"הוריקן", "צונאמי" ו"רעידת אדמה פיננסית"

אירועים כמו אלה שבהם אנו חוזים בשבועות האחרונים הם כר נרחב לגילוי יצירתיות ספרותית מצד העיתונות הכלכלית. זו משלבת בכותרותיה מונחים מערוץ מזג האוויר, בתוספת דימויים מעולמם של סרטי אסונות הוליוודיים.

הביטויים "הוריקן", "צונאמי" ו"רעידת אדמה פיננסית" חוזרים שוב ושוב, ומכאן עולה התהייה איך לא נעשה שימוש בכותרות מקוריות יותר כמו "שריפת יער משתוללת במאזנים של AIG!", "מטאוריט ענק עמוס בהלוואות סאבפריים חיסל את ליהמן!" או "טורנדו אכזרי מכה בוול סטריט".

ואם כבר נגענו בסופת טורנדו, הבה נצטרף ללהקת יוצרי הדימויים ונבחן את מאפייניו של אסון הטבע הזה. לסופת הטורנדו האיומה יש מאפיין בולט המבדל אותה מסופות אחרות: עוצמתה גבוהה הרבה יותר, ופגיעתה נדמית לא פעם כאקראית ושרירותית לחלוטין.

באזורים שהוכו על ידי טורנדו מתגלים פעמים רבות בתים הרוסים לחלוטין בצד האחד של הרחוב, כשבצדו השני, במרחק של עשרות מטרים בלבד, ישנם בתים שלא נפגעו כלל. במקום בו עובר משפך הרוח, כלים חקלאיים כבדים עפים ממקומם - אך במרחק קצר משם, במקום עליו חס המשפך, מתגלה כי מכוניות נוסעים קטנות לא משו ממקומן.

האקראיות ושרירות הלב האלה של הטבע מקוממות לא פעם את נפגעי הסופה, כשהם רואים את ביתם הרוס, בעוד ביתו הסמוך של השכן נותר בלא פגע. "איפה הצדק?", הם מתלוננים.

אנשים מאמינים יאמרו שיש בכך יד מכוונת, כוח עליון, שאיננו יכולים להבין את סיבותיו. אלה שאינם מאמינים יאמרו שמדובר באקראיות כאוטית.

השפעותיה של התערבות הממשל האמריקאי במשבר הפיננסי, וההחלטה את מי להציל ובאיזה מידה, דומות במידת מה להתנהגותו הקפריזית של הטורנדו.

בואו נבחן מה היה לנו עד עתה. בבנק ההשקעות בר סטרנס, שהיה ראשון המחולצים, התערב הממשל באמצעות פרישת רשת ביטחון למחלצים. התוצאה היתה הצלה מלאה של מחזיקי החוב, וגם מחזיקי ההון, בעלי המניות, נותרו עם משהו. לעומת זאת, בחברות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מאק זכו בעלי החוב במלוא השקעתם, אך השקעותיהם של בעלי המניות נמחקו למעשה.

בפשיטת הרגל של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, הממשל עמד מנגד. לכן בעלי המניות נמחקו, וגם מחזיקי החוב ייאלצו לעבור מסלול משפטי של שנים עד שייקבע איזה חלק מהשקעתו של כל אחד מהם יתקבל בחזרה. דבר אחד ברור כבר עתה - החלק הזה לא יהיה 100% מההשקעה.

בחברת הביטוח AIG ננקטה פעולת חילוץ משולבת, ונראה שחזיקי החוב חולצו במלואם, בעוד מחזיקי ההון נאלצו לעבור דילול משמעותי שפגע בערך השקעתם. מבלי יכולת לדעת אם ומתי תבוא ההתאוששות, בעלי המניות של AIG נותרו נכון להיום עם משהו, ועם האופציה שאולי יום אחד הדברים ישתפרו.

חוסר השיטתיות הזה נראה לחלק מהמשקיפים, ובוודאי לאותם משקיעים שלא זכו להגנה ממשלתית, כשרירות לב וחוסר עקביות. בחלק מהמקרים ניתן לשמוע תלונות על חוסר הצדק מצד הממשל, שלא לדבר על כעס על כך שהוא מוכן לבגוד בעקרונותיו ללא היסוס במקרים מסוימים, אך נצמד אליהם כמאמין אדוק במקרים אחרים.

הרצון הזה של משקיעים ומשקיפים לראות שנעשה צדק - או לצפות בימים מעין אלה להקפדה על עקרונות - הוא נאיווי. מה שצריך לעשות כיום זה להפעיל שיקולים פרקטיים קרים, ולא להבטיח צדק.

אם יש משהו שצריך לאפיין את פעולותיהם של מקבלי החלטות בימים כאלה, זהו העיקרון המנחה שאין שום עקרונות. זה אינו הזמן לחנך את השוק ואת פעיליו הסוררים למשמעת, וזה אינו הזמן לרפורמות.

לא כי חינוך השוק או רפורמות אינם חשובים. הם חשובים מאוד, אבל לכך יהיה זמן בהמשך. בזמן שהאש בוערת לא מקימים ועדות חקירה ולא מחנכים להיזהר מאש, אלא מתמקדים בדבר אחד - מנסים למנוע ממנה להתפשט הלאה. ובמקרה הנוכחי, למנוע מהמשבר הפיננסי להפוך למשבר ריאלי שיפגע קשות ברווחתם של מיליוני בני אדם - ולמשבר הזה יש פוטנציאל להפוך למשבר ריאלי חריף.

המשבר כבר גרם קרוב לוודאי להאטה ריאלית. אבל האטה ואפילו מיתון - שבהם אין טעם להילחם והם לא סוף העולם - עלולים להידרדר עוד הרבה יותר, למשבר כלכלי וחברתי עמוק. צריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע זאת.

בדיוק לפני 25 שנה, באוקטובר 83', פרץ בישראל המשבר הפיננסי החמור של מניות הבנקים. זאת לאחר שנים שבהן הן ווסתו בידי הבנקים, מבלי שהשלטון התערב ומנע זאת. יש שיאמרו גם כי השלטון אף עודד את התהליך המטופש הזה.

כאשר קרה הצפוי מראש ומניות הבנקים קרסו, עמדה בפני מקבלי ההחלטות דאז דילמה קשה. אפשרות אחת היתה להקפיד כי מי שנטל סיכון יישא באחריות, ולהניח לחסכונות הציבור להישחק באחוזים ניכרים, על ההשלכות הריאליות שיכולות לנבוע מכך. אפשרות שנייה היתה להתערב ולהציל את חסכונות המשקיעים - באמצעות קניית המניות מידי הציבור והלאמת הבנקים במחירים גבוהים בהרבה משוויים האמיתי.

זאת תוך דחיית הבעיה והעברת הנטל למשלמי המסים בעתיד.

הממשלה בחרה להתערב במשבר ולהציל את המשקיעים. הסקת המסקנות, ועדות החקירה והפתיחה בהליכים משפטיים נדחו למועד מאוחר יותר.

קצת אחר כך הממשלה שוב התערבה במשבר אחר, וסייעה ללווים שהסתבכו - כמו כור, הקיבוצים והמושבים - בהסדרי נושים כאלה ואחרים. שוב השתמשו בכספי משלם המסים לחילוץ גופים עסקיים, בניגוד לכל עיקרון.

בדיעבד, ניתן לומר כיום בלב שלם שהמהלכים האלה התבררו כנכונים. הזמן שחלף מאז ההסדר ועד למחצית שנות ה-90, המועד בו החלה הממשלה למכור את המניות שברשותה, עשה טוב לכלכלה ולבנקים.

זאת ועוד, כלל לא ברור אם למשלמי המסים של שנות ה-90 נגרם נזק, וגם אם כן, הודות לשיפור בכלכלה הוא היה מוגבל בהיקפו.

כל מי שמטפל במשברים מנסה קודם כל להרוויח זמן. להקפאת המצב ולהרגעת הרוחות יש השפעה חיובית על האופן בו ניתן להתמודד עם משברים. ב-83' נסגרה הבורסה ליותר משבועיים, ונפתחה רק לאחר שהוסכם על הסדר סגור ותפור. באותו זמן, המשקיעים סברו כי מדובר בצעד לא נורמלי, וכי נתבע מהם לשלם מחיר כבד. אך כיום, בפרספקטיווה של זמן, האם הקפאת הפעילות בבורסה באותם ימים גרמה לאסון כלשהו?

הממשל בארה"ב ניצב כיום בפני דילמה קשה מאוד. לא מעט אנשים בו נקרעים בין אמונה כלכלית שבה החזיקו במשך שנים, לנסיבות המחייבות אותם להתכחש לאמונה הזאת. זה אינו מצב קל כלל.

צריך לקוות שבמערכת היחסים שלהם עם הכלכלה והבורסה האמריקאיות הם יאמצו את הטקטיקה שהוצגה בשירם של "החברים של נטשה":

"ונדמה לך שאת מושפעת מתנועותי

את חושבת אני זה שמוביל

לא מחפש את הצדק, כמובן זנחתי רוב עקרונותי".

וזה כדי להסיר מהר ככל האפשר את המצב המתואר בהמשך השיר:

"מה יהיה? ערפל מכסה את השביל..."

הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות מקבוצת פסגות