כלכלה בקריסה - סיקור מיוחד

יחי אמריקה, יחי הקפיטליזם

כולם כאן בלחץ, מתקשרים חברים שלך מגולדמן ומהארוורד, מפסידים עשרות אחוזים בבורסה. שואלים מה יהיה. גיא רולניק כותב את היומן של שר האוצר האמריקאי

  • רולניק
גיא רולניק

יום ראשון, 7 בספטמבר. יום נוראי. בשעות הבוקר המוקדמות החלטתי יחד עם בן (ברננקי) על ההלאמה של פאני ופרדי. מזעזע. לפני כמה ימים התראיינתי לטלוויזיה ואמרתי שאין לי שום כוונה להשתמש בכספי משלם המסים כדי להציל את שתי חברות המשכנתאות האלה. מילא, מי יזכור.

אתמול הראו לי את הניתוח העדכני של מאזני החברות. פיכס, זה נראה מגעיל. כמו אתר פסולת גרעינית. לא היתה ברירה: 5.5 טריליון דולר של חוב, מתוכם חצי טריליון שמחזיקים הסינים. את הסינים אני מכיר טוב, עוד מהימים שהייתי מנהל בכיר בגולדמן סאקס. אוי, אלה היו ימים, אז עוד היה כבוד לבנקאי השקעות; 70 פעם ביקרתי בסין בשנות ה-90 ודבר אחד אני יודע: עם אלה לא כדאי להתעסק - בעיקר לא כשהם קונים את רוב הסחורה שאנחנו מנפיקים. בלי סינים אין הנפקות אג"ח, בלי הנפקות אג"ח אין אוצר אמריקאי, אין האנק פולסון.

אחר הצהרים ביקשתי שיכינו לי אומדן מדויק של עלות ההלאמה למשלם המסים. חזרו אלי אחרי שעתיים ואמרו לי שזה יהיה בין 10 ל-50 מיליארד דולר.

10 עד 50? אתם מטורפים. מה אני אמור להגיד לעיתונאים? בגולדמן זה לא היה קורה. שם היו אומרים לי מספרים מדויקים. שלחתי את הטמבלים שלי מהאוצר לעשות שיעורי בית. חזרו אלי אחרי שעה - אמרו לי זה בין 10 ל-100 מיליארד דולר. אמרתי להם: מוטב שלא תכינו אומדנים. נגיד שאנחנו לא יודעים. ממילא העיתונאים ימציאו מספרים.

יום שני, 8 בספטמבר. היו לי שלושה ימים נפלאים. כבר שבוע ששום בנק השקעות לא קרס; יש קצת שמועות על קריסה של בנק המשכנתאות ואשינגטון מיוצ'ואל - אבל העוזרים הסבירו לי שזה לא נורא. הוא לא מספיק מחובר כדי לגרום נזק מיוחד. כולה בנק למשכנתאות, הטמבלים שם אף פעם לא ידעו למנף. חוץ מזה יש הרבה מתעניינים בחברה. הקפיטליזם עובד.

יום שלישי, 9 בספטמבר. היום התחיל גרוע. בן התקשר ואמר לי שליהמן נראה לא טוב. התגובה הראשונה שלי, אני מודה, היתה שמחה: כשהייתי בגולדמן סאקס מעולם לא אהבנו את החבר'ה בליהמן. הם תמיד החזיקו מעצמם על כלום. מגיע להם ליפול. מי שלא מסוגל להתמודד בשוק - שייפול.

אחרי שעה נזכרתי שאני כבר לא בגולדמן. אני שר האוצר. מתברר שלליהמן יש חובות של 600 מיליארד דולר על הון עצמי של 28 מיליארד דולר בלבד.

דיק פולד, מנכ"ל ליהמן, התקשר. הממזר החצוף הזה. לפני ארבעה חודשים, אחרי שהצלתי את בר סטרנס, אמרתי לו שיתחיל להיפטר מכל נכס אפשרי, אחרת הוא יגמור כמו יו"ר בר ג'ימי קיין - והוא הסביר לי שהכל שמועות, הכל בסדר וזה השורטיסטים הארורים מפיצים שמועות.

מה המצב הבוקר דיק? שאלתי.

על הפנים, הוא אמר, אתם חייבים להתערב. אני מקבל מהבוקר טלפונים של בנקים ביפאן שרוצים את הכסף בחזרה.

דיק, אמרתי לו, אתה יודע שאנחנו לא מתערבים אף פעם. כל וול סטריט מבוססת על כך שאנחנו לא מתערבים. אם נתערב - אז אנחנו מחסלים את עקרונות השוק החופשי. מי כמוני וכמוך, שנינו 30 שנה בשוק, יודעים שהשוק תמיד צודק.

תמיד היית ממזר, הוא השיב, עוד כשהיית בגולדמן. את פאני ופרדי הצלת, למה אותי לא?

דיק, אמרתי לו, אתה יודע שזה לא קשור. אני כבר שנתיים שר אוצר וחלפו שלוש שנים מאז שהייתי מנכ"ל גולדמן סאקס; אתה יודע ששמתי את ה-32 שנה האלה שהייתי בגולדמן מאחורי ואין לי שום סנטימנטים.

בטח, הוא רטן, אז למה את פאני הצלת?

דיק, אתם לא פאני, הסינים לא קנו אג"חים של ליהמן בחצי טריליון דולר. אתם בסך הכל עוד בנק השקעות - מה שאתה יודע לעשות יודעים לעשות גם במריל ובמורגן.

דיק טרק את הטלפון.

בלילה התקשר אלי כריסטופר קוקס, יו"ר רשות ניירות ערך. מחר, הוא אמר, ליהמן פושט את הרגל. הוא בטח חשב שהוא מבהיל אותי.

קוקס, אמרתי לו, אין ארוחות חינם. ליהמן צריך לשלם.

אתה חייב להאמין בשוק

יום חמישי, 11 בספטמבר. ליהמן פירסם דו"חות כספיים. איום ונורא. הפסד של 3.9 מיליארד דולר. הנשיא מחפש אותי על הקו מהבוקר.

כן, ג'ורג', מה נשמע?

תגיד, מה קורה בליהמן? הוא שאל אותי.

בסדר ג'ורג', יש להם קשיים. אתה יודע - סאבפריים, משכנתאות, כאלה.

הכל בשליטה, האנק? אתה צריך עזרה?

לא, הכל בסדר.

הוא טרק. סיפורי וול סטריט מעולם לא עניינו אותו במיוחד.

יום שישי, 12 בספטמבר. ידעתי שצדקתי כשלא הצלנו את ליהמן. בנק אוף אמריקה מנהל מגעים לקנות אותו. תוך שבוע תהיה עסקה.

אבל בצהריים התברר לי שהולך להיות עוד יום דפוק. מניות AIG נופלות ב-30%.

AIG? איך היא לעזאזל קשורה לעניין? התקשרתי למחלקת הפיקוח על חברות ביטוח. מה קורה שם אצל האנק? שאלתי.

האנק (גרינברג), המייסד והיו"ר, לא עובד ב-AIG כבר שלוש שנים, אמרו לי, ו-AIG היא המנפיקה הגדולה ביותר בעולם של נגזרות מסוג CDS.

אני שונא את ראשי התיבות האלה. עוד בגולדמן שנאתי אותם. אני בטוח שאף אחד מהמנכ"לים של בתי ההשקעות בוול סטריט לא באמת זוכר את כל ראשי התיבות האלה, מה פירושם ואיך הם עובדים. מה שאנחנו ידענו והיינו צריכים לדעת זה שהמחלקות שמתעסקות בכל הנגזרים האלה מרוויחות מאות מיליוני דולרים בשנה, ושבשנים טובות זה מביא חצי מהבונוס של ההנהלה.

התקשרתי לברננקי ושאלתי אותו מה החור במאזן של AIG. אמר לי: 20 מיליארד דולר.

אין בעיה, תוך דקה אני מביא מנהל קרן פריווט אקוויטי שיזרים את הכסף.

אחרי שעה היו על הקו החברה מ-KKR ובלקסטון שנשמעו מתעניינים. הם הריחו דם, הריחו הזדמנות. אבל תוך כדי השיחה קיבלתי פתק. זה לא 20 מיליארד דולר, זה 40. שוורצמן, הממזר מבלקסטון שמע את המספר החדש וניתק.

בלילה התקשרה אשתי, וונדי. שאלה אותי מה קורה.

אמרתי לה, הכל בסדר האני, למה את מתקשרת?

כולם כאן בלחץ, מתקשרים חברים שלך מגולדמן ומהארוורד, מפסידים עשרות אחוזים בבורסה. שואלים מה יהיה. תגיד, האנק, כמה כסף הפסדנו השבוע?

תירגעי וונדי, לא יותר מ-300 מיליון דולר. כשעזבתי את גולדמן היה לנו 950 מיליון דולר. לא נורא. העם האמריקאי סובל - ואנחנו יכולים לסבול גם אתו, וונדי. יחי הקפיטליזם.

יום שני, 16 בספטמבר. היה סוף שבוע נוראי. היום בבוקר ליהמן ברדרס הודיע שהוא פושט את הרגל. השוק אמר את דברו.

זה נראה לי כמו שבוע נוראי נוסף; עד לפני חודשיים חשבתי ששיחקתי אותה כשעזבתי את הסקטור העסקי והלכתי לסקטור הציבורי. אני רואה את לויד (בלנקפיין), המנכ"ל של גולדמן שהחליף אותי, בלחץ אטומי מול המשקיעים - ואני אומר לעצמי: האנק, אתה במקום הנכון, זו לא העונה להיות בוול סטריט.

אבל ככל שהימים נוקפים אני מגלה שאני בעצם בחזרה בוול סטריט כי אצלי במשרד יש יותר בנקאים מאשר בברוד סטריט. אני מסתכל דרך החלון. יש בחוץ טור של לימוזינות ארוכות, כולן מלאות בנקאים שבאים לבקש עזרה.

אמרתי למזכירה שתכניס אותם לחדר אחד. שיחכו.

לחדר השני ביקשתי שיכניסו את מנכ"ל מריל לינץ' ואת מנכ"ל בנק אוף אמריקה. השניים ישבו בחדר מתוחים. אין זמן לסמול טוק, נכנסתי לחדר והצגתי אותם: ג'ון (תיין), תכיר: זה קנת לואיס, מנכ"ל בנק אוף אמריקה. לואיס, אני מבקש שתקנה את מריל לינץ'.

השניים החלו להתקוטט על המחיר. תיין רצה 40 דולר, קנת אמר 10 דולר. נכנסה העוזרת שלי ונתנה לי פתק: אתה חייב לצאת, AIG פושטת את הרגל.

תיין התחיל לצעוק שזה לא פייר המחיר שמציעים לו. ובכלל הוא לא רוצה שיקנו אותו - רוצה להמשיך להיות הבוס הגדול. שכולם ילקקו לו, שהתמונה שלו תמיד תהיה בעיתונים. אמרתי לו: ג'ון, אין זמן.

אז אולי תתחייבו לקנות ממני את כל הזבל בתיקים, כל הסאבפריים, הוא צעק, ואז אני לא אצטרך לעבוד אצל לואיס. מי היה מאמין שאני אעבוד בבנק מסחרי. בשביל זה באתי למריל? איזה דפק.

שכח מזה, ג'ון, אמרתי לו, זה הקפיטליזם. אנחנו לא מתערבים.

יצאתי החוצה. אמרו לי ש-AIG גמורה. אמרתי, תירגעו, מצאתי קונים לחברה שיזרימו 40 מיליארד דולר. אמרו לי - עזוב, כבר לא רלוונטי. מתברר שלחברה חסרים 80 מיליארד דולר. שכחו לספור את ה-CDO או ה-CDS או משהו דומה.

חזרתי לחדר ואמרתי לג'ון: המחיר הוא 15 דולר - סגרנו. ג'ון התחיל לצעוק. אמרתי לו: ג'ון, תתאפס על עצמך, מהר, AIG אתה מכיר? אוקי, אז היא בדרך למטה. יש לך מושג מה החשיפה שלך במישרין או בעקיפין אליה? הוא נהיה לבן והתחיל לגמגם. סגרנו על 29 דולר. באמצע. צחקתי לעצמי - אם החבר'ה בגולדמן היו יודעים איך מכרתי את מריל תוך שעה. בגולדמן שנאנו את מריל. יחי הקפיטליזם.

יום חמישי, 19 בספטמבר. משבר הנזילות מתפשט בכל העולם. כל עשרות המיליארדים שזרקנו לא עוזרים.

השוק יתקן את עצמו, מילמלתי לעצמי, השוק יתקן את עצמו. אני חייב להגן על כספי משלם המסים, הם לא יהיו הפקר.

תור הלימוזינות של בנקאים התארך בחוץ.

אתה חייב להאמין בשוק, אמרתי לעצמי, הוא שוק חכם, זה השוק שאירגן לך ב-30 השנים שהיית בגולדמן חבילת שכר של חצי מיליארד דולר באופציות ובבונוסים. הוא חייב להיות צודק.

אבל אז קיבלתי טלפון מלויד. בחור מצוין. אני מיניתי אותו. לויד, מה המצב? שאלתי. מחריד, הוא אמר, המניה של גולדמן נחתכה ב-30% תוך ארבעה ימים.

למה? למה? צעקתי.

לא יודע - כולם בלחץ שהכל יקרוס, וגם גולדמן יקרוס.

לויד היה בלחץ אטומי. הוא מחזיק מניות גולדמן בכמה מאות מיליוני דולרים, לדעתי. פתאום הבנתי שזה לא רק לויד: כולנו, כל החברים מהארוורד, כל החברים מוול סטריט, כולנו הולכים להיראות מטומטמים נורא בשבוע הבא. כל העסקים שהקמנו, כל הבונוסים שמשכנו, כל התיאוריות ששיווקנו. אוי ואבוי. זה בלתי נסבל.

התחלתי לפקפק בשוק. אם השוק לא מאמין בגולדמן אני לא מאמין בשוק. זהו. התקשרתי לג'ורג'.

מה נשמע? הוא שאל.

חרא, אמרתי לו.

אז מה עושים? הוא שאל.

אני צריך להרגיע את העסק, השבתי.

מה? הוא שאל.

אמרתי לו, אני עדיין לא יודע, משהו בין חצי טריליון לטריליון דולר.

כמה הוצאנו בעיראק? הוא שאל. ככה זה עם ג'ורג', קשה לו עם המספרים הגדולים, הכל אצלו במכפלות על ריק. אמרתי לו: זה פעמיים עיראק.

בוש היה מאוכזב. תאר לעצמך, האנק, מה היינו יכולים לעשות עם הכסף הזה, הוא אמר. פקיסטאן, אפגינסטאן, סוריה, אולי אפילו סין.

ג'ורג', כיחכחתי בגרון, הזמן לחוץ.

טוב, לך על זה. הוא סגר את הטלפון, כנראה שהפרעתי לו.

זימנו מסיבת עיתונאים, הודענו שנקנה את כל המשכנתאות הגרועות והנכסים הרעילים מהמוסדות הפיננסיים - ככל שדרוש כדי להציל את הבנקים להשקעות. משהו כמו טריליון דולר. משלם המסים חייב להבין שזה לטובתו. זה טריליון דולר שנועדו להציל את המערכת הפיננסית האמריקאית כולה, את העולם כולו, את כולם, כולל את וונדי.

השווקים נרגעו, הבורסות החלו לזנק, יחי אמריקה, יחי הקפיטליזם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully