגובש בז'נווה לאחר מו"מ מפרך שנמשך שבועיים בתיווך האו"ם.



על השולחן במשרדו של אפרת מונח הסכם עב כרס אחר. זהו הסכם בעלי המניות של קבוצת האחים עופר - התנ"ך העסקי של משפחת עופר לדורותיה, אם תרצו. אפרת אוהב הסכמים עבים שכאלה. כדי להבין למה, צריך לחזור לשיחות בין מצרים לישראל בז'נווה.



"לא ישנתי שבועיים", נזכר אפרת. "כשאתה מנסח מסמך עקרונות נשארים הרבה דברים בחוץ, ואז כאשר צד אחד נזכר במשהו מתעוררים ויכוחים. למשל, בפרוטוקול שהנרי קיסינג'ר תיאם לא נאסר על המצרים לקדם טילי קרקע-אוויר לאזור התעלה. יצחק רבין אמר לנו לא לחזור בלי להכניס את זה להסכם.



"בדיון שנערך לפני שנסענו עלתה השאלה הטקטית מי יגיש את הטיוטה הראשונה של ההסכם. אני תמיד גורס שעדיף להגיש טיוטה ראשונה, כדי להוליך את כולם במסלול שאתה מתווה. אנחנו הגשנו טיוטה והמצרים הגישו טיוטה נגדית. בהמשך הם העיפו את נושא הטילים מכל טיוטה שהגשנו. המתח היה רב. כל ערב שוחחנו עם רבין בטלפון מוצפן, והבנו שזה נושא קריטי מבחינתו. בינתיים נקבע מועד יעד לסיום הדיונים.



בלילה האחרון קראתי את הפרק המשעמם והארוך בהסכם, שעסק בתפקידו של האו"ם, והוספתי שם פסקה שקבעה כי תפקידו של האו"ם לוודא שלא יוצבו טילים במרחק מסוים מהתעלה. למחרת בשש בבוקר נחתם ההסכם. אף אחד לא קרא את הפרק הזה. אחר כך בא אלי תת-מזכיר האו"ם ואמר שהמצרים כועסים מאוד על הדבר הזה. אבל הם כיבדו את ההסכם. למדתי שצריך להיזהר בניסוחים של מסמכים קצרים שלא כוללים את כל מה שאתה רוצה".



אוטונומיה על מפית



לאחר השיחות עם המצרים מיקד אפרת את עבודת אנשי הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית בהסכמי השלום. "כששבתי מז'נווה התחדדה אצלי ההכרה שאפשר לעשות שלום עם המצרים", הוא אומר. "עמדו לרשותי אנשי מילואים כמו פרופ' רות לפידות ופרופ' יהודה בלום - לימים שגריר ישראל באו"ם - וביקשתי מהם להכין מודל הסכם שלום בינינו לבין מצרים.



"אספנו את כל הסכמי השלום שנחתמו מאז תחילת המאה ה-20, וניתחנו תחומים שונים, כמו הסדרי ביטחון, חופש שיט וסוגיית אי הלוחמה. כתבנו שישה נוסחים לכל סעיף". עבודת מטה זו איפשרה לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, להגיע מוכן לשיחות קמפ דיוויד שנערכו ב-1978.



ב-1977, במקביל להכנות לשיחות עם המצרים, כתב אפרת ניתוח של הסוגיה הפלשתינית. "חשתי שללא פתרון הסוגיה הזאת לא נצליח להתקדם לפתרון אזורי כולל", הוא מסביר. "הפצתי אותה במערכת וזה שכב בכל מיני משרדי ממשלה".



בנובמבר 1977, מיד לאחר ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, נקרא אפרת ללשכתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק. בפגישה נכח גם המשנה ליועץ, מישאל חשין. "השניים הניחו על השולחן מפית קטנה עם שרבוט של מנחם בגין בכתב יד", הוא נזכר. "אלה היו עיקרי תוכנית האוטונומיה שלו, שהיתה רחבה אבל מאוד כללית - ולהערכתי נשענה במידה רבה על החוברת שאני כתבתי".



שר המשפטים באותה תקופה היה שמואל תמיר, שהיה נצי בהשקפותיו. "הוא הרגיש שמשהו מתבשל מאחורי גבו", מספר אפרת. "ברק, חשין ואני נאלצנו לחמוק ממנו, ולכן קיימנו לעתים את הפגישות בינינו בביתו של חשין".



השלושה גיבשו את המבנה המשפטי של תוכנית האוטונומיה. לדברי אפרת, בטרם הוגשה התוכנית לממשלה התבקש להצטרף לפגישה של בגין ואהרן ברק עם נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר. בבית הלבן הציג בגין את אפרת הצעיר כ"משפטן הבינלאומי הבכיר שלנו" - וביקש ממנו להציג לקרטר את תוכנית האוטונומיה.



על בגין יש לאפרת רק מלים טובות: "הוא היה מלומד, ותמיד התכונן היטב לפגישות. למה בגין היה רחב לב כל-כך באוטונומיה? הוא האמין שהוא עושה כאן טרייד-אוף - שאם ייתן אוטונומיה לטווח ארוך לפלשתינאים בגדה אז לא יצטרך לוותר על הריבונות".



הניסיון שצבר בשיחות שלום ובעבודות המטה שבוצעו בהנחייתו מאפשר לאפרת להשקיף גם על המשא ומתן העתידי עם סוריה. לדבריו, "רמת הגולן דומה לסיני. היא דלילת אוכלוסין באופן יחסי ויש לה ערך אסטרטגי. סיני קלה יחסית לפיקוח, בעוד שרמת הגולן קטנה יותר וקרובה יותר לאזור המרכז - וזהו חיסרון. יש לנו שם התיישבות יפה, מפעלים וגידולי יין. גם אי אפשר להתעלם מעניין הגאווה הלאומית - כיצד ייראה אסד אם סאדאת הצליח לקבל מישראל את סיני והוא לא יצליח לקבל את רמת הגולן? פה טמון קושי".



איך ניתן להתגבר עליו?



"אני מעריך שמה שיקרה בסופו של דבר הוא שהגולן יוכר כשטח סורי, אבל יוחכר לישראל לתקופה מסוימת. יש לזה תקדימים. הם יקבלו את הריבונות ואנחנו נקבל את השליטה האזרחית. זה הסדר שמוכר במשפט הבינלאומי, וכבר יושם באזור גואנטנמו שבקובה וגם בגואם".



לכמה זמן תהיה החכירה?



"אני מניח שידובר על 20-50 שנה, אבל יכול להיות גם שעל 100 שנה. ייתכן כי חלק מהגולן שיש בו אוכלוסייה מרוכזת, כמו החלק הדרוזי, יוחזר לריבונות סורית מיד. בכל מקרה זה לא משהו שיקרה מעכשיו לעכשיו. אני לא מאמין שזה ייעשה בנסיגה ישראלית מוחלטת מהגולן. זה לא אפשרי פוליטית או מעשית. גם אם נצטרך לסגת מהגולן, בסופו של דבר צריך יהיה להחזיק בו פרק זמן מסוים כדי לראות שההסכם חי ונושם".



פנייה מפתיעה מאהרן ברק



בשנים 1978-1977, כשהוא בן 33, היה אפרת בשיא הקריירה המשפטית שלו בשירות המדינה, ועסק בעניינים שהיו בראש סדר היום הציבורי. בדיוק אז קיבל פנייה מפתיעה מאהרן ברק ומאיר רוזן, שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ. השניים סיכמו עם מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, על מינויו של ישראלי לתפקיד בכיר במחלקה המשפטית של האו"ם - וביקשו מאפרת ליטול את המשימה. אפרת לא רצה - אבל נכנע ללחץ.



"לא קיבלו אותי במחלקה המשפטית באו"ם בסבר פנים יפות", הוא אומר. "היתה שם אנטישמיות, אולי עד היום יש, ואני הייתי כמעט הישראלי היחיד שם. מעמדך בארגון נקבע לפי מספר החלונות בחדר שלך. לפי הדרגה שלי הגיע לי חדר עם ארבעה חלונות, אבל נתנו לי חדר קטן עם שני חלונות בלבד. נתנו לי רק מעט עבודה טכנית והקצו לי מזכירה סורית. היא היתה מאזינה לכל השיחות שלי".



אפרת היה מתוסכל. "עזבתי את ישראל כשהייתי בשיא. עכשיו שאלתי את עצמי מה אני עושה פה", הוא נזכר. "הכל השתנה כשיום אחד הגיע אלי היועץ המשפטי של האו"ם. זה היה ממש ברגע האחרון של הניסיונות לתווך בין יוון לטורקיה בסכסוך טריטוריאלי בים האגאי. ישבתי וקראתי את החומר כל הלילה והיה לי רעיון.



"הייתי בטוח שזה רעיון שייפסל מיד, הרי בקושי הכרתי את החומר. אמרתי ליועץ המשפטי שיש לי פתרון אבל אני חושש להציגו. לאחר שהוא שמע אותו נקראתי למליאת מועצת הביטחון והתבקשתי להציג את הפתרון. זו היתה הפעם הראשונה שבה ישראלי הציג פתרון לסכסוך בפורום הזה - והושגה רגיעה. מכאן ואילך חל שינוי: החליפו לי מזכירה - פיליפינית במקום סורית - וגם קיבלתי חדר עם ארבעה חלונות".



אפרת העניק ייעוץ משפטי לאו"ם גם בסכסוכים בולטים אחרים, כמו המלחמה באיי פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה ומלחמת איראן-עיראק. בשלב מסוים שקל לחזור לישראל, אך אז החליט לשנות כיוון והחל לעסוק בפרויקטים פיננסיים באו"ם. הוא עבד עם הבנק העולמי והיה מעורב בעסקות ענק של הקמת מפעלים גדולים במדינות מתפתחות.



ב-1982 הגיע שמו של אפרת לאוזניו של גיורא (ג'ורי) גזית, יו"ר הנהלת בנק הפועלים. גזית נפגש אתו בניו יורק והציע לו להצטרף להנהלת הבנק. אפרת הסכים - ונהפך לממונה על פעולות הבנק בחו"ל. "המשימה הראשונה שלי היתה לקנות בנק בלוזאן. אני לא ידעתי בכלל מה זה בנק. העסקה לא יצאה לפועל בסוף", הוא נזכר. בהמשך מונה אפרת לדירקטור בבנק.



כמי שהיה חלק ממערכת הבנקאות, אתה מסכים עם הטענה כי הבנקים בישראל מתאמים ביניהם את גובה העמלות?



"שאלנו את השאלה הזאת בדירקטוריון, ואני יכול לומר בביטחון מלא שאין תיאום בנושא העמלות - וזה עוד יתברר על ידי בדיקה של הממונה על ההגבלים. אבל מה יותר קל מזה? בנק א' מפרסם את העמלות ובנק ב' רואה את זה. צריך לזכור שזה שוק תחרותי.



"מה שהציבור לא רואה זה שמצד אחד הבנק הוא מנהל סיכונים, אבל מצד שני זו מערכת מתוחכמת ועתירת טכנולוגיה שצריכה לשמור על הכסף ולטפל בו בצורה נאותה. צריך לנהל מערך תפעול יקר, לגייס כוח אדם טוב - אלה עלויות כבדות שמוטלות על הבנק. האזרח הפשוט לא מבין למה צריך לשלם עמלה בכל פעם שמושכים כסף, אבל יש עבודה עצומה מאחורי כל פעולה כזאת".



האם הבנקים הזרים ינסו להיכנס לשוק הבנקאות הקמעונית בישראל?



"המצב בעולם קשה, ואני לא חושב שבראש מעייניהם של הבנקים הזרים כרגע להתפרס למקומות נוספים. יש בישראל בעיה של 'קבוצת לווים': יש כעשר חברות גדולות במשק, שהיקף האשראי שהן לוקחות הוא עצום. בגלל זה יש הוראות של המפקח על הבנקים שמגבילות את היקף האשראי שבנק יכול להעמיד לקבוצות אלה. לכן, בשנים האחרונות רוב האשראי שניתן לחברות ישראליות מגיע מבנקים בחו"ל. אני עצמי טיפלתי בהרבה עסקות כאלה.



"הדרישה הגוברת למימון זר והנכונות להעמיד אשראי ולקבל ביטחונות ישראליים משקפים שינוי גדול שחל פה, ממש התפתחות מדהימה. בנקים זרים מוכנים לקבל כביטחון להלוואה מניות של חברות ציבוריות ישראליות. זה שינוי גדול. כך שבהחלט לבנקאות הזרה יש כאן מקום".



אפרת עבד בבנק הפועלים עד לפרישתו של גזית והמשיך תקופה קצרה עם עמירם סיוון. הוא היה מועמד לתפקיד היועץ המשפטי של הבנק, אך ב-1987 החליט לפרוש ולפתוח משרד עורכי דין פרטי.



גם לאחר שפתח את המשרד המשיך אפרת לכהן בתפקידים שונים. כיום הוא ותיק הדירקטורים בחבר המנהלים של בנק מזרחי-טפחות, ומכהן גם בוועדת הביקורת של הבנק. עם הוותק שצבר בתחום, יש לו מה לומר על השינוי בהתנהלותם של דירקטורים בשלושת העשורים האחרונים.



לדבריו, "בשנות ה-80 דירקטורים לא חשו באחריות ובחובה המוטלת עליהם. הם היו חותמת גומי. לא חשנו בכך באותה תקופה, אבל אני רואה זאת בדיעבד. מינוי של דירקטור היה מינוי של כבוד מטעם בעלי המניות. כאשר אתה יושב כיום בדירקטוריון של בנק אתה מרגיש את כובד האחריות. גם הפיקוח של רשות ניירות ערך והעובדה שרואים בך שומר סף מגבירים את האחריות.



"רואים שרשות ניירות ערך פונה במכתבים לדירקטורים ודורשת מהם הסברים - איזה מידע היה בידיהם ולמה קיבלו החלטה כזו ולא אחרת. קורה לא פעם שמגישים נגדם תובענות ייצוגיות ותביעות נגזרות. הנורמה השתנתה. נוצר מתח חיובי - לא שלילי - בין הדירקטור לבין ההנהלה. כמובן, תמיד יש כישלונות. הרי בנק עוסק בניהול סיכונים".



כמו פרשת חפציבה וקריסת החברות של בועז יונה.



"אחרי דבר כמו חפציבה צריך להסיק מסקנות. צריך להבין למה זה קרה ולבנות מערכת בקרה כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד".



"בנשמתי אני עובד ציבור"



לאפרת יש גינונים של ג'נטלמן מחוג הסילון. הוא אמנם נולד בשכונת שפירא וגדל בתל אביב שבה הוא מתגורר גם כיום, אבל עם הבלורית המסוגננת והחליפות המוקפדות שהוא מקפיד ללבוש גם בשיא הקיץ הוא משדר מראה מהודר של מי שיצא זה עתה ממגזין אופנה בינלאומי.



זה לא מקרי. "אני מאוד אוהב אופנה ומקפיד להתעדכן", הוא מעיד על עצמו. "אני אפתיע אותך: אם לא הייתי עו"ד אולי הייתי אופנאי או מעצב. אני עוקב אחר האופנה ומבקר בחנויות בישראל ובחו"ל. אני מחליף כל יום חליפה ועניבה".



במשרד הוא אמנם מעשן בשרשרת ("זה הרגל רע"), אבל מקפיד לא לעשן בבית וגם לא בסופי שבוע. את שעות הבוקר הראשונות הוא מקדיש להתרגעות, קריאת עיתון ושמיעת מוסיקה קלאסית, לפני שהוא צולל ליום עבודה של 12 שעות שנגמר אחרי 9 בערב.



כשאפרת מדבר על הקריירה הארוכה שלו קשה לחמוק מהתחושה שהוא מתגעגע לשירות המדינה. "בנשמתי אני מעין עובד ציבור", הוא אומר. "אני מרגיש שאני עובד למען איזו מטרה יותר רחבה מעסקה אחת. אני רואה חשיבות בתרומה שלי למדינה, לקהילה".



אתה מרגיש החמצה? מה היית עושה אילו יכולת לחזור אחורה לנקודה מסוימת?



"הרגע שבו החלטתי להפסיק את העיסוק בתחום המשפט הבינלאומי והדיפלומטיה ולעבור לתחום המסחרי הוא נקודת התפר, שאם הייתי חוזר אליה כיום לא הייתי מוותר על מימוש האופציה הזאת. אני חושב שיכולתי לעשות עוד דברים, שהייתי יכול להועיל. ההסכמים עם הפלשתינאים, עם סוריה, נושאים מדיניים בינלאומיים. דווקא ממון זה לא משהו שרדפתי אחריו. זה לא מה שמהפנט אותי. חשוב לי יותר העניין בעבודה, העומק, היצירתיות".